חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל
תוהה אדם בינו לבין עצמו ומתחבט בַּדָּבָר ומנסה לֶאֱמֹד במחשבתו את שָׁוְיָם של חייו. ושואל האיש את עצמו, האם חיי הם כְּמַרְאָה לַחַיִּים שרציתי? האם יש בי שביעות-רצון, שֶׁמָּא מָלֵא אני בתלונות וקיטורים כלפי בורא עולם, על שום שחיי נראים כפי שהם נראים?
חותר האיש ב-ד' אמותיו ושוחה בים-מסעותיו, לא רק כדי לגלות מחדש את הַהַצְלָחוֹת וְהַמִּשְׁגִּים המונחים בקרקעית נפשו, אלא גם כדי לשאול בכנות את עצמו: לוּ רק היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, האם הייתי בוחר וחוזר על אותם הַמִּשְׁגִּים? או לחילופין, האם הייתי חוזר ובוחר באותן הַהַצְלָחוֹת?
יוצא האדם מעצמו כדי להיכנס אל תוך ליבו, כי חָפֵץ הוא לגלות מה טומנים לו בְּחֻבָּם חדריו. ולאחר שיצא מן האחד ונכנס אל השני, אין זו בלבד שֶׁיְּגַלֶּה כי רַב כיעורם של החיים וגדולים בהם רִגְעֵי הקושי, אלא אף ישכיל כי רַב כיעורם של החיים, אך יָפְיָם רַב יותר, וגדולים בהם רִגְעֵי הקושי, אך רִגְעֵי הַנַּחַת גדולים יותר.
מה אספר לכם, ידידיי, ומה אומר? לֹא בִּכְדִי חש אנוכי שמוטלת עליי החובה לספר לכם את הסיפור אשר עומד אני לספר, סיפור שבעצמי נִנְעַצְתִּי במרכזו ונקלעתי לתוכו לפני כך וכך שנים. לא כל שכן, בזכות שלמדתי ממנו דבר, הרי שאני טורח לספר לכם אותו, ואם לא הייתי סבור שהם נפלאים, לא הייתי מַלְאֶה אתכם בִּפְרָטָיו.
בהיותי שליח של הצבי בִּדְרוֹמָהּ של עיר הקודש, עת עמד שכר- חָדְשִׁי על פרוטות אחדות, שסיפקו אותי די צרכי, הן בעבור חַדְרִי אצל משפחת לוי ברחוב הנביאים שבשכונת מוּסְרָרָה, והן בעד מְזוֹנִי המועט, הוטלה עליי האחריות לספק את דברי הדואר בשכונת בָּקְעַה, לימים גְּאוּלִים.
דבר זה אירע בשנת 1954, בימים שלאחר מלחמת העצמאות, בהם ננטשה השכונה על ידי תושביה הערבים, ופליטים מהרובע היהודי ועולים חדשים התיישבו בְּבָתֶּיהָ הריקים, ונמלאו בה קולות וצלילים עבריים, ונסללו אצלה דרכים, ונבנו בה שיכונים גדולים ומבני ציבור אחדים, ומונה לה רַב, ואף מוניתי אני מלאכתי לעשות בה.
מִשְׁרָתִי בשירות הצבי באה לי במפתיע, עת פגש אותי אחד מידידיי אשר עבד בבניין הדואר המרכזי שבארמון הנציב והיה מיודע לי מלפני ומלפנים שכן, ביום חנוכת בניינו המפואר ברחוב ישעיהו, בהיותנו בני תשע, נצטלבו דרכינו בבית המדרש "למל", שם הָגִינוּ בתורה עם יתר ילדי העדה הספרדית. "תולעת", נהג לכנותי ידידי זה, על שום חיבתי הַיְּתֵרָה וְאַהֲבָתִי התהומית לקריאה.
שנים מאוחר יותר בפוגשו אותי ברחוב באקראי זכר ידידי ודקלם את: "אַלְטְנוֹיְלַנְד", "כלבם של בני בַּסְקֶרְוִיל", "לב הַמַּאְפֵּלְיָה", "מנֹרת זהב", "משיבת נפש", "סיפורי ככה סתם" ו-"סֵפֶר הָאַגָּדָה", שמותיהם של הַכְּתָבִים שנתגלגלו והזדמנו לידיי עוד בבית המדרש.
הואיל והנך איש משכיל הקורא בספרים ושולט בכל אותיות האלף בית ואף באותיות של הלשונות האחרים, פנויים אנו לִתֵּן לך הצעת עבודה נכבדה זו, אמר ידידי. מיד נתרציתי ונעתרתי לבקשתו.
ימים רבים הסתובבתי סביב רחובותיה המפותלים של בָּקְעַה וחגתי בין סמטאותיה הצרות, אהבתי את ריחה המשכר ואת נופיה הייחודיים וכל נקיק בתוכה הכרתי. אינספור שעות התוודעו רגליי למרחביה הקסומים, ולמדתי כי פְּנֵי השכונה כפני אנשיה, אשר היו מן המיוחדים שידעתי בכל שנות חיי.
ובשעה שאירע לי כדבר הזה, אשר אנוכי מספר אתכם היום על אודותיו, הייתי כבר כבן שישים, ועל אף שראיתי בשכונה כמעט הכל, היו דברים שלא שיערתי שאראה ואשמע, אבל שמעתי וראיתי, והיו דברים שלא חשבתי שֶׁיִּקְרוּ, אבל קרו.
פעמים רבות, בזמן שהיו רגליי מְכַתְּתוֹת ברחובות בָּקְעַה לצרכי שליחותי, היו מחשבותיי יוצאות ממני ונודדות בין בָּתֶּיהָ הקדושים ומשום מה, הייתי מוצא עצמי נוזף על עצמי, על מעשים שעשיתי וגם על אלה שלא, ובגין דברים שהבנתי, וגם את אלה שלא.
מה כבר יודע אתה על החיים? רוגז על עצמי הייתי, וממשיך ורוטן ומוסיף וקוצף, לא הפלגת בים ולא טיילת בעולם, לא למדת רזיו של היקום, כמעט שלא ראית מְאוּם. וצבר גופך לא מעט שנים מבלי שנתת ליבך לאחת ויחידה, ומבלי שמצאת את שאהבה נפשך. לא כל שכן, לא הקמת בית לעולמים, לא העמדת צאצאים, ולא עשית תיקון המידות.
וכך היו המחשבות בוקעות ממני מדי יום ביומו במהלך עִסּוּקִי במשלוח ידי ותוך כדי ההליכה המרובה בשכונה, הייתי נוזף בעצמי, ומלקה את עצמי וכועס, וחוזר חלילה.
בוקר אחד, בשלהי חודש אלול, בימי הסליחות של הימים הנוראים, בשעה שהייתה הרוח לא רק מזיזה מצד לצד את בַּדֵּי האילנות ומטלטלת את עֲלֵיהֶם, אלא גם נושאת עמה ניחוחות קרובים-רחוקים של גויאבות ורימונים, עת חלפתי על פני רחוב יששכר והנחתי מכתבים בתיבות הדואר משני צדיו, קרה הדבר.
בתוך בְּלִיל הקולות שהיו מוציאים מתפללי השכונה בהבל פיהם ומעלים הַשָּׁמַיְמָה בתפילת השחר, עלה ונתערבב באופן מפתיע גם קול צחוק רם של תינוק, שנשמע כצלצולי פעמונים ותרועות של שופרות. צלילים מן הסוג שלא רק שבכל ימי עבודתי בשכונה לא נתקלתי, כי אם גם מימיי לא שמעתי.
מה אומר ומה אספר לכם, ידידיי? מרגע שנחשפתי אל בת-שחוקו המתגלגלת של התינוק, הרי שחיי נֶחְצוּ לשניים, ואמנם, בנקודת זמן זו רואה אני את חיי כאחד שלם, אבל בתוך השלם רואה אני גם את שני חלקיו. חלק אחד לִפְנֵי, וחלק שני אַחֲרֵי.
זאת ועוד, באורח תמוה, מצאתי עצמי שאיני מסוגל לכבוש סקרנותי ולהתאפק שכן, לא יכולתי שלא להתפתות אחר קולו של האיש הקטן שנישא באוויר הצלול כיין, ושכחתי לגמרי מן המעטפות והחבילות אשר נותרו בילקוטי, שהיה שרוי על כתפיי.
מעולם לא קרה לי כדבר הזה.
אף פעם לא באתי אצל השכונה מתוך כוונה לחלק דואר, אך מצאתי שרגליי נושאות אותי אחר צליליו של גור-אדם, שאת פניו לא ידעתי, אך השתוקקתי לראות. התחלתי הולך כמכושף בְּיֶתֶר שְׂאֵת ומהירות.
עוד אני מגביר את צעדיי, ורגליי הובילו אותי מבלי שאדע אנה הן הולכות, ולא הבנתי דבר, זולת העניין שעוקב אני אָחַר נגינת שחוקו של תינוק, שאת דמותו מֵאִידַךְ לא הכרתי, מֵחַד גִּיסָא, בכל מאודי חפצתי לפגוש.
ניסיתי לדייק את שמיעתי ועשיתי אָזְנִי כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וככל שסלסולי שחוקיו של הילד התגברו בצד אחד, הֵחַשְׁתִּי בלהט צעדיי לכיוונם, ואם הרחקתי לֶכֶת ונתעמעמה נגינתם, הרי שחזרתי על עקבותיי. חיפשתיו בכל רחובות השכונה. עברתי מבית אחד לאחר, ושטתי מדלת אחת לשנייה.
כה גדולים היו ניסיונותיי ותשוקתי למצוא אותו, עד כדי מופלאים. בְּחַפְּשִׂי אחריו ובעוברי ברחובות בנחישות לְאַתְּרוֹ, ליבי פתח את כל החלונות הסגורים, נפשי הרימה את כל הווילונות המוגפים, עיניי חקרו את כל המרפסות הריקות מאדם, וידיי עברו בין כל שלבי גדרות-הברזל המזוהמים מחלודה, עד אשר ראיתיו בפינת הרחוב, שצמרות עציו גירדו את שמי התכלת.
בין בית הכנסת בו נהג סבי, רבי יחיא עליו השלום, להתפלל בכל ימות השנה, לבין פתחו של אחד הבתים היותר צנועים בשכונה, לכדו עיניי את רגליו השובבות של הפעוט, שהיו קלות כשל איילה בשעה שדילג על האבנים הגדולות.
תיכף נחפזתי בעקבותיו ומרוב שהייתי להוט להשיגו, לא שמתי ליבי לעובדה שרץ אנוכי על האבנים הגדולות של הרחוב, אשר מהיכרותי עמן ידעתי שגובהן לא זהה, וכי אחת מהן אף מזדקרת ובולטת ומתנשאת מעל חברותיה באופן משמעותי, והתחלתי חושש, שכן, אם לאיש כמוני, שרגליו מנוסות אבנים אלה מסוכנות, קל וחומר, לתינוק בן יומו, מסוכנות הן אפילו יותר.
כיוונתי עצמי בהחלטיות אל מבואת הבית הצנוע ומיהרתי אחר פעמיו של התינוק, עד אשר הגעתי ובאתי אל דלת אחת, שֶׁצִּבְעָהּ היה דהוי ולוחות-עץ עיטרו את משקופיה. מטוטלת ברזל כבדה היתה תלויה בחלקה העליון, בְּצוּרַת תרנגול, אולי ציפור.
משלא מצאתי את הילד והיות והתנשפתי תכופות עד כי נשימותיי הורו לי לְהַסְדִּירָן, לא נתתי דעתי על המטוטלת ואף לא על הדלת, אלא רק נעצרתי מולה. בסמוך לה היו ניצבים שני כיסאות ברזל, זה לצד זה, רקועים בקילועי מתכת נאים. התיישבתי על אחד מהם ויישרתי גווי על משענתו הארוכה.
מקץ דקות אחדות נרגעה רוחי ונשימתי חזרה אליי.
לפתע, משום מקום, הגיח מולי הקטנטן. בא והופיע מאחת הפינות הסמויות מן העין במלוא תפארתו והדרו, תוך שהוא מְדַדֶּה את דרכו אליי ברגליים כושלות אך נחושות, ושולח לפניי את זרועותיו הקצרות והבהירות.
בא התינוק שמראהו כְּמַרְאֵה מלאך האלהים והגיע כה קרוב אליי, עד כי יכולתי להבחין בדמעותיו הַזַּכּוֹת שזלגו מעיניו, נקוו בַּשְּׁקַעֲרוּרִית הזעירה שבין חוטמו לשפתיו, גלשו אל תוך פיו ונתערבלו עם בועות הרוק שהוקצפו למכביר על לשונו.
בְּחַיְּכוֹ אליי, החל העולל משמיע קולות וממלמל מלמולים חסרי פשר ונטולי כל משמעות. מִשֶּׁכָּךְ, פגשתי את טור שיניו הלבנות, שהיו אמנם קטנות, אך סדורות וצפופות כשל דולפין.
הושטתי זרועותיי הנרגשות אליו ואחזתי בו כדי לייצב גופו הקט, שהיה עטוף באותה השעה בכתונת צחורה וארוכת שרוולים. נשתלשלו מעט שרוולי הכתונת מכפות ידיו השמנמנות של הילד, אך ניכר היה כי הפֻּזְמְקָאוֹת שלרגליו נתפרו מן הבד היותר משובח.
עודי אוֹחֲזוֹ בידיי, הביט בי הזאטוט בעיניו היוקדות והחל שוב מוציא מגרונו קולות משונים תוך שהוא צוחק לעצמו ואליי. הניף זרועותיו, פרש כפותיו, העביר אצבעותיו הדביקות על פניי וליטף בסקרנות גדולה חֲרִישֵׁי-קְמָטַי וּתְעָלוֹת-תָּוַי.
עוד זמן מה שיחק הגוזל לכאן ולכאן, הפיל כובעי בשובבות על הארץ וסתר בחדווה שיערותיי, מישש מצחי המיוזע ומָשַׁךְ תְּנוּכֵי-אָזְנַי השעירים, שרט צווארי הַיָּגֵעַ ולבסוף תקע באין-מפריע זִרְתוֹתָיו במערות נחיריי.
ניחוח מתוק של אדוות גלים עלה מהן, כזה שעד לאותו הרגע לא הכרתי.
עוד אני מביט בו ובמעשיו בהשתאות, והנה הגיעה ברגליים חופזות וממהרות אישה כבת גילי, שראשה היה עטוף בד משי צחור, ומצקצקת בלשונה היתה, ופולטת מפיה אנחות תוך כדי נדנוד ראשה. אוי ואבוי, תינוק קטנטן. לאן נעלמת, ואיך זה עזבת את משמרתי, מבלי שאבחין בכך?
ובאה והגיעה עד אלינו, והרימה ונטלה את הפעוט מידיי, והתינוק שוחק בידיה ועיניו בורקות. תלתלי זהבו משקשקים באוויר הבוקר ומתנגשים זה בזה כענבים המתנדנדים על אשכול.
המיודעת אַתְּ לַתִּינוֹק? שאלתי. השיבה הזקנה, אכן. והוסיפה, הלא מיום שנולד והגיח לאוויר העולם, אני אתו. שכרי טוב ויש בעמלי ברכה, שכן, לא רק שאיני עושה דבר, חוץ מלטפל בו מבוקר עד ליל, ועיניי עליו בכל האשמורות, כי אם שאני נהנית הנאה צרופה בכל רגע ורגע בעת שְׁהוּתִי עמו.
עוד עמדה מולי שעה ארוכה והתינוק על מותניה הַלֵּאוּת, רגליו השמחות שלוחות משני צדי גווה הקמור, ידיו הקטנות משתובבות בחן וחסד ושאגות צחוקו יוצאות ומתגלגלות מפיו כשאגות גור אריות קָטֹן.
עמדה האישה ושתקה.
מקץ שתיקה ארוכה פתחה פיה ואמרה, זה הקטן, רופאים גדולים מן העולם, לא נתנו לו סיכוי לחיות, וגם הידועים שֶׁבְּרַבָּנֵי העיר לא חשבו שישרוד. ובשעה שהיתה אמו האלמנה כשכרסה בין שיניה, ובאו לה הצירים וכרעה ללדת על מיטתה הצחורה בבית הוריה אשר בפתחו מצויים אנו כעת, גופו של הנער נתקע כפקק בין סדקיה וקירותיה, ואי-אפשר היה להוציאו ואף לא להכניסו.
פלטה הזקנה אנחה והוציאה מליבה קול צער תוך שהיא ממוללת בידיה קְוֻצּוֹת-שֵׂעָרוֹ המקורזל של הילד ופורעת אותן.
אמו אלמנה? שאלתי.
היתה, ענתה הזקנה.
שתקה קמעה והמשיכה. אביו, שהיה אזרח הגון וישר יצא לפעולת הגנה על היישוב, אך חודש ימים לפני תום המלחמה, מצא בה את מותו ותיכף שנפל, בקיץ 1949, מצאה אימו כי הרה היא.
הלילה שבו כרעה ללדת בחורף 1950, היה החשוך ביותר שידעה השכונה וגם העצוב בכל תולדותיה. מטובי הרופאים שבירושלים יצאו ובאו אליה, אלא שאיש לא מצא דרך לחלץ את התינוק ממבואותיה. מִשֶּׁעָלוּ כל התפילות האפשריות וְכָלוּ כל המילים, פסקו אנשי הדת והרפואה כי גם אם יצליח לעשות את הבלתי-יאומן ויוציא עצמו מתוכה בתום כל-כך הרבה שעות, ילד זה לא יחיה מעבר לדקות ספורות, שכן הנזק כבר נעשה.
נאנחה הזקנה ופלטה מגרונה קול שבר תוך שהיא מטלטלת את התינוק מצד לצד וסוחטת ממנו בְּנוֹת-שְׂחוֹק גדולות ומתמשכות.
מאז אותו לילה שנולד, אמרה והצביעה עליו, חלפו ארבע וחצי שנים, ואני עדיין אתו. מיד עם לידתו, אמו-הוֹרָתוֹ נאספה אל אבותיה, אולי מתה מצער, אולי משברון-לב או מכאב, אינני יודעת, אני אחראית לגדלו ולחנכו בבית סבו וסבתו.
ושוב נאלמה הזקנה ולא אמרה דבר.
מקץ שתיקה קצרה המשיכה. אל תראה את הילד הזה ככה, השכינה שורה עליו. כל הרופאים קבעו בוודאות שלא יחיה, והנה, הוא חי. ואמנם, אין הוא מְדַבֵּר, ולא אומר מילים או משפטים, אולי גם אינו שומע, אבל הוא חי וצוחק! ולא זו בלבד שהוא חי וצוחק, כי אם אף רץ והולך, ומתחבא לי מפעם לפעם, וחומק מבין עיניי שאולי זָקְנוּ וְכָבְדוּ, אך חכמות הן דַּיּוֹ ומאפשרות לו להסתתר מפניי, כדי שאוכל למוצאו שוב, צוהל ושמח.
ואתה, ידידי, שְׂמֵחָה אנוכי שנזדמן אליך קול צחוקו והתעקשת להזדרז אחריו ופגשת וחיבקת אותו בשתי ידיך. כי אם לא כן, אף אני לא הייתי מתעקשת להזדרז אחריו ופוגשת אותו כאן, בחיקך. ולולא שמעת את סיפורו המופלא, לא היית אומד את שָׁוְיָם של חייך.
תוהה אדם בינו לבין עצמו ומתחבט בַּדָּבָר ומנסה לֶאֱמֹד במחשבתו את שָׁוְיָם של חייו. ושואל האיש את עצמו, האם חיי הם כְּמַרְאָה לַחַיִּים שרציתי? תיכף שסיימה הזקנה לתאר בלשונה סיפורו המופלא של הנער, גמרתי אומר בליבי להיות לו לאב ולאמצו.
מקץ חודשים אחדים, בְּהִנָּתֵן לי הסכמתם ורשותם המלאה של סָבָיו, פיניתי את חַדְרִי אצל משפחת לוי ברחוב הנביאים שבשכונת מוסררה ונטלתיו אליי ואל הבית בבָּקְעַה, אשר קיבלתי בדמי מפתח.
המשכתי לחלק את דברי הדואר בשכונה.
בשעה שהייתי נתון בפרנסה, אוֹמַנְתּוֹ הזקנה משכבר הימים השגיחה עליו, אולם, משהייתי מסיים מִכְסַת חובותיי, הייתי מִזְדָּרֵז אליו. וכשהייתה החמה מְפַנָּה מקומה לירח, וחשיכה היתה שׁוֹרָה על אילנות-השכונה, נוהג הייתי באורח קבוע לקחתו בזרועותיי ולערסלו בחיקי בנועם, ומקריא וּמְסַפֵּר לו סִפּוּרֵי-עַרְשׂוֹ.
מפליג הייתי עמו בדמיון על גבי ספינות של פִּירָאטִים באוקיינוסים העמוקים והכחולים, ובמִדְבְּרֵי הזהב הלוהטים רוכב אתו על דבשות של גמלים. על זנבות דרקונים היינו רוכבים בְּגֵאָיוֹת שבין ההרים הגבוהים, וביערות הגשם על כנפי נשרים היינו עפים לגבהים.
את כל רזיו של היקום למדנו יחד, ואין דבר שלא פגשנו. את הַבְּרִיּוֹת השונות ואת היצורים המשונים, את הנהרות ואת הגשרים, את הפרחים ואת הפרפרים, את הציפורים הנושאות כנפיהן הקלות ומארצות הקור נָסוֹת, ואת הפילים הכבדים שחותמם מטביעים בערבות החמות.
ואמנם, לא העמדתי צאצאים משלי יען כי לא פגשתי את האחת והיחידה ומכאן כי גם לא נתתי ליבי לה, אלא שהקמתי בית נאמן לעולמי עולמים, ואף הקמתי את שמי ואת שם מַמְשִׁיכִי.
***
התינוק שנגינת שְׂחוֹקוֹ היא לב לבו הפועם של הסיפור, אני הוא.
הילד הזה, אשר מְאַמְּצִי חס כנפיו עליי, והעניק לי בית, והיה לי לְאָב וּלְאֵם בהיותי יתום, וּפִרְנֵס אותי כל צרכי, והקריא לי מִסְּפָרָיו וְלִמְּדַנִי את כל אותיות האלף בית ואותיות של הלשונות האחרים, וְהֵזִין אותי מִטּוּבוֹ, ודאג למחסורי, וְאִחָה קִרְעֵי-בגדיי, וְכָבַס את מלבושיי, וחבש את פצעיי, והשקיט את פחדיי, וחיבקני בלילות כששנתי נדדה, ואהבתיו אהבת נפש, גָּדַל להיות האדם והאיש, ובעל המשפחה והסופר הידוע- שלפניכם. הילד הזה הוא אני.
מְסַפֵּר אני סיפורי זה לכם, למען תשכילו כי מה הם החיים, אם לא מכלול של דברים.
אם לא מצאתם את כיעורם, איך תגלו את יופיים, ואם גיליתם בהם מן הָרַע, כיצד תמצאו בהם את הטוב?
החיים, ידידיי, קשים ויפים, שמחים ועצובים, רעים וטובים, לא מעט, ואפילו הרבה, בזכות צחוקם של התינוקות הרכים.
==
* Gemini, AI assistant תמונה
עדי אביטל רוזין, כמה, כמה עונג, כמה כמה טובה ומרוממת כתיבתך .
השבמחקסיפור זה (כמו כל האחרים שאני קוראת בשקיקה) הם אלה שבעצמי נִנְעַצְתִּי... לתוכם באמצעותך. תפארת של שפה ותוכן, שום מילה מיותרת וכל מילה שוזרת משפט ופסקה וסיפור , שגם אם מיקומו, תקופתו, תרבותו לא מוכרים לי – אז עכשיו אני מכירה, כאילו הייתי שם, עד שכמעט חשתי כמעט נופלת עם גיבור הסיפור בגלל "... האבנים הגדולות של הרחוב, אשר מהיכרותי עמן ידעתי שגובהן לא זהה, וכי אחת מהן אף מזדקרת ובולטת ומתנשאת מעל חברותיה..." ואם לא נפלתי באותו הרגע, הרי "שנפלתי" כשסוף סיפורך גילה לי ש" התינוק שנגינת שְׂחוֹקוֹ היא לב לבו הפועם של הסיפור, אני הוא.". והסיפור נגמר ואני רציתי עוד... עוד לגלות מהיופי של החיים, עוד למצוא את הטוב שבהם, עוד מ"בזכות צחוקם של התינוקות הרכים."
בימים מורכבים אלה עליי כמו על כל עם ישראל, רוצה ממש לאמץ אותך האומרת " כי רַב כיעורם של החיים, אך יָפְיָם רַב יותר, וגדולים בהם רִגְעֵי הקושי, אך רִגְעֵי הַנַּחַת גדולים יותר." – אמן! ותודה לך עדי, מחכה לסיפור הבא.
אווה
אווש אהובה, כל כך ריגשת אותי! עדי
מחק