ברחובות ברזל ריקים וארוכים

 ברחובות ברזל ריקים וארוכים

שיריו של טובי סופר נולדים במרחב הציבורי, בהמולת הכרך, והם מחוז של השתהות והיסוס. הם מתמקדים בהרהור, בהתבוננות ובחיפוש אחר תובנות. שפתו תקשורתית, ומעליה – הרים של רגש

מאת שרית זמיר-שפיר

רחובות, שירים, טובי סופר. אחרית דבר: ד"ר צדוק עלון. ספרי עיתון 77, 90 עמודים, 2026 

טובי סופר הוא משורר התבוננות. ההתבוננות הולכת וקונה נחלה מרכזית בשיריו. 

אלה ספרי השירה שלו עד כה: "להיות עץ" (אל"ף, 1980) ראה אור בהיותו חייל בשירות חובה, בסיועה של המשוררת דליה רביקוביץ, "עם כל הכבוד לגשם" (פואטיקה, 2014), "רפסודה" (צבעונים, 2021) ו"רחובות" (ספרי עיתון 77, 2026). 

כותרות הספרים מלמדות על התכנסות: מהטבע - הצומח והנברא, עץ וגשם, שאינם בידי אדם, אל מעשי ידי אדם כמו רפסודה  ורחוב.

 

"רחובות",  שראה אור בימים אלה, הוא המשכו הישיר של "רפסודה". האדם ב"רחובות" הוא הישות הקיומית בתוך המראות האלה - הן נופי  טבע והן נופים אורבניים - אליהם הולך ומתקרב הדובר. התכנסות המבט הפואטי של המשורר היא מן החוץ אל הפנים, וההתמקדות בגלוי עוברת מן המראות אל התובנות העולות מהן (כפי שציין ד"ר צדוק עלון באחרית הדבר "ממראות להתגלויות" החותמת את "רחובות", שם, עמ' 69-85). 

ציור עטיפת הספר, "מרפסת בית הקפה בלילה" מאת ויסנט ואן גוך (1888), קשור למוטיב הראשי העובר ברבים משירי הספר: ההתנהלות האנושית במרחב האורבני, או כפי שכינה זאת נתן נתן אלתרמן: "החוצות והתוף". ציור העטיפה שובה הלב מקרין חום: מרפסת בית הקפה מוארת וצהבהבה בניגוד לבתים הכהים, השמיים זרועי הכוכבים, והרחוב החשוך הנמצא בקצה הציור. מבט הצופים בציור מכוון אל  האור הכתום העולה מבית הקפה.

 בית הקפה, מעצם היותו כזה, מזמין את המבקרים בו לנהל שיחות. הוא נקודת חום ואור מול החושך המוחלט סביבו. כך גם רחובותיו של המשורר מזמינים את הקורא להשתהות, להכיר, להאזין לשיחות אקראיות של עוברים ושבים מתוך רצון למצוא את המכנה המשותף לבני האדם: דאגותיהם, משאלותיהם והתהיה: לאן מושכת אותם דרכם. 

ממרפסת בית הקפה שבציור העטיפה אנחנו מוזמנים אל עמודיו הפותחים של הספר ואל מרפסתו הפרטית של המשורר. בעמוד מספר 4, "עמוד הקרדיטים", מודה המשורר, לא רק לבני האדם שסייעו לו בהכנת הספר, אלא גם לעולם הטבע בזעיר אנפין המתנהל במרפסתו: המשורר מודה לַצּוּפִיּוֹת, המבקרות את שיח ההיביסקוס שלו, ל"פרחי ההסתדרות", שפורחים רק עד ארבע אחרי הצוהריים, לשושנה לבנה, ולרקפת אמיצה שפורחת בחום יולי במרפסת הקטנה שלו. במילים אחרות: המשורר מודה לשיחים, לפרחים ולציפורים המבקרות אותו במרפסתו. נכון שמוטיב הציפור הוא מוטיב נפוץ בעולם השירה אך טובי סופר לוקח את המוטיב הזה צעד אחד קדימה: בפתח ספרו הוא מוצא לנכון להודות לציפורים. עובדה זאת מעידה על כך שסופר רואה בטבע, גם אם הוא אורבני, חלק מהותי מאוד מחייו, ואזכיר כאן את שיריו "קפה עם ציפור" ו"דוכיפת" (מתוך ספרו "רפסודה") ואת "אפקט הפרפר" (מתוך ספרו "עם כל הכבוד לגשם"). 

גם מוטיב המרפסת חוזר בשיריו שוב ושוב, ואזכיר כאן את שיריו "גרניום צרפתי" (מתוך "רפסודה"), שעלילתו מתרחשת על מרפסתו של הדובר, ואת  השיר "שנה וקצת" (מתוך "עם כל הכבוד לגשם"), שבו אביו שאיננו, חוזר לפתע אל מרפסת בית ילדותו של המשורר.

מרפסתו של המשורר היא קו הגבול בין חוץ לפנים: כל הצומח והמתרחש בה שייך אמנם לטבע, אך הוא גם חלק מהבית ומהשיח של הדובר עימם ועם העולם. לא בכדי בחר המשורר בציורו של ואן גוך "מרפסת בית הקפה" לעטיפת ספרו. מרפסת בית הקפה מציורו של ואן גוך מתכתבת עם מרפסתו של המשורר.

 גם רחובותיו של המשורר מתכתבים עם קצה הרחוב בציורו של ואן גוך, המוביל אל חשכת הרחוב ואל הלא נודע שבהמשכו. זאת ועוד: בית הקפה שבציור מתכתב נפלא עם השיר "קפה ואן גוך" הנכלל ב"רחובות". שני בתי הקפה (בשיר של סופר ובציורו של ואן גוך) מתכתבים גם עם המרחב האורבני של סופר. רוב בתי הקפה בעולמנו ממוקמים ברחובות או במרכזים ציבוריים, ומהווים סיכוי להתרחשות חדשה, אם לא בבית הקפה, אולי ברחובות המובילים אליהם, אולי במרכזים הציבוריים הסמוכים אליהם, ואזכיר כאן את שירו של סופר "במרכז המסחרי", המצטט שיחת טלפון שמקיימת אישה זרה עם חברתה באחד מהמרכזים המסחריים שבהם שהה המשורר, ושבו היא מספרת לחברתה בטלפון על אודות תלאותיה עם בעלה.

בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי / טוּבִי סוֹפֵר

בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי שָׁמַעְתִּי אִשָּׁה מְשׂוֹחַחַת בַּטֵּלֵפוֹן:

"אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב בַּעֲלִי דִּבֵּר אֵלַי לֹא יָפֶה.

בְּגַסּוּת, בְּקֹצֶר רוּחַ.

כְּבָר הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַשָּׁנִים סִדְּרוּ בֵּינֵינוּ אֶת הָעִנְיָנִים 

וּפִתְאוֹם אֶתְמוֹל הוּא חָזַר

לִהְיוֹת הָאִישׁ הַמַּר, וּכְבָר מְאֻחָר

לַעֲזֹב אוֹתוֹ,

וְאֵין לָנוּ יְלָדִים

וַאֲנִי תְּלוּיָה בּוֹ לַחֲלוּטִין,

וַאֲנִי תְּקוּעָה עַד הָעֶצֶם, 

אַתְּ שׁוֹמַעַת,

עַד הָעֶצֶם".

                                                                                                                                        

רחובותיו של סופר מולידים גם את שירתו. כך בשיר "רחובות", שהעניק לספר את שמו, וכך גם בשיריו האחרים הנכללים בספר. ההתרחשויות הן ברחוב או במרחב הציבורי, ורק לאחר מכן, בבית הקפה, או בבית, או על ספסל ברחוב הן מתגבשות לשירה. שירתו של סופר היא מחוז של השתהות והיסוס (כמו בשיר "כביש מהיר"). בניגוד להמולת הכרך, שבה מתהווים שיריו, שיריו של סופר מתמקדים בהרהור, בהיסוס, בהתבוננות ובחיפוש אחר תובנות.

השירים הארספואטיים שבספר הם תמיד "מובלעות האמת" של הדובר ועוסקים בשאלות מהי שירה ומה מקומה בחייו? בשירו "מה 'יוצא' מכתיבת שירה" (עמוד 27) מסביר הכותב לתלמיד כי "כתיבת שיר / היא סוג של הפרחת יונה:/ לעולם אין לדעת / על איזה אררט היא תנחת".  בשיריו הארספואטיים יש מקום גם למשוררים אחרים ראו, למשל, את השיר "ידידי המשורר" (עמוד 28) העוסק בהתנהלות של משורר מידידיו. השיר, ככל הנראה, משך את תשומת ליבו של השחקן נתן דטנר, שקרא את השיר בקולו בתוכנית הרדיו המואזנת שלו ושל השחקנית אודיה קורן "בטלים בשישי", ששודרה בגלי צה"ל, שבועות אחדים לאחר הופעת הספר. הקראת השיר מפי השחקן עורר שיחה ערה באולפן, שבה נדונה השאלה מתי אנחנו אמורים להשיב להודעות שאנחנו מקבלים מן הפונים אלינו, ובכלל: האם חלה עלינו חובה כלשהי להשיב עליהן.  בשיר "חבל שלא הכרתי את יהודה עמיחי" (עמוד 30) עוסק סופר במשוררים עמיחי וזלדה ומנסה להבין את השוני בתפיסת האלוהות אצל השניים. ועוד בענייני משוררים, אזכיר כאן את שירו של סופר "בבית גתה" (עמוד 29), העוסק המשורר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה, שחי בין המאות ה-18 ל-19.

יְדִידִי הַמְּשׁוֹרֵר / טוּבִי סוֹפֵר

כָּתַבְתִּי מִכְתָּב 

וְשָׁלַחְתִּי אֵלָיו.

הוּא לֹא הֵשִׁיב.

יָדַעְתִּי: אֵצֶל מְשׁוֹרְרִים

חֲשׁוּבָה 

שְׁתִיקָה כִּתְשׁוּבָה.

כתיבתו של טובי סופר היא ריאליסטית ונטועה בקרקע המציאות - ומעליה הרים של רגש. השפה השירית שלו עושה שימוש במשלב לשוני יומיומי (לעיתים משולבת בה גם שפת שיר גבוהה אך גם במקרים אלה, השפה הגבוהה נהירה לקורא). שפתו ישירה, נטולת מליצות או התייפיפות, והיא מצליחה לקרב את שפת השיר אל הקורא. שפתו תקשורתית בהחלט.

המילה כסמן בשיריו – היא קצרה ומרמזת, ופעימותיה קצובות. שורות השיר מקפידות על חריזה פנימית. אציג זאת באמצעות השירים "מחבואים" (עמ' 37) ו"במעלית" (עמ' 38). שני השירים, מצויים בסמיכות זה לזה ונכללים בשער "חלמתי על פרח שציירה לי אִמִּי". תוכנם דומה: "הסתלקות האם" והיוותרותם הנואשת של ילדיה בלעדיה. שניהם פותחים בתיאור של התנהלות יום-יומית. האחד במשחק בגינה הציבורית, השני – בשימוש במעלית. במרכזם – אֵם. במקרה הראשון, אם ובנה, במקרה השני, אם ובתה. בשניהם שתיקה ותובנה כי אלה הם "כללי המשחק". יגיע יום שבו גם הבן וגם הבת ייאלצו להיפרד מאימותיהם. הבן יחפש את אמו, הבת לא תוכל עוד לאחוז בידי אמה. שניהם יוותרו לצער הגעגוע הבלתי פוסק. בשיר הראשון: "כשפנו לביתם, ידעתי / כי יבוא יום / שבו אמו תסתתר שוב / רחוק ועמוק / והוא יפנה הנה והנה / ויבקשנה ולא ימצאנה / לעולם / כי אלה כללי המשחק". ובשיר השני: "השבתי מבט אל הבת". בשני השירים: שורות בעלות חריזה פנימית קצרה.

מוטיב הזמן וארעיות חיינו – עובר כחוט השני ברבים משירי הספר (ראו, למשל, את השירים "על בלימה", "פגישת רדיו", המוקדש לאיש הרדיו רון נשיאל, ו"פרידות קטנות" - שעל אודותיו ארחיב את הדיון בהמשך מאמרי). לא בכדי בחר סופר כמוטו לספרו את שורותיו של שלמה ארצי: "זה הכול / כי הכול - / הוא זמני". 

בגלל זמניות חיינו בוחר סופר להעלות לרמת קדושה (חילונית) את הרגעים הקטנים של חיינו, כולל את התמונות הדהות של הדודות והדודים שלנו. הדוד סלים (הנזכר בשיר "קונטסה" בספרו "עם כל הכבוד לגשם"), הדודה ג'ולֵט (הנזכרת בספרו "רפסודה") והדודות נַעימה ודייזי הנזכרות בספרו "רחובות".                                                                                                                                   

בשל זמניות חיינו מתמקד המשורר בליקוט רסיסי מציאות ובשברי שיחות, כאלה ש"בני אדם אוהבים לספר לעצמם", אבל את החלקיות הלא מושלמת הופך המשורר לשלם שירי. הרי האזנה לחלק משיחת טלפון של אחרים במרחב הציבורי (ראו השיר "במרכז המסחרי") יכולה להישאר שולית וחסרת ערך בעינינו, אבל יכולתו של המשורר היא להשלים ולברוא בה גם את שלא נאמר ולהפוך אותה משולית לכאורה למהותית. המשורר מצליח להשלים את השיחה ולברוא את שלא נאמר בה. סופר מוצא את השיח שמתחת לשפה. זה השיח הנסתר, שהודחק, שננטש, זהו הרווח שבין המלים, אותו מנסה סופר לתקן באמצעות שיריו. המשורר, בשורותיו הקצרות ובמילותיו הספורות מצליח לברוא מחדש סיטואציות, לפרק התבצרויות, להבין חומות בנות אלף שנים, לאפשר נשימה, להתפייס ולפצח נטישות – והכל בדרכו הפואטית הייחודית.

שיריו העוסקים בַּזמן מתרחשים בדרך כלל בחוץ, בנוף האורבני, ובצומת הזה יהיה תמיד חיבור בין "חוץ" ל"פנים", בין "שולי" ל"מרכזי" ובין "חולין" ל"קדושה". אזכיר כאן את שירו "דודה דייזי חוצה את רחוב ביאליק" (עמוד 44) שבו הדודה, הנתפסת במידה מסוימת בעיני הדובר בממדים של קדושה, עוסקת בחולין - היא עוברת במעבר חציה: "דודה דייזי, שהפליגה מנהרות בבל אל הצומת הזה,/ תמיד ידעה לעבור בשלום / מגדה אל גדה". 

דוגמא נוספת לעיסוק בנושא הזמן, המתרחש במרחב הציבורי  (קפיטריה באוניברסיטה), נוכל למצוא בשיר המרגש "פו בתל אביב" (עמוד 22). בשיר זה תוהה המשורר כיצד להתנהל בתוך הזמן הקצוב החולף שניתן לנו, ומביא בפנינו את הפתרון הנפלא שמציע לו בן שיחו: דווקא משום קוצר הזמן מאפשר לעצמו בן שיחו להתענג, לשיר, לזמזם, לחיות את הרגע. הוא שומט את הקרקע מרעיון הנצחיות לטובת הזמניות.

גם בשיר זה יש עירוב של קדושה (קדושת החיים המתנהלת בזמן האוזל) מול הפתרון המעשי (חולין) שמציע לו בן שיחו. זהו, בעיניי, אחד השירים המרגשים והאנושיים שקראתי לאחרונה ולכן  שמחתי לגלות כי השבוע (13.2.2026) בחר המוסף לספרות של העיתון "ישראל היום" לפרסמו בגיליונו כמחווה לספר החדש "רחובות" שבו נכלל השיר הזה.

פּוּ בְּתֵל אָבִיב / טוּבִי סוֹפֵר

              לאיתי מירוז

טוֹב שֶׁהוּא שָׁר

וּמֵהַזִּיּוּפִים שֶׁלּוֹ בָּרוּר 

שֶׁחַיָּיו נְקִיִּים מִכָּל זִיּוּף

וּמֵהַשִּׁירִים שֶׁהוּא מְזַמְזֵם

אֶפְשָׁר לִלְמֹד עַל עוֹלָמוֹ

הַפְּנִימִי הֶעָשִׁיר:

כָּל הַבֹּקֶר הוּא הֶאֱזִין לְבַּרְבָּרָה

וּלְזַהֲרִירָה חֲרִיפָאִי

מִתַּקְלִיטִים,

וּפּוּ הַזֶּה יוֹשֵׁב אִתִּי כָּעֵת בַּקָּפֵטֶרְיָה

בְּבִנְיַן גִילְמָן בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב,

וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ: "רְאֵה, הַזְּמַן קָצָר",

וְהוּא: "לָכֵן עָדִיף תָּמִיד טָפֵל מֵעִקָּר".

דוגמאות מהותיות לשירים נוספים שכותב המשורר בעקבות שיחות עם בני אדם נוכל למצוא בשירים "מה 'יוצא' מכתיבת שירה" (עמוד 27), המתאר שיחה בין המשורר לתלמיד על אודות כתיבת שירה, ו"פרידות קטנות" (עמוד 18), שבו מצטט המשורר "שברי שיחות" עם מכריו שהחליטו לפנות לדרך חדשה. מה שמוגדר בשיר כ"פרידות קטנות" מתגלה כהחלטות הרות גורל בשביל הדוברים השונים בשיר. הינה שני השירים בזה אחר זה.

מָה "יוֹצֵא" מִכְּתִיבַת שִׁירָה / טוּבִי סוֹפֵר

תַּלְמִיד בְּתִיכוֹן שָׁאַל אוֹתִי

מָה "יוֹצֵא" לִי מִכְּתִיבַת שִׁירִים?

נִסִּיתִי לְכַוֵּן לְדַעֲתוֹ וְהֵשַׁבְתִּי

כִּי לֹא עַל כָּל מַעֲשֵׂינוּ בָּעוֹלָם

"נִגְזֹר קוּפּוֹן".

הִזְכַּרְתִּי לוֹ אֶת סִפּוּר נֹחַ

וְאָמַרְתִּי שֶׁכְּתִיבַת שִׁיר

הִיא סוּג שֶׁל הַפְרָחַת יוֹנָה:

לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת

עַל אֵיזֶה אֲרָרַט הִיא תִּנְחַת.

הַתַּלְמִיד סִכֵּם בִּשְׁאֵלָה:

"אָז זֶה כְּמוֹ לִשְׁלֹחַ מִכְתָּב

בְּבַקְבּוּק חָתוּם בְּיָם סוֹעֵר

כְּשֶׁהַסְּפִינָה שֶׁלְּךָ טוֹבַעַת?"

עָנִיתִי: "פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר".

פְּרִידוֹת קְטַנּוֹת / טוּבִי סוֹפֵר

פְּרִידוֹת קְטַנּוֹת שׁוֹבְרוֹת אֶת לִבִּי

בַּמִּסְדְּרוֹן, בַּיְּצִיאָה מִן הַמַּעֲלִית

אֲנָשִׁים אוֹמְרִים

לִי

לֹא נִתְרָאֶה שׁוּב בְּקָרוֹב,

אָז, בּוֹא, תֵּן חִבּוּק,

כִּי 

אֲנִי עוֹקֵר וְלֹא חוֹזֵר

אֲנִי מַעֲדִיפָה לַעֲבֹד מֵהַבַּיִת

אִשְׁתִּי רוֹצָה שֶׁנַּחְזֹר לַקִּבּוּץ

אֲנִי מִתְגָּרֶשֶׁת

הָאֲנָשִׁים כָּאן קָשִׁים

חַיַּי מְדַשְׁדְּשִׁים

אֲנִי עֲדַיִן צְעִירָה

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר

אֲנָשִׁים נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה

כָּל הַזְּמַן, בְּכָל מָקוֹם,

וַאֲנִי חוֹשֵׁב

לָמָּה לִי כָּל אֵלֶּה

כְּאִלּוּ אֵין דַּי

בַּפְּרִידָה הַהִיא 

הַגְּדוֹלָה, הַנְּכוֹנָה

לְכֻלָּנוּ בַּפִּנָּה.

ונקודה אחרונה שארצה להאיר במאמר זה היא ההערכה הרבה שרוחש המשורר  לדור המבוגר. ברבים משירי הספר "רחובות", ואף בשירי ספריו הקודמים "רפסודה" ו"עם כל הכבוד לגשם", מצאתי ראיה נדירה במחוזותינו: הדרת הכבוד לדור הקודם. בשיריו מצליח טובי סופר להעניק אהבה גדולה וכבוד רב לבני אדם מבוגרים באשר הם, ובראשם, הוריו, סוזן (חנה) ונעים סופר, אותם הוא מכנה בהקדשותיו לזכרם בספריו "הוריי הטובים", ולמבוגרים נוספים, בני משפחתו: דודות ודודים, בן דודה ועוד. אך סופר מזכיר בשיריו גם אנשים מבוגרים זרים, שאינם בני משפחתו, ואזכיר כאן את הקשיש המוזכר בשירו "תיקון" (עמוד 17) ואת הזקן שהלך לעולמו וחפציו הושלכו לרחוב, המוזכר בשיר "יהלום" (עמוד 58) ואפילו "זקנות בעקבים" בשירו "בניס, בחוף התכלת" הנכלל בספרו ("עם כל הכבוד לגשם"). 

לסיום: "רחובות" של טובי סופר שומר על הסדר החיצוני של השפה ושל התרבות בה אנו חיים ומתקיימים, אך יותר מכל הוא שומר על האוזן של הנפש הפנימית הרגישה שלו, המבקשת מאיתנו הקוראים לתת דעתנו על הניואנסים העדינים בחיינו: החל מ"שיחות מעלית" ועד לפרחים במרפסותינו, שיש תכלית ועניין לנו ולנוכחותם בחיינו. בעולם השירי שבורא טובי סופר יש ערכים ועמדות הומניות של חמלה, של התבוננות באחר, של הערכת עולמם של המבוגרים. המבט והמגע האנושי מעניקים תקווה בעלת חיות למציאות חיינו, הגם שבסופם של דבר ממתינה לכולנו, בני אנוש, "הפרידה הגדולה". טובי סופר מצליח בשיריו להסביר לנו את "כללי המשחק" של חיינו, ולתרגם בעבורנו את חיינו החולפים בזמן שרובנו בוחרים, מדעת או שלא מדעת, "להירדם בשמירה".

הכותבת, שרית זמיר-שפיר, היא בעלת תואר שני במדעי הרוח רב-תחומי מטעם סמינר הקיבוצים. במשך שלושים שנים עסקה בהוראת ספרות בתיכון ובהדרכה פדגוגית. ספר שיריה "צער אינו משאיר שושנים", "גוונים" (1998), ראה אור בסיוע מלגה מטעם בית הנשיא. בשנים האחרונות שיריה רואים אור בבמות ספרותיות שונות ביניהן כתבי העת "מאזניים" ו"עיתון 77".