מקרא בגן הילדים

משה אילן, מנהל האגף לתכניות לימודים (עד 2001)

"אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? – לדיו כתובה על נייר חדש.

 והלומד זקן למה הוא דומה? – לדיו הכתובה על נייר מחוק.

 יהודה בן תימא אומר: בן חמש למקרא | בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה     

                               לתלמוד... |

ציטטתי דברי חז"ל אלו כדי לומר שכאשר אנו משלבים בתכניות הלימודים בישראל לימוד מקרא בגן הילדים איננו "מחדשים" אלא ממשיכים מסורת עתיקת יומין שנהגה בישראל, אנו יונקים ממנה ומהווים חוליה בשרשרת הדורות. אילו היינו מבטלים או מוותרים על עיסוק במקרא בגן הילדים כי אז היינו מואשמים בניתוק שלשלת הדורות.

אין אני מדבר מתוך נקודת מוצא דתית. המקרא איננו שייך למגזר זה או אחר, אלא הוא חלק מן התרבות הלאומית שלנו כעם. המקרא הוא ספרות שנוצרה בתקופה בה עוצב העם היהודי ובה עוצבה זהותו.  עובדה זו מקבעת את המקרא כחלק מהמיתוס של עם ישראל. מי שמוותר על המיתוסים המעצבים את השתייכותו הלאומית פוגע בבניית הזהות האישית של הילד כמשתייך לעם היהודי.

לדעת מה מסופר בספרי התנ"ך, להכיר את האמונות, הדעות והרעיונות – לקבל אותם או להתפלמס איתם, להתאים אותם לחיינו או לדחותם בטענה שכיום אינם הולמים את צרכינו – התייחסויות אלו מבטאות את הזיקה ההיסטורית והרעיונית שלנו כבנים הממשיכים את קיומו הרוחני והפיסי של עם ישראל. ואכן, לימוד מקרא הוא ממאפייני החינוך היהודי בכל הדורות, גם אם המטרות, ההדגשים והמינון הם שונים מדור לדור.

חובתה ואחריותה של מערכת החינוך הממלכתית בישראל – כמי שאחראית לעיצוב החברה ולחינוך ילדיה לסוציאליזציה חברתית ולאומית – היא לקבוע את לימוד המקרא כלימוד של טקסטים מכוננים הנמצאים בבסיס התרבות הלאומית.

כל תכניות הלימודים שחוברו בארץ-ישראל, גם בימי הישוב, ימי טרום-המדינה, וגם מאז קום המדינה כללו הפגשה ראשונה של תלמידי מערכת החינוך הממוסדת או חינוך החובה עם סיפורי המקרא כבר בגילאים הצעירים ביותר. לימוד המקרא מתוך הספר החל לרוב בכיתה ב', לאחר שהילדים רכשו את מיומנויות הקריאה, ואילו בשלב הקודם ניזונו מסיפורי המורה או הגננת.

בתכנית הלימודים הראשונה של מדינת ישראל, שיצאה בתשט"ו באחריותו של פרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך דאז, נאמר: “יש לטפח יחס נפשי לספר הספרים של עם ישראל ולגיבורי האומה. כמו בגן הילדים כן גם בכיתה א' ובכל הכיתות האחרות צריך להימצא ספר התנ"ך השלם הנתון בכריכה נאה ומהודרת, קבוע במקום מיוחד, למען תשתמש בו הכיתה בכל מאורע חגיגי ובכל שעת כושר מתאימה... המורה (או הגננת) יספרו סיפורים על האבות הראשונים ויתר גיבורי התנ"ך... בשעות מתאימות המכוונות ליצור  חוויה של התייחדות עם אבות וגיבורים ראשונים, כגון: בסיומי השבוע ובערבי שבתות וחגים וכן בכל שעה כשרה אחרת".

כשהתפרסמו דברים אלה הם נשמעו כמובנים מאליהם. הם שיקפו מסורת מקובלת במערכת החינוך על כל זרמיה. לא רק מערכת החינוך הממלכתית-דתית, אלא גם מערכת החינוך הכללית העמידה את לימוד המקרא במרכז תכנית הלימודים. הציונות ראתה במקרא מקור לאידיאולוגיה הציונית של "שיבת ציון" ("בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים") ושל "בנין הארץ" ("עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל"), מקור לחזון קיבוץ הגלויות, להפרחת הארץ משוממותיה. דיברו  על "דור המדבר" ועל "דור כובשי כנען" אולם גם כאשר האנאלוגיה של הקמת המדינה ובנין יישוב הארץ עם הנרטיב המקראי נחלשה, גם כאשר הלהט הציוני נתקל במצוקות מסוגים שונים והציבור החי בארץ שוב אינו מאופיין בלהט אידיאולוגי סוחף גם אז תכניות הלימודים המאוחרות יותר לא ויתרו על מרכזיותו של המקרא כספרות מכוננת ולא ויתרו על גן הילדים כעל מקום שבו נפגשים כחלק מן העבודה החינוכית עם סיפורי המקרא.

ברונו בטלהיים, הפסיכולוג שעסק בהתפתחותו הנפשית של הילד, כתב בספרו "קסמן של אגדות" כי הן תורמות לילד יכולת להבין את המתרחש בתודעתנו ולהתמודד עם הבלתי-מודע: "האגדות מספקות לדמיונו של הילד מימדים חדשים, אשר לא היה עולה בידו לגלותם בצורה כה אמיתית ובכוחות עצמו בלבד". המפגש עם תופעות כמו: קנאה, יריבויות (בין אחים), מוות, בעיות קיום, געגועים, מילוי משימות, השגת מאוויים, אכזבות וכדומה נעשה באמצעות המסופר באגדות: "הילד מדמה בנפשו כי הוא שותף לסבלותיו של הגיבור, לניסיונותיו ולתלאותיו ומנצח יחד עמו, כשידו של הטוב גוברת". דומני שהנחות אלה הולמות גם רבים מן הסיפורים שבמקרא והמפגש איתם תורם לנדבכים הראשונים של בניית עולמו המוסרי וכושר השיפוט הערכי, ההולכים וצומחים בנפשו של כל ילד בתהליך גידולו והתבגרותו.

תכניות הלימודים למקרא לבית הספר הממלכתי יצאו למערכת בשנים תשל"א, תשמ"ה ותשס"ג והמיועדות לתלמידים מגן הילדים ועד לכיתה יב מבוססות כולן על הנחת היסוד הבאה המנוסחת בתכנית תשס"ג:

"פגישתם של ילדי הגן עם סיפורי המקרא – משמעה פגישה עם הנרטיב המרכזי שעליו מושתתת זהות תרבותית-לאומית יהודית. מפגש מהנה ומעניין עם סיפורי המקרא, המתאימים לתפיסתו ולהבנתו של הילד בגיל הרך, עשוי להשאיר חותם על יחסו של הילד לספרות המקראית, לדמויות המקראיות, לשפה המקראית הייחודית ולחלק מן הדילמות הערכיות הגלומות בסיפור המקראי. ההשפעה העיקרית של המפגש החוויתי עם סיפורי המקרא בגיל הרך הינה היווצרות זיקה רגשית חיובית כלפיהם ורצון להמשיך ולהכיר את המורשת המקראית."

אצטט מדבריה הכתובים של מחנכת דגולה, עפרה רייזמן ז"ל,  אשר עיצבה בתיאוריה, במעשה, בחיבור חומרי למידה ובהכשרת מחנכות את הוראת המקרא לגילאים הצעירים הקדם-יסודיים:

"הגיל הרך הוא תקופה קריטית בחיי הילד, התרשמויות משאירות חותם עז על נפשו בגיל זה. מפת העמדות ומערכת הערכים מתעצבות בגיל זה בעוצמה רבה יותר מאשר בכל גיל אחר. פתיחותו של הילד להשפעות בתחום החינוך המוסרי ובתחום חינוך האופי גדולה מאד בגיל זה, אף כי רישומיהן של ההשפעות ניכרים רק במועד מאוחר."

"המקרא ספוג ערכים לאומיים ואנושיים, ולכן הפגישה עימו יכולה להשפיע על עיצוב אופיו של התלמיד. באמצעות סיפורי המקרא נפגש הילד עם תולדות האומה ומכיר את הדמויות המרכזיות במקרא, את אורח חייהן, את האירועים שהן היו מעורבות בהם, את דרך מחשבתן, את התנהגויותיהן ואת דבריהן. כאשר היכרות זו נעשית בגיל הרך ובאמצעות יצירות ספרותיות מעולות, היא יוצרת משקע אסוציאטיבי, שאינו נכחד בקלות ועומד לרשות הילד בעתיד. משקע זה הוא הבונה מכנה תרבותי-לאומי משותף לכל לומדי המקרא".

דברים אלה מתחברים היטב לגישות המקובלות להוראת המקרא כפי שהתגבשו במהלך מאה שנים של מערכת חינוך יהודית בארץ-ישראל והרואות בתחום הערכים את המיוחד בלימוד מקרא.

בכל הנוגע להוראת המקרא מחוברת מערכת החינוך הקדם-יסודית להמשכה בחינוך היסודי והעל-יסודי ומהווה תשתית ונדבך יסודי בתכנית הלימודים היא מתחברת בתחום הוראת המקרא להנחות היסוד הבאות: 

• המקרא הוא המורשת התרבותית-היסטורית של כל עם ישראל ותשתית זהותו היהודית.
• בספרות המקרא נודעת משמעות מרכזית לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל ולשימורו.
• ספרות המקרא היא מקור השראה לתרבות היהודית והכללית מהיווצרותה ועד היום.

סיפורי המקרא לא נכתבו עבור ילדים צעירים בגיל הרך כמו סיפורי אגדות אחרים המקובלים בגני הילדים. קהל היעד של סיפורי המקרא הוא בדרך כלל ציבור מבוגר. עובדה זו מחייבת בחירה קפדנית והתאמה דידקטית ומעוררת את השאלות הבאות: אילו סיפורים מן המקרא מתאימים לגיל הרך וראוי לכלול אותם בתכנית הלימודים לגיל זה? אילו סיפורים מסוגל ילד צעיר להבין? אילו סיפורים עלולים להזיק וכדאי לדחותם לגיל מבוגר יותר?

הסיפורים שהומלצו בתכנית הלימודים לגיל הרך הם סיפורים המכילים עלילה שילדים בגיל זה מסוגלים לעקוב אחריה, עלילה שבמרכזה דמות בולטת. ואכן מרבית סיפורי המקרא  - וזוהי אחת מתכונות הסיפור המקראי – הם סיפורים מסביב לדמות מרכזית.

הסיפורים שנבחרו הם כאלו שניתן לחלקם לקטעים משמעותיים, המתאימים ליכולת הקשב של הילדים בגיל זה. ואומנם סיפורי המקרא בנויים תמונות-תמונות, סצנות-סצנות, אין הם משופעים בתיאורים ארוכים אלא בתיאורים קצרים והפעולות תוכפות זו אחרי זו. הדינמיקה הסיפורית של סיפורי המקרא תואמת לרוב את יכולת הקשב של הילדים.

הסיפורים הנבחרים ראוי שיהיה בהם היבט אופטימי – הצלה, או תקווה בסופם, גם אם במהלכם קורים מאורעות עצובים. סיפור המבול, למשל, הוא סיפור מאיים, אך סופו מבטיח התחלה טובה יותר ממה שהיה בעבר ותקווה לעולם שכולו טוב לאחר שה"רעים" שוב אינם. יש להימנע בגילאים אלה מלהביא סיפורים שעלולים להשפיע השפעה פסיכולוגית שלילית, כמו סיפורים על קין והבל או עקידת יצחק.

אין להימנע מסיפורים המעוררים דילמות, אולם יש לבחור בסיפורי דילמה שבכוח הילדים להתמודד איתן. גיבורי הסיפור המקראי אינם דמויות אידיאליות, אלא דמויות אנושיות. מעשיהם הטובים ומעלליהם הרעים מסופרים בדרך מאוזנת. הסיפור מתאר גם את מעלותיהם וגם את חולשותיהם, ודבר זה עושה אותם קרובים ומובנים לילד.

בבחירת הסיפורים יש לתת את הדעת על כך שסיפורי המקרא לא נועדו רק לענג את השומעים, אלא גם לחנכם, אלא שהמספר המקראי אינו נוקט בדרך של הטפת מוסר העלולה לעורר התנגדות. המקרא מציג את ערכיו בדרך המשתמעת ממהלך העלילה ומהתנהגות גיבורי הסיפורים. חינוך באמצעות חוויה אמנותית ובאמצעות הצגת דמויות ספרותיות כדגם לחיקוי ולהזדהות מתאימה למבנה נפשו של הלומד הצעיר.

בעיה דידקטית לא פשוטה היא לשון המקרא הקשה להבנה והרחוקה מן הילדים. מחד גיסא קיימת סכנה שאם נספר את סיפורי המקרא כלשונם ייתכן שהילד לא יבין את המסופר ולא יושפע מן הסיפור ונמצאנו מחטיאים את המטרה שלשמה אנו מספרים סיפורי מקרא בגן הילדים. אבל מאידך גיסא יש ערך תרבותי ואורייני להפגיש את הילדים עם הסיפור המקראי בלשונו המקורית, שהרי לא נכון להפריד בין תוכן הסיפור לבין לשונו. הפתרון יכול להיות בשילוב סגנונות – את הסיפור יש לספר בלשון מובנת לילדים ולשבץ בתוכו מובאות מן המקרא ככל שנוכל. בדרך זו יקלטו הילדים את תוכן הסיפורים, רעיונותיהם ולקחיהם, אך גם יחושו ששפת המקרא שונה משפת היום-יום, כי יש בה משהו מיוחד, ניחוח שונה, מעט חגיגי, מעט עתיק, לא מובן לגמרי. הבחנה בייחודיות לשונית זו היא חלק מהחינוך לאוריינות ומפיתוח החוש הלשוני. זהו רכיב משמעותי ביותר בבניית המאגר התרבותי-לשוני של אדם יהודי בישראל.

בהפגשה של הילדים עם תכנים מקראיים – כמו בהפגשה עם תכנים ספרותיים בכלל – משתלבים יסודות קוגניטיביים עם יסודות ריגושיים-חווייתיים. בלמידה ריגושית מתרשמים הילדים מן הדמות ו"חיים" אותה. הם מפנימים דמות של מודל אנושי, קולטים את מאווייה, הרגשותיה ודרכי התנהגותה. למידה כזאת מעשירה ומפתחת את הכניסה אל הסיפור מעבר להבנה הקוגניטיבית ויוצרת מעורבות פנימית ולא רק הבנה חיצונית.

למידה משולבת מסוג זה משמעה שמעבר לסיפורה של הגננת או של המחנכת מתוך הטקסט היא אמורה לשלב פעילויות שונות, כגון:

• המחשה באמצעות הצגת תמונות, איורים, סרטון, תיאטרון בובות...
• הצגת שאלות תוך כדי סיפור על הרגשות הדמויות, על מה שקרה או שעתיד לקרות
• המחזות קצרות בשיתוף הילדים
• קישור לחיי הילדים במשפחתם ובין חברים והתבססות על התנסויות הילדים
• לאחר הסיפור – עיבוד מסוגים שונים על ידי הילדים: בחומר יצירה, ציור ומלאכת יד, ריקוד, שיר ותנועה, תלבושות שונות ויתר האמצעים המוכרים מפעילויות שונות בגן.
• שיחות על ערכים הקשורים, או הנובעים מן התכנים הסיפוריים.

כל אלה הם דרכים לעסוק בסיפורי המקרא בגן הילדים בצורה משמעותית ומעצבת.

גישה זו לסיפורי המקרא בחינוך הקדם-יסודי מטילה אחריות רבת משקל על המחנכות. ראשית וקודם כל עליהן ללמוד היטב את הסיפורים המקראיים ולהיעזר במפרשים ובמקורות עזר. כמו כן עליהן  לפתח את שיקולי הדעת הפדגוגיים כך שיוכלו להחליט איזו יחידה סיפורית מתאימה לילדים בכיתה הספציפית של כל מחנכת. בהמשך לגבש ולהחליט מה הם המסרים של כל סיפור וסיפור וכן להחליט על היקף הסיפור – מה יסופר, מה יושמט, מה יסופר בעל-פה, מה ייקרא מתוך התנ"ך ובלשונו. לאחר מכן ליזום את הפעילויות המתאימות כהכנה לקראת המפגש עם הסיפור ועל פעילויות בעקבותיו ולאחריו. כל אלה הן מיומנויות הוראה הנדרשות מכל מחנכת בגיל הרך.

* הרצאה ביום עיון לגננות.

ראו גם: משה אילן תוכניות לימודים בזיקתן לאקדמיה

תמונה: גן ילדים