חיתוך עורלה דמוני או ברית תאולוגית

ד״ר יגאל בן-נון, היסטוריון מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג

מילת מבוגרים, מצרים

מנהג חיתוך העורלה מקורו כנראה באמונה עממית שנובעת מפחד מנזקיהם של שדים בזמן מסע במדבר ומהגנה מפני השד שתוקף מבוגרים שלא ביצעו את אקט פעולת חיתוך עורלתם לפני צאתם לדרך.

הד למנהג דמוני זה אנו מוצאים בסיפור חתן דמים שבספר שמות (פרק ד, כד-כו). מחבר הסיפור מתאר בו את מסעו של משה מבית חתנו במדין בדרכו לפגוש את אחיו במצרים. סיבת החלטתו של יהוה להרוג את משה מתבררת כאשר ציפורה אשתו החליטה לכרות את ״עורלתו״ (ולא את ״עורלת בנה״) וכך ניצל משה ממוות. הפנייה של האם לבנה במשפט "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" הוא חסר היגיון כאשר הוא מופנה לילד.. המילה "חתן" מתייחסת למבוגרים ולא לילדים וגם רומזת לנישואים או אף לדם הבתולים. מכך אפשר אולי להסיק שמנהג המילה קשור לפריון הזכר והתבצע לפני מועד הנישואים. גם מילת הבן כדי להציל את האב ממוות נראית מאולצת וחסרת היגיון. הפתרון שאני מציע הוא למחוק את המילה "בְּנָהּ" ולהוסף את האות ו׳ למילה עָרְלַת: ״וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַתו״, וכך הופך הסיפור להרמוני. המרת ״עורלתו״ ב״עורלת בנה״ נעשה מאוחר יותר כאשר החלו למול תינוקות ביומם השמיני כעדות לברית בין יהוה לעמו ובכך לגרום להרמוניזציה עם המציאות למרות הצלקות שנותרו בטקסט. מעבר זה גם מעיד על אי נוחות בחברה היהודאית ממנהגים בעלי אספקט דמנוני.

סיפורי שדים, אֵלים ושטנים נפוצים ביותר בתקופה העתיקה. סיפור השד שתוקף נוסעים שלא נימולו במדבר היה כה נפוץ שהוא השתמר זמן רב לאחר מכן בעת חיבור מסכת נדרים שבתלמוד (לא, ע"ב; לב, ע"א): ״רבי יהודה בר ביזנא אומר: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה וירף ממנו. וכי מניין ידעה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא, בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה. כיון שראתה ציפורה שלא בלע אותו עד המילה הכירה שעל עסקי המילה שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד באה ותכרת את ערלת בנה" (מדרש שמות רבה); ״ויהי בדרך במלון שלח הקב"ה את אוריאל, ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו״ (מדרש אגדה); ״נעשה המלאך בולע לתינוק עד הערלה. מיד הרגישה שזה בשביל המילה ונטלה צור ומלה אותו״ (מדרש הגדול). 

בשנת 1933 התגלו באתר הארכאולוגי של אַרסְלָן-טָאשׁ (חַדַתוּ) שבצפון סוריה שני קמֵעות כנעניים עם כתובות השבעה. הקמיעות נועדו להיות תלוים על הצוואר וכוללים כתובות מתוארכות למאה ה-7 לפני הספירה, קרוב למועד חיבורו של ספר דברים.. על אחד מן הקמעות מצוירת מפלצת היברידית: גוף אדם עם רגלי עקרב וראש נחש.. המפלצת נראית בולעת את האדם עד לאבר מינו בלבד. קמע שני מתאר חיה רובצת בולעת אדם שרק רגליו נותרו מחוץ ללועהּ. שני הקמיעות מעידים יותר מכל על מידת תפוצתו של המנהג ועל דרכי ההתגוננות מפני שדים.. סצנת השד שבולע אדם מראשו עד לאיזור אבר מינו הייתה כה נפוצה עד ששימשה השראה לציירים באירופה במאות ה-13 וה-14 ביצירותיהם של קופו די מרקוואלדו וג׳וטו די בונדוני (יום הדין). מקורות חזותיים עתיקים אלה, יחד עם האגדות התלמודיות מחזקים את ההסבר הדמוני של ברית המילה.

על פי עדויות אלה, קיימת הסכמה רחבה במחקר שהאקט שעשתה ציפורה נועד להרחיק שדים המופיעים במקומות מסוכנים וגורמים למותו של גבר שלא נימול. הסיפור הוא בעל אופי דמוני, ומטרתו להרחיק אלוהות, במקרה זה יהוה, שביקש להרוג את משה במדבר שבין מדיין לארץ גושן. מקור זה קושר את מנהג המילה למסורת יוצאי מצרים, למדיין וללוויים. מנהג חיתוך העורלה מתברר כפעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבויות קִדמת אסיה. המנהג מזכיר גם את טקס נטילת הדם מהקורבן ומריחתו על משקופי בתיהם של בני ישראל במצרים כהגנה מפני פגיעה בבכוריהם (שמות יב, ז). אזכור נוסף הקושר את ההליכה במדבר עם שד או עם אֵל מסוכן שעלול לפגוע בחוצי מדבר אם לא הקריבו קורבן אפשר למצוא בהכרזת בני ישראל המבקשים לצאת ממצרים למדבר: "נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה ליהוה אֱלֹהֵינוּ, פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמות ה, ג). כדי לא להיפגע מדֶּבֶר או מחרב על היוצאים למדבר להקריב קורבן ליהוה.

בספרי המקרא מופיע המשפט "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" כשישים וחמש פעם.. בכל המקרים האלה אף פעם לא הוזכרה ברית המילה. העדר גורף בהזכרת מילת היילוד אינו מקרי, ולהערכתי יש סיבה לכך. הציווי התאולוגי במחזור סיפורי אברהם בספר בראשית (פרק יז, ט-יג) התחבר רק בסוף התקופה הפרסית. רק אז ניתנה לפעולה של חיתוך העורלה לבן זכר בן שמונה ימים  משמעות של כריתת ברית בין העם ליהוה.  האזכורים למילת העורלה במקרא אינם רבים וכולם מתייחסים למילת מבוגרים. בספר יהושע (ה, ד-ה) ובסיפור אונס דינה (בראשית לד) לא מוזכרים תינוקות ולא מוזכרת ברית.. כתוצאה מכך אפשר לשער שכל מלכי ישראל ויהודה, מן המלך דוד עד צדקיהו ומירובעם בן נבט עד המלך הושע, אף מלך לא נימול.. יתר על כן, כל הנביאים מעמוס והושע דרך ישעיהו בן אמוץ, ירמיהו ויחזקאל ועד זכריה ומלאכי, לאף נביא לא כרתו את העורלה. לאורך כל ימי המלוכה וברוב התקופה הפרסית תושבי ממלכות ישראל ויהודה לא מלו את ילדיהם. יחד עם זאת, ברית המילה, איסורי האכילה ומנוחת השבת הבדילו ללא ספק את היהודים משאר העמים הפוליתאיסטים בעולם ההלניסטי ובאימפריה הרומאית. נשאלת השאלה למה אימצו היהודים אקט אלים זה כסמל לברית תאולוגית וכמגדיר זהות. האם היהדות לא יכלה לנטוש את מנהג ברית המילה לזכרים, כפי שהיא נטשה את קורבנות הדם?

למרות שכבר בתקופה ההלניסטית-רומית המילה הפכה למגדיר עיקרי בזהותו של היהודי היחס לשאר העמים מחבר מחזור סיפורי אברהם בספר בראשית מדגיש שהברית בין יהוה לעמו חלה גם על בני הבית שאינם שייכים למשפחה, לנוכרים ולעבדים: "יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ" (בראשית יז, יב-יג). בנוסח זה אין הסבר מדוע הברית קשורה דווקא בחיתוך העורלה אך מודגש שהיא לא מתקיימת על בסיס אתני.

בסוף ימי המלוכה מונה ירמיהו את העמים שבקרבם התקיימה מילת העורלה, אך אינו מזכיר מילת תינוקות ביהודה ולא את הברית עם יהוה: "נְאֻם יהוה: וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה: עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט, כד-כה). העורלה מוזכרת בנאום זה כדבר שלילי, והנביא כולל את היהודאים לצד עמים רבים בין הנימולים. הזכרת "היושבים במדבר" בין הנימולים והעובדה שסיפור חתן דמים התרחש במדיין רומז לכך שגם עמי צפון ערב, מדיינים וישמעאלים, מלו את בניהם ולכן יוחסו לצאצאי אברהם: "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ [של אַבְרָהָם] בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּל אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (בראשית יז, כה-כז).. אצל עמי מסופוטמיה המילה לא הייתה מוכרת. הנביא יחזקאל מונה את העמים שבימיו לא מלו את עורלתם: אשור, עילם, משך, תובל (יחזקאל לב, יז-לב). סיפור שמשון בספר שופטים מציין פעמים רבות את הפלישתים כערלים (יד ג; טו, יח). באשר לצידונים ולכנענים, יחזקאל (לב, ל) ובראשית (לד ב; לד ל) העדיפו לציין אותם בין אלה שלא נימולו, כדי להרחיקם מבני שם הנימולים.

מאוחר, יותר, כאשר בוצעה העריכה הרפורמית הבתר-מלכותי המחברים השתמשו במילה (לא כברית) כדי להדגיש את ההבדל בין בני ישראל לעמים אוטוכטוניים בכנען. ספר יהושע, שנערך בתקופה הבתר מלכותית, מעיד שבני ישראל שנולדו במצרים ויצאו ממנה היו נימולים, אך לא נימולו אלה שנולדו במדבר ולכן היה צריך למול אותם: "כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ" (יהושע ה, ד-ה). את המילה ביצעו בעזרת אבן צור, דבר שיכול לרמוז על עתיקותו של המנהג: "וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" (יהושע ה, ג). בסיפור אונס דינה בני יעקב דרשו מאנשי שכם הכנענים האוטוכטונים למול את עצמם כדי לבוא בברית נישואים עמם (בראשית לד). בשני הסיפורים המילה מתייחסת למבוגרים ולא לתינוקות ואינה קשורה לברית התאולוגית עם יהוה..

הסתייגות מפתיעה ביותר ממנהג המילה נמצאת במקרא עצמו. מחברי ספר דברים מחוגו של שפן בן אצליהו בחלו במנהג הדמוני והציעו להמירו בהתנהגות מוסרית. במקום מילת העורלה הציעו את מילת הלב:  "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", "וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ (דברים י, טז; ל, ו). משמעות התיקון הסרה רוחנית, ולא פיזית, של הרוע מלבו של האדם. המרה זו מתבררת להערכתי לא כמטאפורה אלא כהמשך להתרסה המוחצת של הנביאים נגד הפולחן הכוהני דוגמת הסתייגותם מקורבן הדם במזבחות לכפרה על חטאים.. ספר דברים, שחובר בימי יאשיהו, אינו מזכיר כלל מילת תינוקות גם לא כברית עם יהוה, דבר שיכול לרמוז על הסתייגות מכריתת העורלה כאקט בעל משמעות תאולוגית מצד המחברים הרפורמים מאסכולת שפן.. כך ננטש ההיבט הדמוני לטובת הנימוק המוסרי, אך עדיין אין זכר לנימוק התאולוגי שבספר בראשית.

עד לתקופה הפרסית כלל לא ברור אם מלו את מרבית התינוקות או רק מבוגרים במקרים מיוחדים לפני סכנה צפויה. עדות לכך אנו מוצאים אצל אוסביוס מקיסריה (339-265) המצטט את פילון מגבל (140-65) שמתאר את המילה כאקט להרחקת פגע רע: כשפרצה מגפת דֶּבֶר שהשחיתה נפשות הקריב קרונוס את בנו יחידו לאוראנוס אביו, מל את עצמו והכריח את בני בריתו לכרות את עורלתם כדי להרחיק את המגפה. פילון מאלכסנדריה (15 לפני הספירה עד 45 לספירה), מחלוצי האפולוגטיקה של היהדות, מציין שהמילה היא מעשה היגייני למען הבריאות, שמעודד פריון, וגם מעשה סמלי שמרחיק את התאווה. גם הרודוטוס (425-484) מנמק את המילה כמנהג היגייני שהיה נפוץ במצרים, באתיופיה ובקרב הפניקים (בניגוד לדברי יחזקאל לעיל) והסורים. לדבריו, עמים אלה למדו את המילה מהמצרים, והפניקים היו הראשונים לנטוש אותה בהשפעת היוונים. בזכות התרבות ההלנית נטשו עמי קִדמת אסיה את מילת העורלה והיא השתמרה בעיקר אצל היהודאים.