ד"ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)
פרשנים וחוקרים חשפו במגילת רות מסרים שונים. במאמר זה מובאת הצעה לעוד מסר, כזה המנסה לתת מפתח אחד לכול המגילה.
 |
| עינת מיזהר, אשה עמלה |
דעה נפוצה היא, שאחת המגמות החשובות במגילה היא ההתנגדות לאיסור נישואים עם נשים נוכריות, איסור שהובילו עזרא ונחמיה. כידוע, הם פעלו להתבדלות מ"עמי הארצות" ולמניעת נישואים בין יהודים לנשים נוכריות. מגמתם באה לידי ביטוי בשני רבדים. האחד גלוי והשני סמוי:
ברובד הגלוי. דרך סיפור מוצאו של דוד, אבי שושלת בית דוד, משתי נשים נוכריות: תמר הכנענית (בר‘ לח) ורות המואבייה. כך תולה המחבר באילן גבוה את קבלתן של כנענית ומואבייה לעם ישראל. שושלת היוחסין של דוד מצוטטת בסוף המגילה מדה“א ב 15-9, ודה“י הוא ספר שבו מוצג דוד כמלך ללא רבב.
ברובד הסמוי. התכונה הבולטת ביותר של רות היא נאמנות, והיא עומדת בניגוד לתכונתו של אלימלך, הנוטש את הארץ, יוצא למואב, ודואג רק לעצמו ולבני ביתו בעת שקהילתו שרויה במצוקה, כפי שיוסבר להלן. יתר על כן, נטישת משפחת אלימלך את ארצה משתמעת גם כנטישת אלוהיה. רות לעומתו, נאמנה לחמותה, ומקבלת על עצמה גם את הנאמנות לקהילתה ולאלוהיה: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (א 16). כך חושף המספר את השקפתו, שקנה המידה להשתייכות לעם ישראל הוא לא מוצא משפחתי אלא תכונות ראויות.
את הלגיטימציה לנישואים לנוכרייה, ומה גם למואבייה (בבמ‘ כה המואביות מתוארות כנשות זימה), אורג המספר בעלילת הסיפור. הנאמנות החפה מכל אינטרס היא המפתח לשערה ולחדריה של המגילה. סביב תכונה זו מארגן המספר את העלילה, שיש בה התנגשות נאמנויות ועימות בין ערכים מנוגדים. היעדרה או הימצאותה של תכונת הנאמנות מסבירים את המניעים להתנהגות הדמויות הפועלות, את מהלך חייהן ולבסוף גם את מהלך ההיסטוריה – עליית דוד למלוכה.
‘נאמנות’ מציינת במקרא דבקות באלהים (למשל דב‘ ז 9) או באדם. אמנם, שם התואר ’נאמן‘ אינו מצוי במגילה, אבל מצויות בה מילות דבקות ("ואתם הדבקים בה' אלהיכם" דב' ד 4) ואהבה ("ואהבת את ה' אלהיך" דב' ו' 5; יא 1) השייכות לאותו שדה סמנטי: בתחילת המגילה נאמר: "ורות דבקה בה" [בנעמי] (א' 14) ודברי השכנות לנעמי בסופה מסבירות את הכוונה: "כלתך אשר אהבתך" (ד' 15).
ראשית העלילה במבחן נאמנות: אלימלך, אבי המשפחה, יוצא עם משפחתו למואב מפאת הרעב שבבית לחם עירו. הוא אינו נאמן לקהילתו ולנחלת אבותיו: בתחילה נאמר שהמשפחה באה "לגור בשדה מואב" (א' 1) ובהמשך: "ויהיו שם" (שם, 2). המגורים הזמניים הפכו לבסוף להשתקעות של קבע: "וישבו שם" [במואב] (שם, 4). המסר הוא ברור: כל אנשי עירו נשארים נאמנים לקהילה, ונצמדים לביתם – בית לחם, אפילו הוא חסר לחם. לעומת האחד היורד, הלא נאמן. הגנאי משתמע גם מהשימוש במושגים המעבירים את הגיבורים מ'בית' ("בית לחם") ל'שדה' ("שדה מואב"). המקרא עשיר במשמעויות של בית ושדה. 'בית', על הסתעפויותיו ונגזרותיו הוא כמעט תמיד חיובי. ה'בית' הוא תרבות. ל'שדה' יש משמעות כפולה, התלויה בהקשר. הפן השלילי של ה'שדה' הוא ההפקר, הפרא. ה'אין-תרבות'. 'שדה מואב' הוא שלילי. חוסר הנאמנות של אלימלך מוליך אותו מן החיובי אל השלילי.
אלימלך מעדיף את האינטרס האנוכי שלו על הנאמנות לקהילתו (לפי חז"ל לפי סמליות שמו, הוא היה ממנהיגי הקהילה). נעמי חוזרת לבית לחם לא בגלל ערך הנאמנות אלא משום שנותרה 'ריקם'. שאלת הנאמנות עומדת בפני ערפה ורות: להיות נאמנות למשפחותיהן או לאם המשפחה שאליה הצטרפו עם הנישואים. זוהי גם הכרעה בין נאמנות לקהילה שלהן לבין המרת הנאמנות לקהילה אחרת. ערפה, לאחר התלבטות, נשארת נאמנה למשפחתה ולקהילתה. רות בוחרת בנאמנות לחמותה. אומנם, רות אינה נאמנה לקהילתה, אבל היא מעבירה את נאמנותה לנעמי בניגוד לאינטרס האישי שלה, שלא כאלימלך והגואל, שפעלו מאינטרס אישי והפרו את חובת הנאמנות לנורמה הקהילתית. אנשי בית לחם דבקים בנאמנותם ובאמונתם ונמנעים מלסייע ל'יורדת', אפילו שחזרה (למעשה: הוחזרה) בתשובה, תרתי משמע ("אני מלאה הלכתי ו[אבל]ריקם השיבני ה'", א' 21). מה גם שנלווית אליה כלה מואבייה, הממחישה את עברה 'הבוגדני'.
 |
| עינת מיזהר, "Yes We Can". ציור מחווה לציור המפורסם של מילה "המלקטות" |
יש לתת את הדעת לכך, כי נשות בית לחם מתעלמות מנוכחות רות כאשר הן מקבלות את פני נעמי בשובה ממואב הן קוראות: "הזאת נעמי"? אך לא שואלות מי היא הבאה עם נעמי? דעת הקהל עוינת את נעמי ואת רות. מי שמייצג את דעת הקהל בבית לחם הוא "הנער הנצב על הקוצרים", המתאר את רות כ"נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב" (ב 6). רבע ממילות המשפט מזכירות את נוכריותה. הוא גם מתעלם מנישואיה: 'נערה' ולא 'אלמנה', מעין הכחשה של הקשר של רות למחלון ולנעמי. בסך הכול: עובדת זרה חרוצה. 'הגואל', המשתייך לאותו בית אב, מוותר על זכות הגאולה, כי גם הוא מעדיף את האינטרס האישי על פני הנאמנות להמשכיות בית האב. גם האיש הקרוב מאוד למשפחה מתנכר לנעמי ולמואבייה. אם אין זו התנכרות, איך אפשר להסביר את התנהגותו של בעז - מניעת סיוע לקרובת משפחה שירדה מנכסיה? כי הרי עד שהגיעה רות לשדותיו לא נקף אצבע למען נעמי, למרות ששמע וידע על חזרתה. גם לאחר שהתוודע אל רות בשדה, אין המשך לאירוע. בעז לא יוצר קשר עם נעמי ולא מתעניין בגורלה של רות. בדילמה שבין נאמנות לקהילה ולערכיה, לבין נאמנות למשפחה, הוא בוחר בראשונה.
נעמי שרויה בכי רע. היא קשישה מכדי לפרנס את עצמה, וכבודה העצמי לא מניח לה לבקש סיוע. רות פורצת את מסגרת ההתנהגות הנורמטיבית של האישה בקהילה כדי לגאול את חמותה וכדי לגאול את המשכיות המשפחה. נאמנות כזו מבטיחה לבעז שהיא ראויה לבוא בקהילת בית לחם וגם תהיה נאמנה לאל, שכדברי בעז, באה 'לחסות בצל כנפיו'. בעז נאמן לנורמות ואינו שוכב עם רות, למרות הנסיבות. המספר יצר מציאות עמומה, אבל הידיעה של בעז כי יש גואל קרוב ממנו היא הוכחה שלא שכב עמה, כי אולי יסכים הגואל לשאת את רות ואז תיווצר תסבוכת ללא תקנה.
רות עוברת חבלי קליטה. היא יכולה להתפרנס, גם אם בדוחק, או לחילופין לחזור לבית הוריה במואב. אבל היא לא תיטוש את חמותה. היא זאת שמציעה להתגבר על העוני המיידי וללכת ללקט בשדה - מלאכה בזויה ומשפילה החושפת אותה להטרדה מינית, כפי שמשתמע מאמירות בעז ונעמי ("ולא יפגעו בך" ב 9. ושם, 22). נאמנותה לנעמי היא שמרשימה את בעז (ובהמשך גם את 'השכנות'). למרות קשיי הקליטה רות לא חוזרת בה מדבקות בחמותה ומהצמדות לקהילתה החדשה. בעז לא מתרכך בקלות, אלא כאשר רות 'נשברת' ואומרת לו: "ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (ג 9), מעין תביעה לפירעון האמירה של בעז: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" [של אלוהי ישראל] (ב 12). זהו קש ההצלה האחרון, ההזדמנות האחרונה של רות, הניצבת על סף ייאוש.רק כך אפשר לפרש את התנהגותה הפרוצה/הנועזת/הלא מקובלת ("כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר", יר' לא 22). גם פה ניכר המאבק בין נאמנות לאם בעלה, לנאמנות לערכי החברה המקובלים.
ומה גרם למהפך? עוצמת הנאמנות שאינה אינטרסנטית. רק נאמנות כזאת יכולה למרק את חטא אי הנאמנות. מידה כנגד מידה: אלימלך מאבד 'שֵם' ואילו רות עושה 'שֵם'. הגאולה של משפחת אלימלך ושל נעמי שחָטְאו מושגת דווקא בזכות הנאמנות החדשה, הבלתי אינטרסנטית של רות המואבייה.
בועז נאמן לנורמות החיים של הקהילה. האזכור כי הוא 'גואל' יוצר עימות בין נאמנותו לערכי קהילתו לבין נאמנותו למנהג הגאולה המקובל. בעימות הזה, הנאמנות למנהג הגאולה מכריעה את הכף והיא מתעצמת מכוח נאמנותה של רות לחמותה. בועז, שבניגוד לאינטרס שלו, נתן את זכות הסירוב הראשונה לגואל, מבקש את אישור זקני העיר לזיווג עם רות, שמשמעותו: קבלת רות לקהילה, למרות נוכריותה. מרגע שבעז החליט לגאול את רות הוא פועל להתגבר על מכשולים שונים, אבל המכשול הראשוני היה 'עקרותה' של רות, כי הלא עשר שנים שהתה עם מחלון ולא ילדה לו ולכן יש חשש שתימשך עקרותה. למרות זאת הוא מתמיד במאמציו. והנה, דווקא רות העקרה נפקדת: "ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (ד 13) ללמדך כי רק מי שראוי זוכה לבן. רות של בעז יולדת לעומת רות של מחלון, שהייתה עקרה.
הגואל, שאינו נאמן למנהגי הקהילה ומעדיף את האינטרס האישי, מאבד את שמו מישראל. כל היתר, הנאמנים, זוכים בחשוב מכול – בשם. כלומר בהמשכיות וָזֵכר. כך, מבין שלושת ענפי המשפחה – אלימלך, הגואל ובועז - הענף של בעז הוא שנבחר להמשיך את השושלת. הוא יעשה זאת תוך חיבור בין נאמנויות. שיקוליו אינם אינטרסנטיים. הוא ממזג את נאמנותו לערכי הקהילה עם מחויבותו להמשכיות המשפחה, כפי שנראה בהמשך.
החיבור בין בעז לרות מבטל את הסתירה שבין חובת הנאמנות לקרובת המשפחה, נעמי, המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב" (א 22). נעמי מקבלת לגיטימיות מחודשת באפוטרופסות על הבן של בועז - איש בית לחם, הנאמן לקהילה: "ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל" (ד' 14). גאולת רות היא גם גאולת נעמי. באופן פרדוקסאלי, ייחוס שושלת דוד למשפחה ישראלית מתאפשר דווקא בזכות מואבייה. כך, תוך נפתולי נאמנות וניצחונה חוזרת ונשמרת המשכיות המשפחה והקהילה.
לחובת הנאמנות לערכי הקהילה, שהיא היצמדות לנחלה ולקהילה. בזכות נאמנותה של רות סולחות 'השכנות' לנעמי על התנהגותה. הן מסבירות את שינוי יחסן לנעמי בנאמנותה של רות: "כלתך אשר אהבתך", וכבר אינן מזכירות את מוצאה הנוכרי, וזאת בניגוד לנקודת המבט של נשות בית לחם בשוב נעמי ארצה, שם נאמר: "ותשב נעמי ורות
לחובת הנאמנות לערכי הקהילה, שהיא היצמדות לנחלה ולקהילה. בזכות נאמנותה של רות סולחות 'השכנות' לנעמי על התנהגותה. הן מסבירות את שינוי יחסן לנעמי בנאמנותה של רות: "כלתך אשר אהבתך", וכבר אינן מזכירות את מוצאה הנוכרי, וזאת בניגוד לנקודת המבט של נשות בית לחם בשוב נעמי ארצה, שם נאמר: "ותשב נעמי ורות
הזכות לקבלת מלוכה הוא העניין החותם את המגילה.
הנאמנות למשפחה, לקהילה ולאמונה היא התכונה והתנאי למלכות טובה וצודקת. רק מי שהוא צאצא של אנשים שנֵחַנוּ בתכונת הנאמנות, דוד, זכאי וראוי למלוכה. זהו תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. הרבה אנשים מתנהגים בנאמנות, אך רק התלאה הכרוכה בקיום הנאמנות יכולה לזַכּות במלוכה.
והערת שוליים: דוד ממגילת רות נולד לאנשי חסד – נאמנים. הציפייה היא שדוד יהיה המלך העתידי האידיאלי. אין זה דוד מספר שמואל, שבו הוא מוצג כמלך בשר ודם, על כוחו ועל חולשתו. זוהי דמות דוד כפי שהיא מתוארת בספר דברי הימים: מלך מושלם ואדם מושלם.
*גירסה קודמת פורסמה בהארץ, ספרים, 22/5/2012
במסורת התגבשה הדעה כי את איסור הנישואים עם נשים נוכריות הובילו עזרא ונחמיה. דעה זו מסתמכת דברים הכתובים בספר עזרא/נחמיה. אולם מתוך קריאה לעומק עולה כי לא עזרא יזם את האיסור אלא שימש בעל כורחו חותמת גומי בידי נחמיה.
השבמחקעזרא ייחס את עידוד שיבת ציון לרצונו הטוב של מלך האימפריה הפרסית ולהבנתו את עניינם הצודק של היהודים. הוא נהנה מן הכבוד שהמלך העניק לו ולא התעניין במניעים המדיניים, דהיינו החשיבות האסטרטגית של אוכלוסייה נאמנה באזורי ספר. אחד האנשים שהבינו את העניין הזה לעמקו היה נחמיה בן חכליה אשר מונה להיות איש המינהל בישוב היהודי המתחדש.
על פי עדות המקרא, כאשר שבו גולי יהודה מבבל לציון, לא קיבלום תושבי הארץ בסבר פנים יפות אלא נהגו בהם חשדנות, הלשינו עליהם למלכי המעצמה השלטת וגרמו להם לעיכוב ממושך בעבודת שיקום ירושלים ובית המקדש. השומרונים צדדו במדיניות הרוב ומשום כך נכללו גם הם בצרי היהודים. לאחר מאבק משפטי, שבמהלכו נשלפה מאחד הגנזכים בעיר רחוקה תעודה עתיקה שנחתמה בידי המלך כורש, זכו שבי ציון באישור מלכותי להמשיך בעבודתם. משום החשיבות הגדולה שייחס המלך לעבודת שיקום ירושלים, הופקד נחמיה על ביצועה. כשראו השומרונים כי היהודים נעשו חביבי השלטון, הציעו להם שיתוף פעולה. אולם נחמיה, שידע בדיוק מה מניעיהם האמיתיים, מאן לקבלם. אחת מטענותיו, שממנה אפשר להבין כי לא הכיר את דת השומרונים, היתה שבכוונתם להשתלט על המקדש בירושלים ולהפקיעו מידי היהודים.
גם סנבלט, ראש השומרונים, קיבל מינוי מטעם חצר המלוכה, ובינו לבין נחמיה התנהלה תחרות אישית. היתה לסנבלט בת יפהפייה. הוא ניצל היעדרות זמנית של נחמיה לרגל עסקיו אצל המלך, כדי להציע את בתו ככלה לבנו של הכוהן הגדול בירושלים. המנהיג הרוחני של היהודים, עזרא, היה שוחר שלום ורודף שלום, לא חשדן ולא מנוסה בתככים כנחמיה. הוא ברך על הנישואין האלה כי ראה בהם כריתת ברית מועילה. בן הכוהן הגדול התאהב בנערה השומרונית וקיבל אותה לחיקו בשמחה. כשחזר נחמיה משליחותו אצל המלך וראה את המתרחש, בערה בו חמתו להשחית. כמי שצבר ניסיון אישי גם בתחום ההשפעה דרך חדר המיטות ("ואני הייתי משקה למלך... ואשא את היין ואתנה למלך... ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו...", ספר נחמיה, סוף פרק א' ותחילת פרק ב' – עד פסוק 6), הוא פירש את מעשיו של סנבלט כניסיון לכפות עליו ברית בעורמה, ואת תמימותו של עזרא כשיתוף פעולה עם האויב. הוא דרש מן הכוהן הגדול לבטל את נשואי בנו, אך הלה סרב בטענה כי זה נשא את הנערה לאישה כדת משה וכדין ישראל. כעסו של נחמיה לא ידע גבולות. הוא ניסה לכפות את גירוש האישה השומרונית בכל מחיר ולשם כך העמיד בפני עזרא דרישה, שאינה משתמעת לשני פנים, לתקן חוק בו כל היהודים שנשאו נשים נוכריות נדרשים לגרש את נשותיהם. לעזרא לא נותרה ברירה, כי מן הבחינה המנהלית היה כפוף לנחמיה. הוראתו זו עמדה בניגוד למה שהיה נהוג עד אז. כשגבר יהודי נושא אישה נוכרית, הרי הוא מגיירה ומצרפה אל העם היהודי. אך עזרא, תחת לחצו של נחמיה, קבע כי לא כך הוא. הוא גזר על הנשים הנוכריות גירוש מוחלט ואף לא העמיד בפניהן את האפשרות להתגייר. זו היתה מהפכה רבתי. מאותו רגע ואילך לא האב הוא הקובע את ההשתייכות לעם היהודי אלא האם בלבד ("להוציא כל נשים והנולד מהם", ספר עזרא, פרק י', פסוק ג'). גם כוהנים אינם יוצאים מן הכלל הזה. כהן שישא אישה נוכרית, בניו – אף על פי שישאו את שמו – לא יזכו בקרב היהודים לכבוד השמור לכוהנים. גירוש הנשים הנוכריות לא הועיל לנחמיה להשיב את הכוהן הסורר הביתה. הכוהן בחר לעזוב את עמו ומולדתו, לדבוק באשתו ולהיות איתה לבשר אחד. בהתאם לחוק החדש נמצאה לנחמיה הצדקה מלאה להורידו מכהונתו ולסלקו מן הקהילה.
השבמחקעזרא סבל הרבה מנחת ידו של נחמיה אשר לא אחת כילה בו את זעמו. בספר שכתב הוא לא ציין את שמו של נחמיה כאיש אשר דרש את החקיקה הקשה אך ציין כי היא נכפתה עליו ("...נגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלווים מעמי הארצות: כתועבותיהם לכנעני, החתי, הפריזי, היבוסי, העמוני, המואבי, המצרי והאמורי, כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות", ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א' – ב'). אולם גם נחמיה כתב ספר ובו זקף את הדברים האלה לזכות עצמו בלשון יבשה ותמציתית (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים כ"ג – ל'). נחמיה הדיח את הכוהן, נפטר משיקוץ האישה השומרונית ורשם לזכות עצמו ניצחון על סנבלט השומרוני. הרס משפחות באופן הזה הוא בלתי אנושי, בלתי אפשרי למעשה וברור כמעט לחלוטין כי לא באמת בוצע. אך התיקון שכפה נחמיה על עזרא נתקבל כחוק קבוע בעם היהודי עד עצם היום הזה, ומאז אין ההלכה היהודית מכירה בילדיה של אישה נוכרית כיהודים גם אם אביהם יהודי. מאז ימי עזרא אין הדת היהודית מסבירה פנים לגרים ומרחיקה מעל עצמה את הרוצים להתקרב אליה ("קשים גרים לישראל כספחת", תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מז, עמוד ב).
עזרא היה סופר מוכשר. הוא ערך והגיה את ספרי המקרא, מה שאיפשר לו לרתום את הטקסט המקראי גם לצורך סגירת חשבוניות אישיים. חוסר ההשלמה שלו עם הצעד האכזרי שכפה עליו נחמיה בא, בין היתר, לידי ביטוי יצירתי עם כתיבתה והכנסתה למקרא של מגילת רות, אשר לפיה לא זו בלבד שהתגיירותה של אישה נחשבת למחווה אצילית אלא אף צומחת ממנה ברכה לכל העם היהודי ("ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד [המלך האהוב ונערץ בכל הדורות על בני דתות רבות – אך לא על השומרונים]", מגילת רות, פרק ד', פסוק י"ז).
נכון שרות הייתה נאמנה לנעמי, אבל מנגד היא לא הייתה נאמנה לעמה שלה לבית אמה . נאמנות לעיתים היא בחירה בין אפשרויות, בחירה בין צדדים.
השבמחקנהדר ומרשים כיצד שתי נשים אסרטיביות,נחושות חכמות ועקביות הן שתי נשים זרות.תמר הכנענית ורות המואביה.האם הם סיפורים לתומם או נושאים רעיון של חמלה,חסד ואצילות המצויים אצל נשות סגולה ואינן "יהודיות" אוטומטיות. והן אימות אימותיו של דוד מלך בחסד. האם נלמד מזה?
השבמחק