יום שני, 6 ביולי 2015

תנ"כי פתוח בספר איוב: להוראת פרקי המבוא לאיוב

אדוה הכהן, מחנכת ומורה
יסורי איוב, ויליאם בלייק
א. סוגיות רעיוניות עיקריות בפרקי א-ב בספר איוב
  1. ’החנם ירא איוב אלהים‘ (איוב א 9) - דברי השטן המקטרגים לאלוהים מעלים את שאלת המניע להתנהגות דתית בפרט, ולאורח חיים מוקפד ככלל. האם יש בנו ציפיה להתאמה בין התנהגות ו'מזל בעולם'? ציפייה לתגמול והלימה? האם נכון שתהיה בנו ציפיה זו, או שעלינו לזקק את שאיפתנו המוסרית והערכית לכזו הנובעת מתוך עצמה ולא תלויה כלל בתגובה חיצונית? 
  2. ’ויאמר ה‘ אל השטן...’ (פסוקים 8 ואילך) - ההפרדה בין טוב לרע, ושאלת היותם כוחות נפרדים או ישות אחת, נוכחות בדיאלוג בין השטן לאלוהים. האם האל אחראי על הרע בעולם? או שאולי האל הוא טוב ולמולו ניצב השטן שהוא כוח הרע. ישנן שלוש הנחות בסיסיות בתפיסת האלוהים והמציאות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו: 1. האל הוא טוב. 2. האל הוא בורא כל. 3. בעולם יש רע. הסתירה חריפה, ויש עליה תשובות שונות. האמונה המונותיאיסטית מעצימה עוד יותר את שאלת הזיקה שבין הרע והאלוהות, שהרי היא אינה מאפשרת הפרדה טבעית ביניהם. אולי השטן הוא דמות העונה על פונקציה זו של ההפרדה. [1] כאב ההבנה כי אלוהים לכל הפחות מאפשר את הרע עולה בפשטות ישירה, עד כדי לא נעימה, מפרקינו: ’ויאמר ה‘ אל השטן הנו בידך‘ (ב 6). מי מנסה את איוב? אלהים או השטן? וכיצד ייתכן שאין בכח אלוהים להגיב או למנוע את פעולת השטן? 
  3. ’ויבאו בני האלהים... ויבוא גם השטן‘  (א 6; ב 1) - האסיפה השמיימית מכילה דמויות שונות, ודומה כי תפקידיהן ידועים, קבועים. האם אלו דמויות ממשיות או שאולי סמלים ספרותיים המייצגים כוחות שונים בעולם או אולי בנפש האדם פנימה? כביטויו המפורש של ריש לקיש (בבא בתרא ט"ז, ע"א) 'הוא שטן הוא יצר הרע...'.    
  4. ’ויצא השטן מאת פני ה‘ ויך את איוב...’ (ב 7) הפער בין שלמותו המוסרית של איוב המודגשת בפסוקים, לבין רצף אסונותיו מעלה בחוזקה את שאלת תורות הגמול ובפרט את שאלת 'צדיק ורע לו'. האם יש שיטת גמול בעולם, ואם כן מהי? היש היגיון מוסרי מסודר המנחה את קורותינו? האם זהו קשר ישיר בין מעשה לשכר או עונש? אולי קשר ישיר המופר לעיתים? או עירפול מוחלט וניתוק בין מעשי האדם למצבו בחייו? האם ספר איוב מפריך לחלוטין את תפיסת הגמול והסיבתיות או מראה שזוהי חוקיות שלעיתים מופרת? האם איוב הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל או אולי דוגמא מאפיינת לסדר, או יותר נכון לאי-הסדר שבעולם?
  5. ’כי גדל הכאב מאד‘ (ב 13) - האם יש פשר לייסורים ואם כן, מהו. זו שאלה קשה וחשובה הן מתוך עוצמת הכאב ונסיון האדם להבינו והן משום הזיקה הישירה בינה למשמעות החיים עצמם. שהרי, אם אין פשר לייסורים הקיימיים בחיים מה פשר החיים עצמם? כדברי ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות: ’אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל...‘. ולהפך. 
  6. ’את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל?‘ (ב 10) ההתמודדות הנפשית של איוב שואפת לצורת ביטוי אותה הוא רואה כאידיאלית ונכונה. ללא קשר לסוגיית פשר הייסורים, עולה שאלת ההתמודדות עימם. אנשים רבים הרואים כאידיאל יכולת הקבלה, האיפוק והשלמה, עשויים אולי לראות בדמות איוב דוגמא מרשימה ליכולת זו. כך למשל מבטאת רחל המשוררת בשירה 'איוב'. אולם, האם אכן זוהי הדרך הנעלה ביותר להגיב על הייסורים? האם זו הדרך הנכונה ביותר? מהם המחירים הפסיכולוגיים והנפשיים שלה? ומהן האלטרנטיבות? ועד כמה הדוקה הזיקה בין התגובה הנראית בעינינו כאידיאלית ונכונה ובין תגובתינו בפועל?
  7. ’ויאמר ה‘... עבדי איוב אין כמהו בארץ‘ (א 8). ביסוד שאלות הגמול ופשר הייסורים ניצבת שאלת יחסי האדם ואלוהיו. האמנם אלו יחסים הדדיים? אילו רגשות הם מכילים? ואילו מחוייבויות?    
  8. ’וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקמו‘ (ב 11). הגעת רעי איוב אליו בעקבות אסונותיו, ודבריהם בהמשך הספר משיקים לסוגיה העדינה והמורכבת של יחסי חברות בשעת משבר, תפקיד ויכולת החברה בהקלת האדם מסבלו. כיצד נכון לתמוך באדם סובל? מה האיזון העדין בין מעורבות ונתינת מרחב, תמיכה שקטה לצד חוסר אונים? הסיפור בפרק ב על הגעתם הדוממת של הרעים משקף התנהגות מסויימת, אבל הנאומים בהמשך הספר מתארים תמונה שונה. איזו מן הדרכים המוצגות בספר נכונה יותר? עוזרת יותר לאיוב? האם בכלל ניתן לעזור לאיוב? מה משמעות הזיקה הלשונית שבין רֵעַ לרֹע?  
  9. ’והוא ישב בתוך האפר‘ (ב 8). מצבו הקשה של איוב, המתואר כאן באופן ציורי, פוקח את עיניו ומאפשר לו לראות אנרכיה וסבל מסביבו (כפי המתבטא בדבריו למשל בפרק ט ובפרק כא). הבנה זו נובעת ממצוקה אישית, אולם היא מאפשרת לו, לראשונה כנראה, להבחין בתופעות שאינן חדשות. זה מובן וטבעי, אך האם הכרחי? האם ביכולתינו לפתוח עצמינו לכאבים שאינם נוגעים בנו עצמנו? האם הדרך להרגיש את האחר עוברת גם היא רק דרך החוויה האגוצנטרית? איוב בראשיתו, בעושרו ושלמותו, היה יכול לכאוב כך את אי-הסדר והמצוקה הקיימים ממילא בעולם?

השאלות והסוגיות הרעיוניות העולות מפרקים אלו רבות וכואבות. ודומה שעיקרית שבהן היא שאלת הגמול וחוסר ההתאמה בין מעשי האדם לגורלו. סוגיות אלו חוזרות ועולות בתולדות האנושות, מתעצמות בעקבות סבל וייסורים, שוככות מעט בתקופות רגועות. [2] במקרא ניכרים נסיונות מגוונים להוכיח סדר מוסרי בעולם וניתנות בו תשובות שונות לשאלת העדרו: גמול קיבוצי מול גמול אישי, וגמול ישיר ומיידי בניגוד לגמול משתהה שנפרש על פני דורות. סמיכות של מעשים הנתפסים כחיוביים לאירועי חורבן מתסיסה ביתר שאת שאלות אלו. ניתן לראות את שאלת ה'צדיק ורע לו' בעוד כתובים מקראיים. כך למשל בדברי קהלת: ’יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים‘ (קהלת ח 13), וכך גם בדברי ירמיהו השואלים ’מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד‘ (יב 1) ועוד. סוגיה זו עולה גם לאחר המקרא בתכיפות ובכאב, כשהיא שלובה במהותה בתולדות האנושות והתרבות. היא ניצבת בבסיס זרמים פילוסופיים חשובים, כמו גם באירועים פרטיים כואבים של כל אחד מאיתנו, הרואה או חלילה חווה. 

ב. הצעות להוראה
בהוראת ספר איוב לא הייתי מתחילה בקישור החומר לתלמידים ובהדגשת המהות האוניברסאלית שבו. לא משום שאי-אפשר לקשרו אלא משום שהסיפור עושה זאת בזכות עצמו וטוב מאיתנו. ניתן לחשוב על פתיחות שונות להוראת איוב, אך לדעתי על הטובה מביניהן חשב כבר בעל ספר איוב עצמו. אתחיל. ללא אקדמות והקדמות בקריאת הסיפור. לאט, פשוט, איש היה בארץ עוץ איוב שמו‘. מה קרה לאותו איש, כיצד הימרו בשמיים על חייו וכח סבלו, ללא שידע על כך לעולם? נקרא איך מכונת העינויים הגבירה את עוצמת פעולתה בהדרגה, וכיצד הגיב איוב כשהכאב גאה בו והתפרץ.
לאחר קריאת הסיפור התלמידים יחלקו (על דפים עם צילום פרקים א-ב) את הסיפור על ראשיתו של איוב לחמישה חלקים ויגדירו את מרחב ההתרחשות של כל אחד מהם. נראה בסיכום על הלוח כי הגדרת מרחב ההתרחשות יוצרת חילוף מדויק בין שמיים לארץ כמקום ההתרחשות. המתח בין מרחבי ההתרחשות נוגע בסוגיות רעיוניות רבות שהזכרתי לעיל: יחסי אדם ואלוהיו, שאלת הגמול, ועוד.
א 5-1 תיאור שלמות איוב. בארץ 
א 12-6 השיחה בין אלוהים והשטן. בשמיים
א 22-13 אסונות ניחתים על איוב ותיאור תגובותיו עליהם. בארץ
ב 1- 7א השיחה בין אלוהים והשטן. בשמיים
ב 7ב-13 הכאת איוב, תגובות אשתו ורעיו. בארץ

החלקים מובחנים זה מזה על ידי הפתיחה במילים ’ויהי היום‘. כך שלוש פעמים. בפעם הרביעית החיכוך מתעצם, המתח מתגבר והמעבר בין השמיים לארץ נעשה ללא הפרדה, תוך כדי פסוק אחד (ב 7). אתייחס לכך עוד בהמשך. אציין כאן רק שהקוראים מקבלים כאן מידע שלא ניתן לאיוב עצמו בכל הספר. 
מה תורם מידע זה למתח העלילתי בסיפור?  [3]
חמשת החלקים יוצרים מבנה מעגלי: פתיחה וסיום בארץ. יש גם זיקה מובהקת בין היחידה השניה והרביעית, אשר מתארות במילים דומות להפליא, את הדיאלוג בין אלוהים לשטן בשמיים. כך, נוצר מבנה קונצנטרי המבליט במרכזו את היחידה האמצעית, האסונות הניחתים על איוב ותגובותיו אליהם. 
אם הייתי שואלת בכיתה מהי היחידה החשובה ביותר בעיניכם מבין החמש, היו, מן הסתם, תשובות שונות. ייתכן והמבנה הקונצנטרי זו דרכו של המחבר להגיד את תשובתו. להצביע על היחידה המרכזית בעיניו. וגם אנחנו בכיתה נתעמק ביחידה זו, המהווה את לב ומרכז הסיפור, מבחינה מבנית ותוכנית.
נתחיל בקריאת המערכה הראשונה וננסה לדמיין את הרקע של איוב בטרם האסונות. (קריאה משותפת של המילים בכיתה; עמידה על משמעותן וסגנונן; שאלה לתלמידים אודות משמעות סגנון זה). 
’איש היה בארץ עוץ‘ - ניסוח מיוחד, יחידאי כפתיחה לספר. דומה לו רק ’איש יהודי היה בשושן הבירה‘, אסתר ב 5. ’ארץ עוץ‘ - אולי מקום שבו ישבו שבטים ארמיים (בראשית י; דה"א א) ואולי, וזה סביר יותר, מקום באיזור אדום על פי התקבולת בין אדום לעוץ באיכה ד 21 כי ניתן לזהות שמות בספר איוב עם שמות אדומיים הידועים לנו וכי יש זיקה בין החכמה שבספר איוב ל'חכמת בני קדם'. גם הגיאוגרפיה ותנאי האקלים המצטיירים בספר איוב מתאימים לאיזור אדום. זיהוי ארץ עוץ עם ארץ מסויימת מעורר את השאלה מדוע בחר הכותב בשם זה ולא בשם המוכר של הארץ? מדוע הוא ציין מקומו של איוב על פי הארץ ולא על פי שם של ישוב? מה מרמז הקישור הצלילי-הלשוני, בין 'ארץ עוץ' ל'עצה'? נראה כי בתיאור מגורי איוב בארץ עוץ נוקט הכותב בלשון פיוטית, ציורית. אגדה מרוחקת, באווירה של ספרות החכמה, המכינה את הקוראים להמשך. זאת ועוד, הקביעה שמקום התרחשות העלילה הוא מחוץ לארץ וההבנה שמוצאו של הגיבור אינו מעם ישראל מראות שהשאלות הנידונות בספר אינן לאומיות אלא אוניברסליות: סבל האדם, ועמידתו מול אלוהיו מתוך מצוקותיו.  
’איוב שמו‘ [4] -ניתן לראות ב'איוב' שם סמלי טיפולוגי, הנגזר מן השורש א-י-ב, שמשמעו לשנוא, להתנגד. גם לטענת אלו הסוברים כי זהו שם אותנטי עתיק, תיאופורי (אב במשמעות אל). ניתן לשמוע בצלילו ייאוש ותחינת אדם לאלוהיו. 
שאלה לתלמידים: המיקום המרוחק והמעורפל (’ארץ עוץ‘), והשם איוב כשם סמלי, מצטרפים למגמה אחת. מהי מגמה זו ומה היא תורמת להבנת מסריו האפשריים של הסיפור? 
’והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע‘ - לאחר תיאור שלמותו החומרית של איוב מופיעה הדגשת צדיקותו. שלמותו הרוחנית. זו קביעה עובדתית שבאה מטעם המספר, מה שמעניק לה תוקף מוחלט. תיאור מידותיו נעשה בצירופי מילים האופייניות לספרות החכמה, והמשפט כולו נתון במקצב מקביל של שני זוגות ביטויים כאשר הזוג הראשון מורכב משני ביטויים של מילה אחת ואילו הזוג השני משני ביטויים של שתי מילים. תיאור זה חוזר במדוייק בדברי אלוהים בהמשך (איוב א 8), עובדה המחזקת תוקף זה אף יותר. שלמותו החומרית נדמית כגמול ראוי, מידתי, לאופיו והתנהגותו, לשלמותו המוסרית. 

’ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות‘ - עמידה על המשמעות הסמלית שבציונים המספריים: שבע ושלוש אלו מספרים טיפולוגיים (מספרי השלמות) בפני עצמם. שילובם ביחד יוצר את המספר עשר, המסמל אף הוא שלמות. גם בהמשך צירוף המספרים נותן עשר: ’ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים‘ וכן ’וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות‘.
לאיוב יש מכל וכל. גם בנים, גם בנות. מקנה כזה ומסוג נוסף. כל פרט מעושרו ומאושרו נתון במספר שלם ומדוייק, ושילובם יחד יוצר שוב ושוב מספרי שלמות עגולים. נראה שמילות המספר ’ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם‘ אינן אלא סיכום מתבקש ומובן. 
בואו נמשיך ונקרא מה קרה לכל אותו אושר ועושר.
’והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלשת אחיתיהם לאכל ולשתות עמהם‘ - תיאור האידיליה הולך ומתגבר. התמונה משפחתית מצטלמת באופן מחמיא, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת היחסים הפנים-משפחתיים. האידיליה מדגימה ומחזקת את הגדרות איוב כאיש מושלם.
’ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. ככה יעשה איוב כל הימים‘. 
ב‘ברכו אלהים בלבבם‘ הכוונה כנראה לקיללו אלוהים. ב-ר-ך מופיע בסיפור כמילה מנחה שמשמעותה דו-קוטבית: לברך ולקלל. ’כל הימים‘ - תיאור מתמשך. הגדרת המספר את איוב בשלל תארים בפסוק הקודם מתממשת ומודגמת בפסוק זה. המספר מחזק על ידי כך ומאשר את הגדרותיו שלו, ומצייר במעשים את מילותיו הקודמות. הוא מתאר לפנינו אירוע המדגים את צדיקותו של איוב, הלכה למעשה, ומדגיש את התנהגותו המאופיינת כ'לפנים משורת הדין'. ברור כי צדיקותו היא מעל ומעבר, היראה הדתית שלו מוחלטת ומרשימה. אולם, נקודה מעניינת נוספת הנוצרת מתיאור זה, נוגעת לניגוד שיוצר המספר בין איוב ובין אלוהים. איוב מצטייר מתמונה זו כאב הדואג לבניו בכל יכולתו, כמעט רדוף מאהבתו להם, מנסה לגונן. אלוהים לעומתו, כאב לאיוב, במערכה הבאה בשמיים, משקיף על מערכת היחסים ביניהם: הוא גאה אמנם באיוב על מסירותו, אך לא רק שאינו מגן עליו בתמורה לכך אלא אף מתיר להתעלל בו ולנסותו. בואו נקרא את המערכה הבאה, ונראה זאת.
’ויהי היום‘, מילים המציינות את פתיחת התמונה השניה, מנוגדות לסיום התמונה הראשונה: ’ככה יעשה איוב כל הימים‘. התמונה השניה פותחת לנו חלון הצצה למתרחש בשמיים, מסיטה את מבטינו מעלה, וכמו שרמזנו, רק לנו ולא לאיוב. הפסוקים מתארים את האסיפה, מביאים פרוטוקול של הדיון וההתרחשות, המעלות שאלות קשות על דמות אלוהים הנלעגת ויחסי הכוחות בינו ובין השטן. והתמונה מסתיימת במילים: ’ויצא השטן מעם פני ה‘’.
בפסוק לאחריו נפתחת המערכה השלישית: ’ויהי היום‘. הפתיחה מחזירה אותנו למרחב ההתרחשות בארץ, לסוף המערכה הראשונה, ומתארת כיצד ’בניו ובנתיו אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור‘. כל שקראנו עד כה נדמה כרקע מקדים, מדגיש ומסביר, למערכה זו, המרכזית. 
תיאור האסונות הוא מהיר, יוצר בהילות, כמעט עד כדי סחרחורת לקורא. הבה נצלול פנימה ונעסוק בו.
הוראה לתלמידים לסמן בצבעים מקבילים את הפרטים בתיאור אושרו/עושרו של איוב (א 3-2) ומולם את הפרטים בתיאור האסונות (א 19-14). האם יש זיקה בין החלקים?
 האושר והעושר: ’ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות‘.
האסונות: ’ויהי היום ובניו ובנתיו אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור, ומלאך בא אל איוב ויאמר: הבקר היו חרשות והאתנות רעות על ידיהם: ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר: אש אלהים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר: כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך. 
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר: בניך ובנותיך אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור. והנה (מילה המביעה הפתעה והיוצרת דריכות) רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפל על הנערים וימותו ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך‘. 
בנים ובנות                           בקר ואתונות
צאן                                     גמלים 
גמלים                                  צאן 
בקר ואתונות                        בנים ובנות  [5]
סיכום המהלך הדידקטי: הדגשת הזיקה בין תיאור האושר לשלבי האסונות, איזכור הרצף בין המערכה הראשונה לשלישית והבנה כי במקום עושרו של איוב - שם גם התרסקות חייו. הדגשת הטוטאליות בחורבנו. לא לחינם המספר פירט לנמעניו את כל שהיה לאיוב. זה כדי להדגיש כי עכשיו איוב נותר ללא כלום. אין לו דבר. הבנת ההדרגתיות בסדר התיאור: עיקר האושר מופיע בתחילה, והוא מהווה גם את שיא האובדן ולכן מופיע דווקא בסופו. עמידה על ההיפוך המדוייק בסדר הופעת הפריטים, סימון בפסוקים את המשפטים החוזרים.  
מה מוסיפים המספרים הסמליים לתיאור איוב? מה משמעות ההיפוך המדוייק שבסדר תיאור הנכסים והאסונות? מה תורמת חזרת המשפטים הקבועים, האחידים, בכל שלב מן האסונות?
הבנת הבו-זמניות הטמונה בביטוי ’עוד זה מדבר וזה בא‘, ותרומתו לעלילה. 

כדאי לערוך טבלה המפרטת את האסון, גורם האסון ותגובת איוב. בעקבות הטבלה עמידה על כך שגורם האסון נובע לסירוגין מכח אנושי ומכח טבעי. תחילה - שבא (אדם) וואחר כך אש אלוהים (כח טבע), כשדים (אדם), רוח גדולה (כח טבע).
מה משמעות החילוף המדויק בין גורמי האסון? [6]
עמידה על מבנה השלושה וארבעה וקישור להופעת המבנה גם ברצף הכללי של חמש התמונות בפרקי המבוא. תיאור ההתגברות וההעצמה הנוצרים ממבנה זה. עמידה על ההשהייה המחריפה את הכאב, ואולי אף יוצרת שימוש ציני במקרה זה, התגברות שאינה חיובית אלא אך מעצימה את הכאב. 
שימת לב לתבניות החוזרות. שוב ושוב מגיע לאיוב שליח האומר משפט זהה, ואילו תגובת איוב נעדרת מן האסונות עד שהיא מופיעה במות ילדיו. כך, בקריאת הסיפור מתגברת הדחיסות, עולה המתח והכאב, נוצרת ציפיה להתפרצות. דמות איוב מצטיירת כמאופקת. אמנם תגובתו בסוף, עם הגעת הבשורה על האסון הקשה מנשוא, מביעה צער ואבל, אך המספר מדגיש ש‘בכל זאת לא חטא איוב‘ (א 22). מעשיו - קריעת בגדים ונפילה ארצה - מבטאים את כאב מצבו ודבריו המילוליים משלימים אותם ומביעים את גישתו: ’ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה. ה‘ נתן וה‘ לקח יהי ש ה‘ מברך‘.
ניתוח וחשיבה על דברי איוב עם התלמידים. 

קריאת פרק ב', פירוש מילותיו והמשכת הטבלה המפרטת את האסונות. עמידה על הדמיון שבין מכות מצריים למכות איוב: שחין ובכורות, אך בסדר הדרגתי שונה. חשיבה על כאב הבדידות שעולה מן הדיאלוג עם אשת איוב ומהגעת רעיו לנחמו. האם כאב זה הוא מכה נוספת הניחתת על איוב? שתיקת הרעים בסוף פרק ב מתפתחת בהמשך הספר לתיאור קשה וכואב של ריחוק, נפשי ומעשי, זרות וניכור שחווה איוב. 
חשיבה על דמות אשת איוב ותפקידה בסיפור. הזיקה בינה ובין דברי השטן. האם היא דמות מנוגדת לאיוב המאירה את תומתו, או שדבריה מבטאים קול פנימי בתוך איוב עצמו? חשיבה על האובדן שחוותה היא עצמה ועל נוכחותה הדלה בסיפור.

פרקים א-ב שלמדנו מעלים את שאלת הייסורים והגמול במלוא עוצמתם הכואבת, ומציגים את אלוהים באור קשה. [7] שאלה לתלמידים, מדוע נכנס ספר עם פסוקים קשים כאלה למקרא, ועמידה על הקו הכנה והלא מתחסד של המקרא.
סיום השיעור יחזור אל מאפייני איוב כסיפור אגדה ומשמעותם ויוסיף על כך דיון בברייתא אודות תקופת חייו של איוב: 
’דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, ואימא בימי יצחק, ואימא בימי יוסף. רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה. ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה‘ (בבלי בבא-בתרא יד ע"ב - טז ע"ב). 
בצד הברייתא שירו של דן פגיס, 'דרשה': הבנת מטאפורת התחרות המתוארת בו, עמידה על רמזי הסיפור המקראי השתולים בו, ונסיון לעמוד על כאב הבנת המשורר באומרו: ’הנורא מכל הוא בזה שאיוב לא היה לא נברא, אלא משל היה‘.

הערות
[1] ההבדל בין שמ"ב כד 1, ובין דה"א א כא1, מעלה בחוזקה שאלה זו.  
[2] השוואת איוב לתפיסת הגיבור האקזיסטנציאליסטי מתוך מחשבה על 'המיתוס של סיזיפוס' לאלבר קאמי, ולצידו קירקגור והיידגר מאפשרת לבחון האם ניתן לנתח את ספר איוב מתוך אבחנה בין גורל פנימי וחיצוני? האם איוב עצמו מבחין כך? כיצד מאירות תובנות זרם זה את מסע ייסוריו של איוב? את תשובותיו?
[3] התייחסות יפה לשאלה זו ניתן לקרוא בשירו של דן פגיס 'דרשה'. 
[4] ראו אזכורו ביחזקאל יד 14, 20.
[5] לאחר סימון הפסוקים ניתן להראות על ידי החיצים את היפוך סדר הפריטים.
[6] למשל כדברי המלבי"ם אודות החיבור בין עליונים ותחתונים, השותפים כולם בגרימת אסונו של איוב. 
[7] יש לבחון בהקשר זה גם את היחס בין פרקי המסגרת ופנים הספר: אם בחלק הפנימי של הספר ניתן להעלות תשובות שונות לשאלת סבלו של איוב באה המסגרת וצועקת בבירור את שאלת 'צדיק ורע לו'. פרקי המבוא מציגים את איוב כ‘תם וישר וירא אלהים וסר מרע‘, ושוללים פתרונות פשוטים לסבל ייסוריו. פרקי הפנים, לעומתם, מציגים את איוב כדמות מתריסה. פרקי המבוא קוראים אפוא תיגר על תורת הגמול באופן המפורש ביותר. הם אינם מעלים שאלות מהוססות אודותיה, אלא טוענים בפשטות שאיוב היה מושלם, אך סבל. הצדק אינו מעורפל או מעומעם, אלא נעדר, והסתירה הרעיונית היא חד-משמעית. אומץ כנותו וחריפות אמירותיו של המספר באיוב נגלים לדעתי ביתר-בהירות מתוך ההפרדה בין חלקי הספר, ותרומתו החינוכית והאנושית מתחדדת בדרך זו.

ביבליוגרפיה
פ' גלפז פלר, ויולד – יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים תשס"ו
מ' גרינברג, ‘הרהורים על התיאולוגיה של איוב, בית מקרא כג, א (תשל"ח), עמ' 51-47
א' גרינשטיין, ’נסיון האלוהים את איוב‘, בתוך ש"י לשרה יפת: מחקרים במקרא, בפרשנותו ובלשונו, ירושלים תשס"ח, עמ' 263 ואילך
י' הופמן, שלמות פגומה - ספר איוב ורקעו, ירושלים ותל-אביב תשנ"ה
א' הורביץ, ’לשונו של סיפור-המסגרת בספר איוב ומקומה בתולדות העברית המקראית‘, בית מקרא כ (תשל"ה), עמ' 472-457
מ' וייס, ’הסיפור על ראשיתו של איוב - למדריך ולמורה‘, ירושלים תשכ"ט
י' רחמן, ’השטן בסיפור איוב: עיון בסיפור על איוב‘, בית מקרא לה,ד (תש"ן), עמ' 340-334

* נכתב במסגרת הסימינריון 'סוגיות בהוראת המקרא' של ד"ר לאה מזור בשנת תש"ע.

על איוב ראו גם:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה