פרופ׳ יונתן בן-דוב, מקרא, אוניברסיטת חיפה
כוחו של התנ"ך, שעמד לו לאורך אלפי שנים, שהוא מעניק את עצמו לפרשנות ולעיצוב מחדש
בכל דור ודור. בעיני המאמינים הדתיים של אותו דור מדובר כמובן בדבר חיובי: אפשר למצוא במקרא את הפשטות המתחדשים בכל דור, ולגזור ממנו "פשט קיומי" (בלשונו של אוריאל סימון). אולם המחקר ההיסטורי מעמיד את הדברים בפרופורציה. הנה, למשל רעיון נפלא אחר. בקוסמולוגיה שלפני אריסטו סברו מדענים-פילוסופים אחדים כי בניגוד למקובל בימינו, המאורות אינם גופים של אור הנעים על רקע חשוך, אלא להיפך: השמים הם כיפה אטומה הנעה בתוך חלל מואר, ומה שנראה לנו כמאורות אינו אלא נקבים באותה כיפה חשוכה. הכיפה (כדור?) מסתובבת ומכאן מה שנראה לנו כמו תנועת המאורות. והנה, התפיסה הקוסמולוגית הזו משתלבת עם התיאור של ספר בראשית אפילו טוב יותר מן ההצעה של פרופ' אביעזר: ביום הראשון נברא האור המקיף את העולם, וביום הרביעי נעשו הנקבים בכיפה החשוכה – היינו המאורות. ממש נפלא! ההצעה הזו לא עלתה מעולם (למיטב ידיעתי), משום שאתרע מזלה והפרשנות היהודית-הלניסטית התחילה אחרי שהקוסמולוגיה של אריסטו כבר הכתה שורש. אבל היא בהחלט היתה עשויה לעלות. אחרות כמוה, ברוח אריסטוטלית, עלו גם עלו, והן נמצאות לרוב בכתבי הרמב"ם למשל. כל ההצעות הללו ליישב את התורה עם ממצאי המדע מתיישבות עם הכתובים בצורה סבירה (כחוקר מקרא נראה לי: סבירה ולא יותר).
בכל דור ודור. בעיני המאמינים הדתיים של אותו דור מדובר כמובן בדבר חיובי: אפשר למצוא במקרא את הפשטות המתחדשים בכל דור, ולגזור ממנו "פשט קיומי" (בלשונו של אוריאל סימון). אולם המחקר ההיסטורי מעמיד את הדברים בפרופורציה. הנה, למשל רעיון נפלא אחר. בקוסמולוגיה שלפני אריסטו סברו מדענים-פילוסופים אחדים כי בניגוד למקובל בימינו, המאורות אינם גופים של אור הנעים על רקע חשוך, אלא להיפך: השמים הם כיפה אטומה הנעה בתוך חלל מואר, ומה שנראה לנו כמאורות אינו אלא נקבים באותה כיפה חשוכה. הכיפה (כדור?) מסתובבת ומכאן מה שנראה לנו כמו תנועת המאורות. והנה, התפיסה הקוסמולוגית הזו משתלבת עם התיאור של ספר בראשית אפילו טוב יותר מן ההצעה של פרופ' אביעזר: ביום הראשון נברא האור המקיף את העולם, וביום הרביעי נעשו הנקבים בכיפה החשוכה – היינו המאורות. ממש נפלא! ההצעה הזו לא עלתה מעולם (למיטב ידיעתי), משום שאתרע מזלה והפרשנות היהודית-הלניסטית התחילה אחרי שהקוסמולוגיה של אריסטו כבר הכתה שורש. אבל היא בהחלט היתה עשויה לעלות. אחרות כמוה, ברוח אריסטוטלית, עלו גם עלו, והן נמצאות לרוב בכתבי הרמב"ם למשל. כל ההצעות הללו ליישב את התורה עם ממצאי המדע מתיישבות עם הכתובים בצורה סבירה (כחוקר מקרא נראה לי: סבירה ולא יותר).
נשאלת השאלה למי מועילה ההצעה של פרופ' אביעזר. האם היא מועילה לביסוס המדע? – נדמה לי שתיאורית המפץ הגדול אינה שואבת את סמכותה מן התנ"ך. האם היא מועילה לביסוס הדת? – במידה מסויימת כן, משום שיש כאלה – ואני מכבד אותם – שיעריכו יותר את התנ"ך אם ידעו שהוא משקף את מה שאנו מחשיבים היום לאמת. כחוקר מקרא, הערך של הדיון הזה מוגבל בעיני. אבל כאדם דתי אני רואה בדיון של פרופ' אביעזר תועלת מרכזית אחת: שהוא משדר לאנשים דתיים שהמדע המודרני איננו קליפת השום, ואין להתנגד לו ולבטל אותו, אלא הוא ערך מרכזי שיש ליישב אותו עם התורה. כך עשה הרמב"ם עם המדע של ימי הביניים. הניסיון לתאם את התורה עם המדע האריסטוטלי במורה נבוכים נראה היום די נאיבי. אבל לא התוכן המדעי חשוב, אלא העיקרון: יש בתורה מספיק עוצמה כדי שתתאים למושג מדעי זה או אחר, והיא לעולם עומדת ומצפה שיתאימו אותה עם המדע של הדור הבא. כל עוד איננו משלים את עצמנו שזהו פשט הכתובים האחד והיחיד, אינני רואה בזה פסול.
והנה דוגמה אקטואלית. בשבוע שעבר התקיימה בבית הספר של בתי (חטיבת ביניים ממ"ד) הרצאת אורח מיוחדת בנושא "גוף האדם". המרצה, רופא במקצועו, עסק למעשה בהשחרת פניו של דארווין ושל הביולוגיה המודרנית, כולל האשמות באנטישמיות וכיו"ב. אם זו האלטרנטיבה, אזי אני בוחר בפרופ' אביעזר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.