יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
הרכוש, אם "צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד" (שמואל ב', י"ב, ב') לעשיר, ואם " אֵֽין כֹּ֗ל כִּי֩ אִם כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙" ( שם, ג') לרש, הוא בן לוייה לאדם בחייו. עם צאתו מן העולם, הוא נפרד בעל כורחו מעל מה שיש לו ומעל מה שאין לו, ובין אם כל ימיו היו מרוץ מצליח אחר העושר, ובין לא היו אלא יגיעה אחר פת לחם חרבה - בא המוות ומשחרר, גם מאדוות העושר גם מייסורי העוני, "כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל, לֹא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ" (תהלים מ"ט,י"ח), גם לא 'כל' וגם לא 'אין כל'. אכן, כל עוד הוא חי, אדם הוא אדון קניינו. כספו, ממונו, ביתו, שדותיו, ספרים שכתב, יצירה שייצר. הכל שלו עד שהוא נפטר לבית עולמו. אבל יש לו לאדם בעל הרכוש גם שותף סמוי, או שותפה סמויה, המלווה אותו לא רק בחייו אלא גם אחר מותו. הירושה. צלה. משמעותה. מיצובה בממלכת החוק.
שותף זה יש בכוחו לבלבל את יוצרות הרכוש. אף על פי שהאדם הוא אדון קניינו, ומותר לו, לכאורה למה לא, לומר " איש פלוני, בני בכור, לא ייטול פי שנים, איש פלוני, בני, לא יירש עם אחיו - לא אמר כלום (!), שהתנה על מה שכתוב בתורה" (משנה בבא בתרא ח', ה'), והרי זה מתמיה עד למאוד. בעל הרכוש יכול למכור. בעל הרכוש יכול להעניק מה שיש לו, אפילו כל מה שיש לו, מתנה לאחר, להלוות, להשאיל, להתנות תנאים, הכל מפני שהכל שלו, אבל כשהשותף הנעלם עולה מן המסתרים ואומר לו, 'שכחת, אני בכור', מתברר כי דבר לא שייך לו בחייו בטרם יעניק לבכור מה ששל הבכור מעולם. הוא לא יכול לנשל את בכורו ממה שחוקת התורה הבטיחה לו. "ותדע למה נשתנו תנאי ירושה משאר תנאין", שואל הרמב"ם בספר שאלות ותשובות שלו, ומשיב, " לפי שנאמר בפרשת נחלות ( במדבר כ"ז,י"א) " וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת מֹשֶֽׁה". גם להלכה פסוקה כותב הרמב"ם, " אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקר הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר והיתה לבני ישראל לחקת משפט, לומר שחקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל". (הלכות נחלות פרק ו' הלכה א').
ועם זאת, כאמור למעלה, ' כל עוד הוא חי, אדם הוא אדון קניינו' ואומרת אותה משנה, "המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להן את הבכור, דבריו קיימין "(שם), בתנאי שאמר בלשון מתנה, בכוונת נתכוון, בדעה צלולה, ברצון מלא, אבל "אם אמר משום ירושה לא אמר כלום"! השותף הסמוי חוסם. הלשון קובעת. היא אינה אקראית. היא משנה מציאות מפני שהיא הריבון שבמשא ומתן בין אנשים, היא המציאות העוברת לסוחר האחת והיחידה. ומי שלא התכוון, דומה כמי שנפל לבור בלא מתכוון. הוא בבור.
הדברים לא נעלמו מעיני המספר המקראי. בכורו של אברהם היה ישמעאל. בכורתו הייתה השותף הסמוי, אבל בטרם יבא. הקדים אותו אברהם וחילק רכושו בלשון של מתנה לבניו ובראשם לבנו הקטן, "וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת כָּל אֲשֶׁר ל֖וֹ לְיִצְחָֽק" (בראשית כ"ה,ה') על פיו. הוא לא שכח את יוצאי חלציו כולם, " וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם" ( שם,ו'). על פיו. הכל על פי 'חֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט', מתנות - כן, ירושה - לא. בעולם המקדש את 'מבחן התוצאה' ואת 'השורה התחתונה', מרימים גבות. יצחק קיבל? קיבל! על פי תורה או על פיו של אברהם? לא חשוב. 'תכלעס', ז'רגון שהפך תקני, הוא שם המשחק הקובע.
אבל לא. לא אם רוצים להבין מה אירע בעסקי ירושה בין יעקב לבין עשו.
השניים התרוצצו יחד ברחמה של רבקה, אבל " וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר, וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו" (בראשית כ"ה, כ"ה) והוא הבכור אף על פי שאחיו יצא בעצם יחד עמו "וְאַֽחֲרֵי כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו" (שם,כ"ו). הרף העין בין ראשון לבין שני האוחז באותו זמן בעקבו, קבע גורלות.
הגנטיקה, במובנה התרבותי, אינה משחקת על במת המקרא הבראשיתי. לאדם הראשון ולחווה אשתו, היחידים בעולם שנולדו בלא טבור ולא יכלו לרשת לא תכונות מולדות ולא תואר ותווי פנים, כי לא איש ולא אישה הולידו אותם, כי כל שירשו הוא צלם אלוהים, נולד קין רוצח והבל קרבן. אין יודע מה היה הבל יולד אילו לא הרגו קין. אבל קין הוליד צאצאים שונים אלה מאלה, בֹּ֣נֶה עִ֔יר – חֲנֽוֹךְ, יָבָ֑ל - אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה, אחיו יוּבָ֑ל - אֲבִ֕י כָּל תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב, תּ֣וּבַל קַ֔יִן -לֹטֵ֕שׁ כָּל חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל, ואחותו נַֽעֲמָֽה שילדה שלושה בנים לנוח, ןשֵׁ֑ת - תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן, ומשת בא אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם ה'. ( על פי בראשית ד', ט"ז-כ"ו). כולם קרובים, בני משפחה אחת, וכולם שונים כמעט קוטבית אלה מאלה.
לא מפתיע על כן שהמטענים הגנטיים של האחים שהתרוצצו ברחם אמם רבקה, היו שונים גם בתוכם גם בברם. זה שעיר ,זה חלק. זה אדמוני, זה לא. כשהם גדלים - "וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה" (שם כ"ז). איש יודע ציד הוא איש שאינו משקיע לטווח ארוך. הוא מחדש את חייו כל יום, זן את עצמו מן המוכן בשדה, רעב- יוצא לצוד, שבע - נח על ידיו. אחיו כנגדו, "וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים" (שם) רבי יוסף מאורלאנס, בעל הפירוש 'בכור שור', קורא בתיבות 'יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים' תיאור של יעקב כבעל מקנה, "לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה". יעקב יודע לשעבד את היום לצרכי המחר. הוא רץ למרחקים ארוכים. לימים, יעבוד שנים בלאה, ושנים ברחל, שנים בלבן, ויעשיר על פי תוואי של התמסרות שלמה למלאכתו. הוא איננו הרועה הפסטוראלי הפורש אל מנעמי הטבע העוטף את החולמים. הוא רועה הרועה מפני שהצאן מתרבה. יומו אינו אלא סיפרה אחת במחרו בן הספרות הרבות.
יצחק אוהב את עשו. כי ציד בפיו. לא יותר. ציד איננו עתיד. אבל הוא הבכור. מה ידאג לו אביו אם התורה ומשפטה כבר דואגים לו. יבא יום ויירש מכל אשר לאביו פי שניים מאחיו. "וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב" (שם,כ"ח). הוא תלוי במה שישקיע. בחריצותו. מאביו לא יירש אלא מעט. היא תעמוד לימינו תמיד. יצחק רגוע באשר לעתיד בכורו. רבקה חרדה לעתיד בנה הצעיר. הוא לא תמים. הוא איש תם, במובן "שְׁמָר־תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר" (תהלים ל"ז,ל"ז), תם ממין מה שאמרו עליו על איוב " וְהָיָ֣ה׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע" ( איוב א',א'). הוא יודע להיאבק על חייו. ביושר. בנחישות ובהתמדה. הוא איש חזק. לכן הוא יכול להיות שותף לדאגותיה. היא והוא , בעצה אחת יידעו להתגבר על אותו הרף עין בו בא עשו ראשון לעולם. השותף הסמוי לרכושו של יצחק האב, הוא יריבו של רבקה האם, של בנה יעקב. לא עשו. בשוב עשו מצידו, הוא בא אל אוהלי יעקב. שותפו הסמוי של יצחק, לא עומד בינו לבין אחיו. הוא בכלל בז לו.
בשובו יום אחד מן השדה עייף ורעב מציד שלא עלה יפה, הוא מבקש מאחיו להלעיט אותו נזיד עדשים. הוא אפילו אינו יודע עדשים מה הם. הוא איש ציד. לא לוקט. 'הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה' ( שם,ל') הוא כל מה שהוא יודע על עדשים. "עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם" (שם), אדם שאינו יודע אלא מה שעיניו רואות. הוא לא נותן שמות למה שמחוץ לעולמו המידי. והוא רעב. כאן נקראת הזדמנות לקנות ביושר מה שלא בא עדיין לעולם. הבכורה תהייה ממש מחר. כשיצחק ילך לבית עולמו. אבל היא כבר של עשו. למן היום בו יצא ראשון מרחם אמו. כשם שאביו אינו יכול לנשל אותו מן הבכורה כך הוא לא יכול להיפטר ממנה היום, אבל הוא יכול לקבל על עצמו לתתה לאחיו אחרי מות אביו מחר. מחר? כשהוא רעב היום?
עשו הוא הראשון במקרא עליו ראוי לקרא את הפסוק " אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת" ( ישעיה כ,ב,י"ג). הוא אומר אותו בפירוש, "הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה" (שם כ,ה,ל"ב), הן לא אגיע לחיות את מות אביו, אני מת כל יום מחדש, למה זה לי היום את הבכורה שתבוא אליי מחר, ואין לי מחר. יעקב שומע. הוא ימתין למחר. הוא לא יכול לקנות בכורה היום שעשו לא יכול למכור היום . לא הוא , לא יצחק , לא על פי חֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט. כל שהוא יכול לקנות הוא שבועה כיום על ירושה של מחר. לאיש המאמין במחר יש לשבועה הזאת ערך. למי שאין לו מחר, כל שיש לו הוא " לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה" ( שם, ל"ד), אפילו אם ישרוד עד מות אביו, ויירש, מה יירש, צאן ובקר. אין לו חפץ בצאן ובקר. הוא איש ציד. הוא בז ליושבי אוהלים בחורף מפני הצינה, בקיץ מפני החמה וממתינים לצאנם שיתרבה.
יצחק לא יכול היה לדעת כי בניו השניים השביעו והושבעו על הבכורה. היא לא הייתה שלו. היא הייתה של עשו. רכוש. לא יותר מרכוש. ועל הרכוש הייתה התורה ומשפטה ממונה. על הנהגת המשפחה אחרי מותו , היה יצחק ממונה. עליו היה להחליט על מי יצווה ברכתו. עשו שב מדרכו כצייד. הוא בגר. תלה את קשתו ואת תליו. שב לתלם בו חורשים עתיד. השינוי נשא חן בעיני האב הזקן. הוא קורא לבנו. "וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי" ( שם כ"ז,ב'). הרשב"ם קורא בדבריו אלה " אני מבקש ממך בשביל שזקנתי ואני רוצה לתת לך ברכות אשר בידי לחלוק לך בחיי כמו ברכת אברהם וירושת הארץ". לא ירושה. מעמד. לא בכורה משפטית. בכורה בהנהגה.
המספר המקראי הקדים למעמד הזה את הפסוק "וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת" (שם, א'). לא רק מפני שעיניהם של זקנים הולכות וכהות כמו הכתוב ביעקב " וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן" (בראשית מ":ח,י') כעיני אחיהו השילוני ש "לֹֽא־יָכֹ֣ל לִרְא֔וֹת כִּ֛י קָ֥מוּ עֵינָ֖יו מִשֵּׂיבֽוֹ" ( מלכים א', י"ד,ד'), אלא גם מפני שעיניו של יצחק כהו מראות חולשותיו של עשו, לא העלו על הדעת כי הבן שלקח למורת רוחו בהיותו בן ארבעים שנה " אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי" (שם כ"ו,ל"ד) עתיד יום אחד לקחת "אֶת־נָ֠שָׁיו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֘ וְאֶת־כָּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י וְאֶת־כָּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן"(בראשית ל"ו,ו') וללכת לאדום, לשבת שם, להתערות, להוליד צאצאים ולהיות "עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם", ולמעלה מזה " אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר" (שם,ח'-ט')! את כל זאת לא ראה. למי שעתיד להיות אבי אדום ביקש לתת את "ברכת אברהם ויורשת הארץ". רבקה חשבה כי זה ציני מדי, כי עיוורונו של האיש אינו יכול להיות צידקו. וכל היתר ידוע.
בברכה שמברך יצחק את יעקב שחשבו לעשו, אין אף לא אזכור של ירושת רכוש. " וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ.יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ" ( שם, כ"ו, כ"ח-כ"ט). זאת ברכה, לא בכורה. לא ברכה 'לאִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה', אלא ליורשו של אברהם, לאטבי משפחה שתישא את ברית בין הבתרים בין האומות עד אל מימושה. הבכורה לא הייתה על סדר היום כלל. היא רגעה במשפט התורה. אבל ההנהגה, ההנהגה זכתה להסמכה. מעתה , אפילו על חינם היא נחה על ראשו של יעקב, שבא במרמה, ובמעמד של סעודה בה נכחו ודאי רבים מבני הבית לבד מעשו האומלל שאיחר לבא מן השדה אליו כבר לא היה רגיל כל כך, הוכתר הבן הצעיר מאחיו לרשת את ברכת אברהם.
כשהדבר נודע לעשו, "וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד ..." (שם, ל"ד). הוא רומה. ניטלה ממנו ההסמכה להנהיג את המשפחה. כל כמה שבז בשעתו לרכוש, לבכורה, כן לא יכול היה לעבור עתה על העיקר, על הברכה. " וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י" (שם, ל"ו). עשו נקרא פעמיים אדום, פעם על שנולד אדמוני ופעם על שהיה לאבי אדום. יעקב נקרא שלש פעמים יעקב, פעם על שנולד , פעם על הבכורה שקנה מאיש עייף ורעב בנזיד עדשים, ופעם על הברכה אותה הציל מידי אביו העיוור. על שניים הראשונות לא השגיח עשו. הוא בז. על השלישית , על הברכה, הוא לא סלח. "וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו" ( שם,מ"א)! אביו אהבו. הוא אהב את אביו. לא שנא ,שטם, שונא נפרע מיד, שוטם נוטר איבה בליבו. " יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי" (שם). אבל רבקה כמוה כיצחק, לא ידעה את יום מותו של אישה. " יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י" יכול היה לקרות כל יום. לכן, "... וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה" ( שם,מ"ג). אבל בכאן לא עצרה בעד המרמה. ליצחק אישה עמו חלקה מורת רוח על נישואי בנה עשו לבנות החיתי, אמרה, " וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים" (שם מ"ו). הבן לא בורח.אין איבה בין האחים. לא על הברכה, לא על דבר. הבן הולך לחפש זיווגו. הפטריארך הזקן העיוור נרגע. כשם שאביו שלח להביא לו, לבנו, אישה מארצו וממולדתו, כן שלחה עתה רבקה את בנה לקחת לו אישה מבנות ביתה. והכל התקיים....
סוף דבר גוועה המשטמה. האחים הקימו בתים, ילדו בנים ובנות, כבדו במקנה ובצאן, והשלימו, נפלו זה על צווארו של זה, ובכו. בחיי אביהם. אבל רבקה, ששילחה את יעקב להצילו, לא זכתה לראות אותו שב. מיתתה לא רמוזה בתורה. חז"ל אמרו כי מתה ביום בו מתה דבורה מיניקתה " וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת" (שם,ל"ה,ח') מפני שבכה גם על המינקת הזקנה אבל יותר מכל על אמו וה' עצמו ברכו ברכת אבלים. ( על פי הרמב"ן). יעקב עצמו אומר לבניו " קִבְרוּ אֹתִי, אֶל אֲבֹתָי, אֶל המְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, .... שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה..." (בראשית מ"ט כ"ט – ל"ג), ועל כן סוד הוא מי קבר אותה, מי הוציא מיטתה, מי הלך אחריה, למה העלימה התורה מיתתה, האם זכרה לה עד היכן ההינה ללכת בהביאה את יעקב כעשו לפני יצחק...? ויצחק חי עוד ימים רבים. ראה את עלייתו וגדולתו של יעקב, ואף את מכירת יוסף חווה בשיא ימי שיבתו, אך גם יומו בא, מאה ועשרים שנה אחרי הולדת שני בניו התאומים "וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו". עשו תחילה. הבכורה נשמרת. גם הברכה. כל אחת בתעודתה.
ערב שבת תולדות התשע"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.