על חודו של תער: רצנזיה על סיפורו של תאופיק אל-חכים

חגי קמרט, סופר ומשורר

ציור השער אברהם אופק

החיים עזים מן המוות, אבל לפעמים הם פשוט הרבה יותר מצחיקים. 

רצנזיה על הברקה ספרותית בת שלושה עמודים.

אדם סר אל גלב כדי להתגלח, הגלב מבקש ממנו לעזור לו להוציא את אחיו מבית החולים. הוא אושפז בו משום שבשל הקיץ החם ועגלות האבטיחים הנעות בכבישים נתעורר לו דמיונו וכמעט וחתך את ראשו של מסתפר משום שחשב את ראשו לאבטיח. המסתפר נבהל כשהגלב הוסיף וסיפר לו שדמיונות זה עניין משפחתי אצלם, ואפילו הוא נתפס לפעמים בדמיונות בייחוד בתקופת האבטיחים...

זו תמצית העלילה שחיבר, תאופיק אל-חכים (1898–1987) שהיה סופר, מחזאי ומסאי אשר נחשב לאחד מגדולי האינטלקטואלים של העולם הערבי בכלל ושל מצרים בפרט.

׳על חודו של תער׳, בתוך: טוביה שמוש (מתרגם), סיפורים ערביים, סדרת ספרית תרמיל, ספר 70, תל אביב תשל״ב 1971, עמ׳ 33-30

על האתגר שבכתיבה הומוריסטית

אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור סופר פרוזה הוא להצחיק את הקורא. כתיבה בהומור אינה מבטיחה בהכרח צחוק; קיימות טכניקות מוגדרות לכך, אך התיאוריה לא תמיד מתיישבת עם המעשה. הצלחתו של טקסט "מצחיק תיאורטית" לעורר צחוק בפועל תלויה לא רק בכתוב, אלא גם במצב רוחו של הקורא ובאופיו. המילה הכתובה, נטולת שפת גוף או טונציה, צריכה לעשות דרך ארוכה ומהירה כדי להפיק תגובה פיזית של צחוק.

נראה כי אחת הטכניקות היעילות להצחקה היא הצגת מקרה החורג מן הנורמה – מצב לא טבעי או חריג. למקרה כזה פוטנציאל קומי מובהק. למשל: אדם ההולך לתומו, נתקל בדבר מה ונופל. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לעיתים קרובות לצחוק, ורק לאחר מכן לגשת ולעזור. מדוע? כיוון שהתקלות בעמוד ונפילה הן פעולות שוברות שגרה ובלתי טבעיות, ועל כן הן מעוררות צחוק.

מה הקשר בין עונת האבטיחים בקהיר לבין תער שמוצמד לגרונכם? 

תאופיק אל-חכים מוכיח שהמרחק בין שלווה לאימה הוא לפעמים רק דמיון של סַפָּר אחד.

ניתוח היצירה

א. הכותרת

הכותרת סתומה ואינה מוליכה את המחשבה לכיוון מוגדר. הקורא עשוי להעלות השערות שונות: האם מדובר בטקסט "חד כתער" בבהירותו? האם מדובר בקרב חרבות? או שמא הכותרת היא דימוי לדבר מה נסתר שיתברר בהמשך? הבחירה להעניק לסיפור קומי כותרת "רצינית" או מעורפלת היא חלק מחוכמת המספר כי היא מעוררת סקרנות ודריכות.

ב. הפתיחה

כדי לחדד את ההומור שיופיע בהמשך, המחבר פותח בנימה רצינית ופילוסופית על מהות החיים. הפתיח קובע: "החיים עזים מן המוות". תשובתו של אל-חכים היא שהמוות והחיים משחקים ביניהם ב"מחבואים" והם אורבים זה לזה בכל מקום. האסוציאציה לשני ילדים המשחקים משחק תמים מהווה הפשטה של מצב גורלי והפיכתו למעין משחק ילדים; זוהי פרסוניפיקציה (האנשה) המייצרת חיוך ראשוני.

במקטע השני של הפתיחה, הסופר מביא דוגמה המרמזת על ליבת הסיפור: "...וכן היא [הסכנה] עלולה לפרפר בין אצבעות ידו של סַפָּר כאשר אתה רחוק שמים וארץ מלחשוב על רע". זהו מאפיין מובהק של הסיפור הערבי הקצר: ה"פואנטה" או גרעין העלילה נרמזים כבר בראשית הדברים ולא נשמרים רק לסוף.

ג. אמנות ההצחקה בסיפור

הסופר מוליך את הקורא אל לב הסיפור באמצעות "אבני דרך" מוחשיות: קיץ, מספרה בקהיר, עליזות ותנועה של גמלים עמוסי אבטיחים. הפיכת אלמנט שמוצג "בדרך אגב" לאלמנט מרכזי היא מאפיין מרתק בסיפור הערבי; כאן אלו האבטיחים, שהופכים לציר מרכזי.

אלמנט הצחקה נוסף הוא ההנגדה: מצד אחד, אווירה שלווה ונינוחה; ומהצד השני – תער חד המרקד מול הגרון. התער בסיפור מתפקד כמעט כמו "מגב" במכונית – נע ימינה ושמאלה באקראיות, וגורם למתגלח לנוע בין פחד אימים לרווחה רגעית. האיום אינו ממשי, אך הסכין כאילו פועלת מעצמה, וזהו מקור הצחוק.

ד. אי-ההבנה והשיגעון

הגלב שואל את המסתפר שאלה בתמימות (על בית חולים לחולי רוח), אך המסתפר מפרש אותה באופן שגוי. הסטת הדברים למחוזות הלא נכונים מעוררת צחוק. כאן מגיע המספר לשיא: הגלב מפחיד את המסתפר פחד מוות, לא בכוונה אלא מתוך כניסה לעולם של דימויים ודמיון, תוך קישור משעשע לעונת האבטיחים.

לסיכום: סיפור קצר, פחד גדול וצחוק שאי אפשר לעצור

בסיפור קצר המחזיק שלושה דפים בלבד, מצליח תאופיק אל-חכים ליצור סיטואציות מצחיקות להפליא באמצעות טכניקה פשוטה אך מבריקה: הנגדה בין אלמנטים ריאליים לחלוטין לבין תוצרי הדמיון הפרוע. העליזות והנועם של המתגלח הופכים בהרף עין לפחד קיומי, בשל החשש שראשו ייכרת מעליו רק כי הגלב נסחף בדמיונותיו. אין ספק שהסיפור העלילתי הקצר הזה הוא בחינת הברקה.