יום שישי, 5 ביוני 2015

השואה הארמנית - צעקה שלא מוותרת

מתוך: המלצות על ספרים תשע״ה 2015
הרצל חקק, משורר  
ממליץ על הספר: ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישות, מרומנית: אנני שילון, הקיבוץ המאוחד, בני ברק תשע״ב 2012

הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים
כמה מלים על 'ספר הלחישות' של הסופר ורוז'אן וווסגניאן  – במלאת מאה שנים לטבח הנורא משנת 1915
השנה מלאו מאה שנים לשואה הארמנית (1918-1915), וכמו שתיקה עצורה שמאסה בהסתר, פרצה הזוועה ביתר שאת. לפתע שמענו הדים בתקשורת הבינלאומית לאותם פשעים חמורים של האימפריה העות'ומנית כלפי האומה הארמנית, ג'נוסייד בכיעורו, פשע חמור נגד האנושות.
שתיקת העולם נוכח אותו ג'נוסייד, נתנה דרור ליצרים השפלים של החיה הנאצית. למרות האמנה בסוף מלחמת העולם הראשונה, 'אמנת סוור', לא הוקם טריבונל שהוסכם עליו, לדון במעשי הטבח של התורכים בארמנים. מאז אותה שתיקה של העולם, נוכחנו, שהקהילה הבינלאומית אינה ששה להתמודד נגד מעשים של רצח עם, והשאר היסטוריה.
יחד עם המכון הרומני קיימנו ערב קריאה בספרו המרשים של ורוז'אן ווסגניאן, סופר ארמני שחי כיום ברומניה. ספרו של ווסגניאן נקרא 'ספר הלחישות' -  ומי שקורא בו מצטמרר, חש כי ספר הלחישות הוא צעקה בלתי נגמרת.
מי שקורא בספרו הממגנט של ורוז'אן ווסגניאן, "ספר הלחישות", חש, שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעין הסערה, צופה לרוח האדם, נחשף לחידת הקיום, לסיפורו הטרגי של העם הארמני. ווסגניאן פוקח את אוזנינו לאותם קולות שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, והלחישות האלה הנסתרות לובשות חיים. הלחישות של הספר הזה  לובשות עוצמה שוברת לבבות. ספר הלחישות הוא ספר הקול שלא יימוג לעולם, ספר הלחישות הוא צעקה שלא תיעלם לעולם.
ווסגניאן הפך את השואה הארמנית לעדות חיה, וספר הלחישות שכתב יישאר כאנדרטה נושמת. במגילת הכאב הזו, הפיח המחבר רוח חיים בכל הזיכרונות, בכל אותם רגעים שותתי-דם, בכל התקוות שהתנפצו לרסיסים. 
קראנו במהלך הערב שירים של משוררים ישראלים על השואה שבוצעה כלפי העם היהודי, ובו זמנית קראנו קטעים מספרו של ווסגניאן – כדי לציין זהות גורל בין העם היהודי והעם הארמני.
״ספר הלחישות״ פרש בפנינו פרקים מרעידי לב, מאותו טבח בארמנים. פרקי הקריאה העלו את  סיפור התלאות של העם הארמני, ודפי הספר אכן היטיבו להעלות על הכתב  זוויות שונות לתיאור צעדת המוות, לשרטוט השיירות שהלכו בדרך אל מותן, לתיעוד אותן שנים של אימה ובלהות. חלום הביעותים הנורא פורץ מתוך שנה של סיוט, שנת 1915. זו אותה שנה שבה ביצעו התורכים טבח שקשה לשאת אותו: תקופה של אופל מצמרר. טבח של מיליון וחצי נפשות. עולם שסב על צירו. מוות וגסיסה ועדויות חיות מתוך התופת. 
כיושב ראש אגודת הסופרים העברים נשאתי דברים ואמרתי בין היתר: "השואה הארמנית - לאחר שמתוודעים לספר הלחישות, היא שואה אחרת, היא לחישה, שהפכה לצעקה שתהדהד מקצה לקצה, לא תניח לעולם להישאר כמות שהוא".  
באותו יום, שבו ערכנו את ערב ההזדהות עם השואה הארמנית, קיימו במדינות שונות, קריאה בו זמנית בספרו של ווסגניאן, ״ספר הלחישות״. מדובר היה בערב של הזדהות שהיה חובק עולם. הסופר ורוז'אן ווסגניאן פנה אלינו לפני האירוע וגם לאחריו, הודה לאגודת הסופרים העברים שקמה לספר את סיפור העם הארמני, שבחרה להשמיע דברים נכוחים בשם המצפון והמוסר.
  מימין לשמאל: הרצל חקקהסופר הארמני ורוז'אן ווסגניאן, בלפור חקק
  מפגש ביריד הספרים הבינלאומי 2011 בירושלים
צילום: תפארת חקק
אחד הקטעים המצמררים שקראנו באותו ערב הזדהות, תאר את המסע הקשה של השיירות של האומה הארמנית, שיירות מגורשים, שצעדו אל מותן:
ווסגניאן תאר במעגלים אלה את הצער והסבל בשיירות:
"אין זה נכון שהאנשים לא בכו. הם רק בכו אחרת. מי שעוד עמד לו כוחו לשבת, התנדנד, היתר בכו בעיניים פקוחות לרווחה, מכוונות אל השמים. הבכי היה מין אנחה אינסופית, בקול נמוך, מהדהדת בקרבם של אלפי בתי חזה, כמו המהום... הבכי לא היה שובל של דמע על הלחיים כי אם צליל. והיות שהמהום זה, שזרם בלא הפסק והתאים את עצמו לעולם החיצון, נשמע לבסוף כקול אוושת הרוח בין הדיונות או כפכפוך מימי הפרת, הבכי לא פסק אף לא לרגע אחד... רבים היו נרדמים מתוך בכי, אחרים מתו בבכי, והבכי היה עוד ממשיך בחזותיהם הקפואים, מהדהד בם כבצינורות של עוגב" (עמוד 322). 
הבכי הזה נשמע בחוזקה בקטעי קריאה נוספים – ומגילת העדויות קשרה את הבכי של הטבח משנת 1915 לבכי של שני הסבים שלו: "שמעתי את הבכי הזה כאשר סבא סטראק היה מתנדנד על כיסא הנדנדה שבגינה, או כשסבא גאראבט היה ננעל בחדרו ומפסיק את נגינת הכינור".
השם ״ספר הלחישות״ מופיע בספר כצופן למַחברת סודית, מַחברת שבה מסופרת השואה הארמנית מבפנים, מתוך עולמם של הסובלים. קרעי הרמזים על אותה מחברת סתרים, מאירים בפנינו את נשמתה: זה ספר קודש, שבו להיסטוריה יש לא רק תאריכים ושמות ומנצחים ומנוצחים, אלא גם משמעות  - ומעמד מיוחד לתמונות.
כך כותב המחבר: "בספר הלחישות ממלאות התמונות מדי פעם את מקום החיים" – וכמה שורות לאחר קביעה זו מגלה לנו ווסגניאן עוד סוד מאותו ספר לחישות מסתורי: "הארמנים ישובים במעגל שלהם, שהיה מצטמצם והולך, נהגו להניח בכל פעם שבה היה מי מהם נעלם, תמונה שלו במקומו, מטעמי שמירת רצף המעגל ושלמותו... בשביל הארמנים של אותם זמנים, היו התמונות כעין צוואה או ביטוח חיים" (עמוד 151-150). לאורך כל הספר יש לתצלומים כוח חיים, אלה מהווים נרות נשמה, נרות לעדות.
חלק ניכר מתיאור דמות הסב גאראבט מוקדש לתיאור המדיות המקיפות אותו, ציור וצילום כנתיבים של הרוח האנושית, נתיבים שיש להם כוח לנצח, לספר, להזכיר. הסיפור מבליט את הקשר המיוחד עם ארשאג שהיה שען וצלם. בחיי השניים הצילום נקשר כדרך של מאבק במוות, דרך של חיים, של הנצחה.  כך מתאר המחבר ווסגניאן את ארשאג מצלם חיים וגם מתים, ומפרט בפנינו כי לאותו צלם היו נורות מתאימות לכל מקרה. כשצילם ארשאג מתים ראו תמיד "כתם של אור בלתי מוסבר מעל למצחו של הנפטר" –  והמחבר מצטט אמירה של אותו צלָם: "אינני צלָם מתים, כי אם צלָם נשמות" (עמוד 143). הצילום רואה לא רק את החומר, אלא גם את הרוח.
המחבר מנסה לתאר עולם שחלף, אבל ככל שאנו צוללים בתוך מעמקי העולם הזה, אנו חשים שאנו מצלמים נשמות, מגלים יקום מתחת ליקום, מחברת סתרים מתחת לתיאור העובדות היבשות. מספר נסתר מעבר למספר הסיפור הגלוי. כך נחשף בפנינו אותו ספר לחישות כמוס שמהווה רובד תת קרקעי של כל הרומן:
"בספר הלחישות אין דמויות בדיוניות...לעתים קרובות אני כותב על דמות המספר של ספר הלחישות. בסיפור שלי, המספר מגולל לפנינו את עלילת ספר הלחישות, ובעלילה זו, גם בה מופיעה דמות המספר, שסיפר את הדברים לראשונה. הוא סיפר על המספר, ועל הסיפור שלו. אילו היינו הופכים את הסדר והיינו מגיעים אל המספר הראשון, זה שאינו לוקה בחולשה לתיאורים עצמיים, והיינו מתקדמים ממנו ועד אליי, היינו מקבלים חלום, אחר כך נקבל חלום בתוך חלום" (עמוד 291).
אותו בכי נספג בכל דפי הספר, ובפרקי הקריאה התנגן לחן כובש לב, סיפור שאסור שיישכח: "החיים היו שוכבים בלי ניע שעות ארוכות... מתעוורים מן הבוהק הלוהט... ואילו המתים היו נרעדים ומפרכסים מדי פעם" (קטע מעמוד 324).
בתום הערב קראנו עוד קטעים מן הספר וחתמנו בקטע שבו נשמעו השורות הקשות של ורוז'אן ווסגניאן:
"ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" ( עמוד 175). 
השמעת הצעקה היא צו לכולנו, שכן הכרח הוא, שהעולם יואר באור אחר, שלא תהיה השלמה עם מעשים של רצח עם. ביום השואה אנו נוהגים לומר ״לעולם לא עוד״ – וזה הצו שמחייב את כולנו להתייצב בריש גלי, לצד האומה הארמנית.






















אין תגובות:

פרסום תגובה