יום חמישי, 23 ביוני 2016

שחזור הזיכרון המשפחתי ברומאן "שחזורים" של משה גרנות

בלפור חקק, משורר

ממליץ על : משה גרנות, שחזורים  – רומאן, הוצאת כרמל, 2009, 182 עמודים

הוצאת כרמל
ספרו של משה גרנות "שחזורים" מתמודד בכישרון רב ובעוצמה רגשית עם החשבון של כולנו עם השואה והתקומה. הספרות העברית מעצבת בדרכה שלה את הזיכרון הקולקטיבי שלנו במלים, היא מעצבת עבורנו את זהותנו הקולקטיבית, תוך שהיא מעניקה לנו תובנות המאירות לנו את המציאות באור אחר. בעידן שבו פרסים ספרותיים אומרים משהו על טיב הספר, חובה להזכיר שהרומאן "שחזורים" זכה לפרס אקו"ם בעילום שם, ומתבקש לבחון את ההישג המיוחד בספר זה.

מאז שנות היישוב, ובעיקר מאז הקמת המדינה, מנסים הסופרים ליצור הבניה של הזיכרון הקולקטיבי, לעצב את הנרטיב הציוני שיספר את הסיפור שלנו. ככל שהשנים חולפות, אנו נחשפים לנרטיבים שונים. לפעמים הנרטיבים המשתנים עם השנים חושפים מגמות פוליטיות או חברתיות.
משה גרנות בחר לכתוב רומאן: הוא משתמש בחומרים המשפחתיים ויוצר סאגה משפחתית, שיש בה הארה לסאגה הלאומית הציונית בעידן של גלות וגאולה, שואה ותקומה. מי שקרא את קובץ הסיפורים "קרנטינה בקונסטנצה" מאת משה גרנות (2007), ודאי יזהה חלק מן הדמויות ברומאן בגלגולן הקודם בסיפורים הקצרים. הפעם ברומאן ההעזה של הכותב גדולה יותר: העלילה נרקמת תוך שהתצרף (הפאזל) נשזר ברצף שאינו ליניארי: החלקים השונים של הסיפור מופיעים בסדר לא כרונולוגי, והקורא נדרש לערנות ולדריכות כדי לא לאבד את חוש הרצף. נזכרתי בסרט "ספרות זולה", שבנוי גם הוא ברצף לא כרונולוגי, וזוהי דרך שמקובלת גם ברומאנים אחרים.
הדמות הדומיננטית ברומאן היא דמותו של הדוד אלברט גולדבלאט, והדמויות האחרות כמו באות לעמוד כנגדה או להאיר אותה. אלברט הוא האח של לאה ושל הירשל, והירשל הוא סבו של הדובר בסיפור. אלברט הוא דמות ססגונית ולא צפויה והוא הופך מנער עני מפרומושיקה ברומניה שנמלט ממשפחתו היהודיה ברומניה, ולאחר תלאות וגלגולים הופך למיליונר אמריקאי. הפרשיות הרומנטיות שלו גם הן מפתיעות ולא צפויות.
הרומאן המשפחתי הופך למשל היסטורי על העם היהודי בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. המשפחה היהודית המתוארת מאירה את הדילמה הגדולה שנקלע אליה העם היהודי בשבר הגדול של מלחמה העולם השנייה וההגירה היהודית הגדולה מאירופה. השפופרת היהודית נלחצת אז בבת אחת החוצה: הרוב בוחרים לנדוד לאמריקה, מיעוט נודד באירופה ומיעוט שבמיעוט בוחר בארץ ישראל.
זה הלך הרוח אז- אמריקה:
"תשמע אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש. שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה , סע לאמריקה!" (עמ׳ 56)
בתוך סבך היצרים שנקלע אליו אלברט (הוא אברהמ'לה) מתגלה מולו הירשל אחיו, סבו של הדובר בסיפור כדמות טהורה שהיא התגלמות הרומנטיקה וההגינות האנושית. מי שקורא את הרומאן אינו יכול שלא לחוש קירבה לדמותו של הירשל, שמורד במסגרת הנוקשה שנקלע אליה ( הן המסגרת המשפחתית של אביו העריץ והן המסגרת של מתפרת  נפתלי- פסח החייט). הירשל מממש את אהבתו ללוצה, ילדה שהפכה לבעלת גבנון עקב נפילה בביתה. הברית ביניהם, ברית של מנודים, הופכת לכוח אהבה כה עז, ששום מכשולים לא יוכלו לו.
משפחתו מתנגדת:
"יוסף (אביו של הירשל) לא הסתפק באיומים על בנו, הוא הלך לאביה של לוצה ואיים גם עליו- 'איך הוא סנדלר בן סנדלר, מעז להשתדך עם משפחת גולדבלאט, סוחרים מכובדים מזה דורות? השידוך לא יקום ולא יהיה' !" (עמ׳ 69)
האהבה של הירשל ללוצה היא אהבה נגד כל הסיכויים ונגד כל הסביבה. גם כשאחותו מפרה את החרם המשפחתי ומגיעה לבקרו, היא מציעה לו לגרש את לוצה ולהתחתן עם הרמינה. תגובתו של הירשל פשוטה ומרגשת: "באת שוב לשרוט לי את הלב, לאה'לה? ראית פעם עיניים טהורות כמו של לוצה? ראית פעם?" (עמ׳ 77)
גם הניסיון של אלברט להעביר את העסק של הירשל לאמריקה לא עומד במבחן האהבה של הירשל ללוצה, והוא חוזר מיד ללוצה וכותב לאחיו: "אני לא יכול להפקיר את לוצה הרחומה" (עמ׳ 87).
הספר מגולל את הסיפור של בנות המשפחה, ומכולן עולה דמותה של מלכה'לה היצרית, בתו של הירשל, שמילדות מורדת בהוריה. כשהם מנסים לרסן אותה היא שוברת את הסרויס המשפחתי ומאיימת לעמוד ערומה בחלון. רק הנדיבות של הדוד אלברט מאפשרת את נישואיה לגבר שהיא רוצה בו, והמספר רומז לעוקץ ארוטי המבהיר למה הדוד נחפז כל כך לסייע בנישואיה של מלכה'לה (עמ׳ 102, 104).
הרומאן מתרחש בתוך התהפוכות של מלחמת העולם השנייה והתעוררות האנטישמיות בכל אירופה. השנאה ליהודים נתפסת כלא מובנת גם בעיני הגויים: יון לאנגו, שמגלה אמפתיה כלפי היהודי הנרדף אומר: "יש שנאה ויש שנאה. הנה, גם ההונגרים והצוענים שונים מאיתנו. שונאים אותם, אמת, לא אוהבים אותם, אבל לא שונאים כמו  ששונאים את היהודים. הנה, בבוקרסט הרגו מאה יהודים בבית המטבחיים, אתכם גרשו מהבתים ושלחו לארגו-ז'יו, ביאסי ירו ביהודים כמו בכלבים...אפשר להבין דבר כזה?" (עמ׳ 138).
לעומת הציונות שרוכשת לה נפשות בקרב היהודים, עולה גם הקומוניזם כתנועה שסוחפת את הציבור היהודי. הקומוניזם מוצג בצורה אירונית: הרעיון הקומוניסטי מוצג דרך עיניו של הדוד האהוב ישעיהו המכונה "אישי": "הוא היה מתאר את יום המחר בעולם הקומוניסטי כגן עדן: 'כל אחד יעבוד כמה שהוא יכול, אבל יקבל כמה שהוא צריך... צריך להשליט דיקטטורה של הפרולטריון" (עמ׳ 13).
 גם כשאשתו של הדוד מוצאת לה מאהב בגלוי, הוא מסביר זאת : "אני קומוניסט בהכרה... האישה היא לא רכוש. דודה בלה היא לא רכוש שלי, אין לי בעלות עליה....ייתכן שהקומוניזם ישנה את כל הקונספציה כלפי הנישואין...הקומוניזם לא מכיר בכבלים" (עמ׳ 22). המהפכה ברומניה והמעבר ממלוכה למשטר קומוניסטי מוצגת בלגלוג, כאילו הקומוניזם הוא סוג של דת חדשה: "במקום שיעורי דת החלו ללמד אותנו מרקסיזם- לניניזם" (עמ׳ 158).
העלייה לארץ מתוארת מתוך הפן הנגטיבי של היהודים הנרדפים המחפשים ארץ מקלט. להבדיל מקובץ הסיפורים של גרנות "קרנטינה בקונסטנצה", שם יש ביטוי גם לדמויות החלוצים האידיאליסטים, כאן עולה סיפורים של היהודים העקורים הנמלטים מאירופה הבוערים, כי האדמה רועדת תחת רגליהם. התיאורים של הפגיעות ביהודים הם מצמררים, אך הדובר אינו שוכח את חסידי אומות העולם, שגילו אמפתיה לגורל  העם היהודי והצילו יהודים. כך דמותו של מפקד הז'נדרמריה פורקרו, שאינו מניח לאספסוף לפרוע ביהודים: "באחד מעיקולי הדרך קמה המולה- שוב התגודדו כפריים כשבידיהם גרזינים וסכינים. כשראו אותנו מרחוק, הם התחילו לרוץ לעברנו, והראשונים כבר הספיקו לפרוק מהעגלות כרים וכסתות, סירים ומחבתות... פורקרו ירה ירייה אחת באוויר וצעק: 'להחזיר מיד הכול לעגלות, אחרת אני יורה בכם כמו בכלבים!'  'מה יש לך, בן אדם? אתה לא רומני? אתה לא נוצרי? מה זה, נעשית יהודון? מה אתה מגן על הקרציות האלו, כמה שילמו לך היהודונים?" (עמ׳ 113)
הדובר ברומאן עושה מדי פעם את החשבון שלו עם אלוהיו ועם אמונתו. מחד, יש געגועים לבית הכנסת ולהווי היהודי "לבו (של אלברט) יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו 'א גוטאן טאג' ושיענו לו "א גוטען יאר'. הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות" (עמ׳ 55). עם זאת עולה לא פעם היחס הדו ערכי כלפי האל והאמונה בו: "הירשל לא היה ברוגז עם אלוהים, אבל הוא פחות ופחות הבין אותו" (עמ׳ 118).
הכותב עושה את חשבון הזהות שלו ושל עמו, תוך בחינת אילן היוחסין שלו. להבדיל מן הקובץ "קרנטינה בקונסטנצה", שם נכתבו הסיפורים ממבט אירוני ולא פעם ביקורתי וסרקסטי, כאן מוצגות אותן דמויות בחן ובחמלה ובאהבה. המבט כלפי היהודים הגלותיים השורדים את כור המצרף של הגורל היהודי הוא מפויס יותר. גם חטאיהם נסלחים להם, והם מוצגים כדמויות בשר ודם במאבק על קיומן.
הרומאן "שחזורים" מתואר מנקודת מבטו של הילד מוני, המגולל את הזיכרון הקולקטיבי המשפחתי ואת מקומו בתוך הסבך הזה. מוני מספר את הסיפור המשפחתי שלו לאחר מותן של הדמויות המכוננות בחייו. הסיפור מותיר את הקורא בתחושה של סאגה משפחתית שהיא ראי לסאגה ההיסטורית של העם היהודי באירופה בדורנו: דעיכת החיים היהודיים בגלות המתפוררת ותלאות ההשתרשות בארץ החדשה.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה