ד״ר יגאל בן-נון, היסטוריון
יאיר הופמן, חוקר מקרא רציני, הבחין בצדק בחשיבות הערתי המתודית בסיום מאמרי (שפן בן אצליהו, מחבר הסאגה ההיסטורית במקרא, המוסף לספרות, הארץ, 8/9/2017) לפיה ״עלינו קודם כל למיין טקסטים על פי הסוגות הספרותיות שלהן״. מסיבה זו מתבקש קורא הארץ להבחין בין מאמר עיתונאי לפירסום מחקרי הכולל אפרט מדעי עם הנמקות, דיונים ומראי מקום. לכן אין לחפש במאמר עיתונאי מה שלא אמור להיות בו. במוסף לספרות הצעתי סיכום פשוט של תיזה מחקרית שנפרסה על כשליש מספרי ״קיצור תולדות יהוה״, והיא מיועדת לקהל קוראים אינטליגנטי שעדיין לא קרא את הספר.
התיזה שפיתחתי מנסה להתמודד עם מספר רב של שאלות שכל חוקר אמור לשאול את עצמו בבואו לפענח את הסאגה ההיסטורית מימי סוף המלוכה ביהודה. אלה שאלות כבדות משקל והתשובות אליהן אמורות לתת מענה אפשרי לתמיהות שמעורר הטקסט. לא פעם הדיווח בספר מלכים גורם לנו להשתוממות ללא יכולת להבין לעומקן את ההתרחשויות עליהן מספר המחבר. במהלך מחקרי צצו מאליהן השאלות הבאות: מה מקור שנאתו של המחבר למלכים מנשה ויהויקים ולמה הוא מאשימם בחורבן ירושלים שכלל לא התרחש בימיהם? האם יש קשר סמוי בין שני מלכים אלה והמחבר? מה מסתתר מאחורי הסיסמא התיאולוגית לכאורה, ״עשה את הרע בעיני יהוה״? מה סיבת הרצחו של אמון בן מנשה אחרי פחות משנתיים? מי היה מעוניין בחיסולו כאשר אשור סולקה מן האיזור? מי הוא הגורם המסתורי שנקרא ״עם הארץ״ שהמליך את יאשיהו בן השמונה? מי שלט בממלכה עד לבגרותו? מי חינך בפרק זמן של כעשר שנים את המלך הקטין ומי דאג לעצב את עמדותיו הפוליטיות? מה מקור שנאת המחבר למקדש בית אל הישראלי? האם קיימת זיקה בין שפן, כהני בית עלי ואחייה השילוני? למה רצח מלך מצרים נכו את יאשיהו למרות שלא היווה איום לשלטונו? לאן הוגלתה משפחת שפן אחרי חורבן ירושלים? האם אפשר למצא ב״ספר התורה״ רמזים לזהות מחברו? ריבוי התמיהות אינו יכול להשאיר חוקר אדיש לדיווחי הסופר המקראי. אם תמיהות אלה לא מעוררות בו ספקות תרומתו לחקר הטקסט חסרת ערך.
כאמור אלה רק חלק מן השאלות שמחובתו של כל חוקר לשאול ולנסות לספק להן תשובות לאור הישגי המחקר העכשווי על תרבויות האימפריות ועל הממלכות השכנות. חוקר ביקורתי אינו יכול להסתפק בפרפראזה על הטקסט המקראי ולהותיר את האירועים ללא פרשנות. היסטוריה אינה אינוונטר של עובדות. היסטוריה מתחילה רק בשלב ההבחנות, הספקות, הפרשנות, השאלות והיכולת להציע פתרונות.
במחקרי, הרגשתי חובה לשאול שאלות ובעיקר לבדוק אם קיים קשר לא אקראי בין המרכיבים הסתומים בטקסט. ריבוי התמיהות העלה בפני את האפשרות שקיים, קרוב לוודאי, קשר בין האירועים, ולא במקרה. על פי התיזה שהצעתי, יש לחפש את התשובות בדמותו של סופר הארמון שחי את אירועי זמנו ודיווח עליהם בספר מלכים. מחבר זה, שפן בן אצליהו בן משולם, חשף להערכתי את כוונותיו בצורה סובטילית, במה שכתב ולא פחות במה שדאג להסתיר מעינינו. באמצמעות שפע של הנמקות שיחזרתי את דמותו של הסופר שפן שלדעתי נטל חלק פעיל באירועים ולא רק דיווח עליהם. הנמקות אלה מבוססות בראש ובראשונה על ניתוח מגמותיו הפוליטיות, ולא רק התאולוגיות, של הספר שהתגלה לכאורה באקראי במקדש. תיזה זו היא אם כך תוצאה של דדוקציה ממכלול של עובדות. ביקורת המקרא מזהה כבר מן המאה ה-19 את ״ספר התורה״ עם ספר דברים. קריאה מחודשת בסאגה ההיסטורית, מספר יהושוע דרך ספרי שופטים, שמואל עד מלכים וירמיהו, יכולה לספק לנו לא מעט תובנות על מה שכנראה התרחש במעבר משליטה אשורית עד לשליטה בבלית דרך שלטון מצרי קצר ימים, ובעיקר על זהותו של יוזם הרפורמה הפולחנית.
כמו בכל מחקר, היפותיזה זו על שפן הסופר ובני חוגו וחלקם באירועים מוצעת לקהילת החוקרים כהנחת עבודה שבאמצעותה אני מציע לקרא מחדש את הטקסטים, בשיטה דיאכרונית, ולראות אם מתקבלת תמונה הרמונית יותר של האירועים הסתומים. עם פירסומה, זכותו של כל חוקר להשתדל למצא הנמקות סותרות שבכוחן למוטט את הנמקותי, כולן או חלקן. חוקר אחר יכול למצא הנמקות חדשות, שנעלמו מעיני, המחזקות את מסקנותי. כך דרכו של כל מחקר. בינתיים מצאתי לנכון לגרות את סקרנותו של קהל קוראי הארץ והבאתי בפניו בשפה קולחת ופשוטה את סיכום תוצאות מחקרי בסוגיית הרפורמה הפולחנית, אך ללא ארגומנטציה שאין לה מקום במאמר עיתונאי.
יאיר הופמן, שמחקרי מתבסס בין השאר על פירסומיו, מצא לנכון לציין התנגדות אחת לדברי בנושא היחס של ספר דברים למעמד הנביאים. צודק הופמן שאין בספר זכר לסופרים. לשיטתי, למרות ש״ספר התורה״ אמור לתאר תקופה קדם-מלכותית הוא אינו אלא השתקפות של זמן חיבורו, כלומר ימי בחרותו של יאשיהו. בימי המלוכה מוקדי הכוח הפורמליים היו המלך, הכוהן והנביא. לצד המלך התקיימה אצולה ירושלמית, מורכבת גם מחוגי סופרים, שנטלו חלק בויכוחים הפוליטיים של התקופה. בניגוד לדעתו של הופמן, שבטים, שופטים ושוטרים הם מונחים ארכאיים לתקופה זו. לצד הפיענוח המקובל על מגמות ספר דברים, ציינתי שהוא מבקר בצורה סובטילית לא רק את כוחו של המלך ואת מעמדם של הכוהנים לעומת הלוויים אלא גם את השפעת הנביאים על העם. האם מקרי הדבר שיאשיהו פנה לנביאה אנונימית ולא לירמיהו, גדול נביאי זמנו? המחבר מצא דרך מתוחכמת לצמצם את מעמדו של הנביא על ידי עריכת הבחנה סכמטית בין נביא אמת לנביא שקר: אם נבואתו של הנביא מתקיימת הוא נביא אמת ואם לא הוא נביא שקר. ואיך נדע מה אמת ומה שקר? המחבר מצא פיתרון מבריק המשרת את האינטרסים שלו: נבואה היא אמיתית רק אם היא תואמת את הכתוב בספר דברים. כך מחברו של ״ספר התורה״ הכפיף לשיטתי את מעמד הנביא למעמדו של הסופר (דברים יח, טו-כ). לא מקרי גם שירמיהו התעלם לחלוטין מן הרפורמה הכושלת מימי יאשיהו ואפילו קרה לא להתאבל על מותו! (ירמיהו כב, י).
על פי עדותו של הופמן, מאמרי עורר שאלות בקרב הקוראים וגירה את סקרנותם. זו היתה כוונתו של עורך המוסף, בני ציפר, בהחלטתו לפרסם את המאמר במתכונת זו. לאור סיעור מוחות זה, קורא שמעונין בהנמקות יכול לפנות למחקר עצמו. חוקר מקרא יכול מצדו לבחון את מידת הסכמתו או הסתייגותו מן המחקר ולהגיב עליו. זו דרך התקבלותו של כל מחקר, עם כל הספק והזהירות שהם לחם חוקה של המתודה המחקרית.
יגאל בן-נון, היסטוריון, מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג.
הבנתי את המסקנות שלך בעיתון והבנתי מהמאמר שלהלן את השאלות שהביאו למסקנות אלה אכן ספקת את שני הקצוות של המחקר "השאות" וה"מסקנות" .אשמח לקרוא את המחקר עצמו כדי להבין כיצד הגעת למסקנות מרחיקות הלכת שלך . אנא ספק מראה מקום תודה .
השבמחק