יום חמישי, 23 ביוני 2016

הנערה שאיש לא ידעה בימים ההם ובזמן הזה. עיון מקראי ב"אויר בצורת נערה" מאת חדווה ברגמן

ד"ר מיכל שיר-אל מרצה וחוקרת ספרות חז"ל ויצירת עגנון, יוזמת עגן – קתדרה ללימודי עגנון.

הוצאת זמורה-ביתן
על: חדווה ברגמן, אוויר בצורת נערה, הוצאת זמורה-ביתן, אור יהודה 2015, 224 עמודים

חדוה היא רווקה בחברה החרדית, בוגרת סמינר בית יעקב. כל חברותיה כבר התחתנו, יש להן ילדים ואילו היא עדיין בבתוליה, ברווקותה, בבית אביה ואימה, נטושה לאנחות. במסתרים, באמצע העבודה היא "הולכת לשרותים, נכנסת לתא, סוגרת את הדלת, נשענת על הקיר, והדמעות מתחילות לזרום. להתייפח אני לא מעיזה, כי מי שנמצאת בתא השני יכולה לשמוע. כשהדמעות נגמרות אני יוצאת שוטפת את הפנים וחוזרת לחדר." לפעמים "אני נועצת את עיני במסך המחשב ונותנת לדמעות לזלוג.

האם לזאת התכוון הכתוב "ועיני לאה רכות"?! מדמעות שהורידה על היותה זנוחה, בצל אחותה הצעירה ממנה ויפת התואר?! רמיזה לאפשרות זו מצויה בספר זה, כאשר אחותה של המספרת הנשואה פלוס ילד היא לאה.  הספר אויר בצורת נערה מאת חדווה ברגמן מביא את סיפורה האישי של המחברת המסתתרת מאחורי שם בדוי. יש בו כדי להאיר את המצוי מאחורי הקלעים בהופעתן של בנות במקרא – לאה, תמר, בנות לוט ואחרות, לחשוף את הרלוונטיות של פרשיות במקרא גם בעידן שלנו. מנגד להשיל את השכבות המודרניות העוטפות את הסיפור ולהכיר שבעצם סיפורה של חדווה מצוי בתוך רצף היסטורי ויסודו במעמדה של הבת במשפחה, בחברה, ובערכים המצויים בה. 
חדווה מעוגנת בעולם המודרני, היא עובדת ומתפרנסת כמתכנתת מחשבים בחברת סטארט-אפ, אולם שייכותה לחברה החרדית מקבעת אותה בתוך מערכת ערכים המוטבעת בה עמוקות. חדווה היא בראש ובראשונה בעיני העולם ובעיני עצמה בחורה רווקה שיש להשיא אותה בהקדם, כי הזמן אוזל וככל שהסיפור מתקדם לאורך לוח השנה העברי, ערכה הולך ופוחת עד לכדי הצעות להינשא לגרוש רחמנא ליצלן. עשרים ושבע שנות חייה עומדות לה לרועץ. לאה אחותה מציעה בחור ש"לפני שנה, כשהציעו את זה בפעם הראשונה, היא אמרה שהוא אמנם לומד, אבל היא לא יכולה לומר שממש טוב. עכשיו היא מדברת אחרת: נכון שהוא לא הכי מבריק בשיעור שלו, אבל בהתחשב במי שנשאר הוא בסדר גמור." הציפיה כעת היא לראות את חדווה 'מתפשרת' ויוצאת לדייט גם עם 'פחותי ערך' בתקווה שאחד מהם ירצה בה והיא תסכים לו. 
אם בשנות ילדותה בית הוריה הוא המקום האולטימטיבי, הרי כעת מתערער בטחונה. היא לא אמורה להיות שם בשנות בחרותה, להיות למעמסה על הוריה, להסתובב בשטח המחייה שלהם. וכשהם נוסעים ערב אחד לחתונה.  "אני פותחת את דלת הבית לאט לאט ובודקת חדר אחרי חדר. אכן אין פה אף אחד. כל הבית עומדת לרשותי. אני מכינה לי כוס קפה וצלחת של עוגיות ומניחה אותן על שולחן הקפה בסלון ומביאה לי ספר ואוכלת ושותה כמו איזו אורחת כבודה." היא משתרעת בסלון "נינוחה על הכריות", ממלאה אמבטיה במים וקצף, ואח"כ משוחחת עם חברתה בטלפון האלחוטי תוך כדי שיטוט בבית, ותוהה "אולי ככה מרגיש מי שיש לו בית." 
קראתי והרהרתי בבנות לוט שאביהן מציע אותן בנדיבות רבה לאנשי סדום הצובאים על ביתו "אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ. אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי".( בראשית, יט:ז-ח), והגדיל עשות הזקן ממעשה פילגש בגבעה "הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת." (שופטים יט:כד). אכן, כאשר ערכה של הבת פוחת יקל על האב והחברה להתעלל בה. בסיפורה של חדווה אין התעללות אבל אומללות מלווה את הקריאה בו, באשר ערכי היסוד של החברה קובעים את מעמדה של אשה על פי נישואין וילודה, ובלי שני אלו אין חשיבות להישגיה בתחומים אחרים, אין הכרה ביכולותיה האחרות, דבר שהיה עשוי לסייע לה בהתמודדות היומיומית, כפי שחדווה עצמה הודתה בריאיון למוסף השבת של "מקור ראשון". 
עתה ניתן להבין את לבן ש'דחף' את לאה למיטת יעקב במקום רחל. לבן עשה כן מסיבות אינטרסנטיות אבל בהחלט ניתן לומר שגם טובת בתו היתה לנגד עיניו. הוא מבקש להעמיד לה בית משלה, והוא מצליח היטב. ביתה של לאה רוחש ילדים, ועם זאת חייה מלווים בתחושות קשות "רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"  "כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי", והיא לא מתייאשת מלקוות ליחס מיוחד ואוהב מיעקב אישה "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים", ובבן האחרון "ותֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב--הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים ;(בראשית ל:כ). מדברי לאה מתברר שילדים אינם נחמה על העדר בן זוג שאינו מציג גילויי אהבה לאשתו, שנילווה אליה לטיול בחוצות העיר קבל עם ועדה. חייה כרווקה מוסווים בין ערימת הילדים. 
חדווה מתבוננת בעיניים כלות בחברותיה הנשואות עימן היא נפגשת בעיקר בשמחות שונות, נושאת בגבורה את ההערות "בקרוב אצלך" ו'הקב"ה ישלח גם לך את המתאים לך' ועוד הערות דומות הנשמעות מפי דודות שכנות וכל אשה נשואה הנקראת על דרכה.  הדימוי העצמי פגוע קשות. היא לא רואה עצמה זכאית לאושר, זכאית לגבר שיבין אותה "אז לפחות שהוא יזכה אותי בעולם הבא, הרי לבד אני לא יכולה לזכות בעולם הבא, ככה גברת צימרמן אמרה בשיעורי היהדות." בבית ספרה משננים לנערות מגיל צעיר "נשים במה זכין? הן זוכות לעולם הבא רק על ידי זה שהן שולחות את ילדיהן ללמוד ומחכות לבעליהן שהלכו ללמוד". נמצא שסבלה הוא כפול, לא רק שאין לה ציפייה לממש את רצונה הראשון בתלמיד חכם שיהיה בן שיח לה, אלא שאף את מצוות מורותיה, כביכול מצוות אלוקים, אין היא מקיימת ויתרה מכך, היא עלולה להישאר ללא זכות לעולם הבא. 
כתיבה זו מטילה אור על מעשה תמר ביהודה, ומעצימה את ההכרה באומץ ליבה וגבורתה לפרוץ את המערכת החברתית, מוסרית וערכית בתוכה היא לכודה. תמר עושה מעשה נועז כדי לחלץ עצמה ממשפחת אביה בתוכה היא שרויה מזה שנים, ולחזור אל משפחת יהודה אליה היא שייכת בעקבות נישואיה לבניו. ויותר מכך, להרות וללדת ילדים. חדווה הנ"ל היתה עשויה למצוא כח ותעצומות נפש אילו למדה כך את פרק לח בבראשית. 
לסיום, זולת אביה, הגברים בחייה של חדווה הם אלו עימם היא נפגשת בלובי של בתי מלון שונים בעקבות הצעות של נשמות טובות המבקשות לסייע בגאולתה, ומעבידיה בחברת המחשבים. הידע שלה בכל הקשור לדינמיקה בין גברים ונשים מינימליסטי ביותר, ועל מיניות אין מה לדבר. זהו נושא המתגלה לנערה החרדית רק סמוך לחתונה, אז היא מתבקשת לתת את עצמה לקיום המצווה החשובה עבור האיש. מכיון שלצערי הסיפור אינו מגיע לשלב זה, לא נוכל להרחיב בענין מתוכו, אולם דומה שתאור הפגישות מסביר את הפער בהמשגת המפגש האינטימי בין איש ואשתו: על אדם הראשון נאמר "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד..." (בראשית ד:א) זו הידיעה הכוללת של כוחות הגוף והנפש, את הפוטנציאל הטמון בהולדה, בתענוגות הבשר ובקשר הנפשי הייחודי שנוצר במפגש בין שני המינים. לעומתו, המושגים המבטאים תאוות בשרים המחוללת חטא  מרוכזים במעשה הידוע "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ". קיחה, ביאה, שכיבה. אין בהם מאומה מן החיבור הנפשי בין בני הזוג אליו משתוקקת חדווה, בחורה טובה מבית טוב שלא מצאה את זיווגה. מומלץ לכל מי שמבקש להכיר את נפש האחר, נפשה של צעירה רווקה, וחרדית בפרט. 

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016


  


אין תגובות:

פרסום תגובה