יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
סוף דבר, כל החיים על הפלנטה ארץ, לומדים, אם יש בהם דעת, אם אין. הציפור לעוף, האיל לרדוף, הארי לטרוף, הדגה לשוב אל הנחלים שהלכו לים והאדם לנוס אל החוכמה הצבורה המשמרת אותו מפני רוחות השמים ומפולות בוץ וסלע על הארץ, ומפני עדרי המפלצות ומפני ענני היתושים ומפני אחיו. גם הצומח, הארז והאזוב, הפרח והחוח, מתאים עצמו למקום אליו נשאה הרוח את זרעיו, גם הוא לומד, ולמות - ביבשה, באוויר או במים, זה לא לדעת ללמוד, ולשרוד - זה תרגום של לזכור להלכה, ורק האדם הוא הלומד היודע לזכור למעשה, כי רק לו יש אותיות, רק לו יש מילים, רק הוא יצור הדקדוק של עבר והווה ועתיד, של 'כן' ושל 'לא', ובייחוד של 'אולי'.
הוא לא תמיד סומך על האותיות. תכופות הוא כופר בסיפור שהוא עדות. פעמים הרבה הוא מבקש מדברי הימים להניח ראיות שתישמרנה לדורות, 'ראיות' מלשון ממצאים שאפשר לראות אותם, היום ומחר, שניתן למשש אותן בידיים בהווה ובכל עתיד, שממשותן מבטיחה יותר ממה שהאות או המילה אוצרים בתוכן במופשט.