תפילה זכה: וינייטה לפרשת פנחס

יצחק מאיר

boss vs leader, John Lester

שמונה פסוקים (במדבר כ"ז,ט"ז-כ"ג) מועיד המקרא למינויו של יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן כיורשו של משה רבו במנהיגות המדינית והרוחנית של האומה העומדת להיכנס לארץ המובטחת. הארות יחידאיות, לזמנן, ולכל הזמנים, קורנות מתוך המעט המרוכז הזה ומצטרפות למעין משנה שתרה עדיין, בצלם של דברי ימי האדם בארץ, אחר נאמנים. בראשונה להארות המרתקות האלה, מתגלה משה, המנהיג הוותיק, כיוזם מינוי יורשו. "יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה... וְלֹ֤א תִהְיֶה֙” - אחר מותו- "עֲדַ֣ת יה' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה ". ההיסטוריה משובצת דמויות ראשי עם שלא ידעו או לא רצו, או חששו לראות בהכנת יורש אחת ממטלות שלטונם.
על רבים בתוכם  אמרו כי במקום בו דרכו לא צמח אפילו עשב השדה. יש בהם שממקומם המרומם נידמו עליהם סביבותיהם כשורצים חורשי רעה שאינם חיים אלא כדי להדיחם בעורמה בנכלולים או, אם תשחק להם השעה, אף באלימות גלויה ובוטה. רבים חללים הפילו. יש שאפילו אמרה להם בינתם כי ראוי שיכשירו להם יורש, נשבעו חרש בליבם כי אין בנמצא בארץ מי שחכמתו מספקת כדי שהם, יסללו לפניו דרך לירושה אותה יאבד עוד בטרם ישב על כיסאו. האחריות כביכול, מחייבת...! מעטים, ספורים, ראו את הדורות הבאים כמושאים לדאגותיהם ולאחריותם ולא רק מפני שקבעו את Après moi le déluge  (״אחריי המבול״ של לואי ה-15) על מזוזות לשכותיהם, אלא מפני שהם לא היו מגיעים לשלטון מעיקרו של דבר אילו נודעו בכושר ראייה היקפית ומרחיקת ראות מעבר לטובה המיידית שלהם ושל נתיניהם.

הארה אחרת היא, שמשה מצפה למינויו של אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה. אבן עזרא מדגיש כי הציפייה היא מעין מה שציוה דוד לבנו שלמה לפני מותו, "אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בַּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ"  (מלכים א', ב’,ב'). לאדם היודע לעמוד בפני לחצים של חנפים, ושל משחדים, ושל זוממי הטיית הטובה הכללית לטובתם שלהם. איש, לא חֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים במשמע הלשוני של היום. הארה שלישית היא אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה. האיש נקרא להנהיג את העדה, לא להתמלך עליה. הוא צריך לדעת את מי נקרא לשרת והעדה צריכה לדעת על מי הופקד להוליכה בדרך. האצלת הרוח על יהושע היא במעמד משה הסומך עליו ידיו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, לפני אלעזר הכהן המבטיח לו את מעמדו כעבד ה', וְלִפְנֵ֖י כָּל־ הָעֵדָֽה שאף על פי שהיא מונהגת - טובתה מנהיגה את קברניטה. חוף המבטחים של העם הוא נקודת הצפון במצפנו של האיש אשר על הגשר. הארה זו מודגשת בפירוט המטלה הראשית החלה על המנהיג. אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם, וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם ואֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם. הוא משרת אותם לא הם אותו, הוא מקבל על עצמו את האחריות על ההכרעות השלטוניות, לפני שהן יוצאות לדרך ואחרי שהן מעצבות מציאות חדשה. אם כשלו, עליו להוציא את העם מסמטאות הרעה. אם מתחייבת הערכה מחדש של מדיניות שהייתה נר לרגליו - עליו חלה החובה להביא את העם למחוז חפץ אלטרנטיבי. אין בכל מצב, בכל התפתחות היכולה להפתיע גם את המבורך באנשי החזון, בריחה מאחריות. 

ההארה הנוספת טמונה במילים "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י ה' עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה". מעל לסמכותו השלטונית של האיש דואה סמכות עליונה. הוא כפוף לה. מי שבידיו מרוכז כוח מדיני, כלכלי, צבאי, כל הכוח, עלול להילכד בחטא הסגידה לעצמו, אלא אם כן הוא מכיר בעליונות חוקות השמים על פני כוחות הארץ. משה תובע וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לא מיהושע, ולא מן הכוהנים ולא מן העם. הוא תובע אותה מה' עצמו. זאת תפילתו. "יִפְקֹ֣ד ה'  איש אשר ישאל לו בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים. ה' נדרש להפקיד על העם מנהיג אשר יכיר בכפיפותו לסמכות עליונה. ה' לא כופה את עצמו, לא על משה, לא על יהושע ולא על העם. הוא לא תובע. הוא נתבע להמליך על ישראל מלך אשר ימלוך בחסות ההסכמה כי מעל המלך - מולך מלך מלכי המלכים, נותן התורה, שחוקיו חרוטים באצבעותיו על הלוחות שירדו מסיניי. זאת הארה עליונה.

התביעה הזאת, הנגמרת בהאצלת סמכות הנהגת ההמשך על יהושע, נטולה ממד תיאולוגי. הפנייה אל ה' היא לא אל בורא העולם, שקדם לזמן, שהיה בטרם כל, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף, שמביט לסוף דבר בקדמתו, שידיעתו אינה מושגת על ידי כל ידיעה מושגת ויכולה על כן להתקיים על הפרדוקס של 'הכל צפוי והרשות נתונה', ומעין אלה היבטים תיאולוגיים עוד. התביעה היא אל "אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר", המושג על ידי כל בשר, אלוהי האדם באשר הוא אדם. הנטייה הטבעית היא לפרש את "אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת" כאלוהים השליט בנִשׁמת בני האדם - "ומִמנו נִתנה רוח נשמה לכל בשׂר" (כתר יונתן), מעין מה שאמור באיוב (י"ב,י') "אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ נֶ֣פֶשׁ כָּל־חָ֑י וְ֝ר֗וּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִֽישׁ". גם מרבית מתרגמי המקרא מפרשים כן, אולם הכתוב עצמו מקשה על הבנה זאת. קשה במיוחד להתעלם מן העובדה כי הד ל"אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת" הוא "יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ" ואיך זה יהיה ביטוי סמוך כל כך רחוק כל כך במהות, רוח כל איש ביד ה' - ויהושע, רוח כל איש בידיו? חלילה.

 חכמינו זיכרונם לברכה היטיבו להבין כי רוּחֹ֖ת-ר֣וּחַ יתפרש נכונה אם משמען יהיה אחד, ועל כן אמרו, (רש”י), "אלהי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". רש"י מסכם בזה כמה וכמה הארות תלמודיות ומדרשיות. ה' הוא אלוהי הרוחות השונות של בני האדם. הוא ברא אותן להיות שונות. גדולתו של הקדוש ברוך הוא, יוצר האדם, באה לכלל ביטוי מובהק בבריאת אדם וחוה שבאו יחידים לעולם, ומהם לא יצא אחד במיליארדי צאצאיהם שבוט בצלמם ובדמותם. "תנו רבנן: להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו" (סנהדרין ל"ח, א'). למנות מנהיג על ישראל שאינו מבין בכל נימי תפיסתו כי עדה היא קיבוץ מופלא של אנשים אינ-דיבידואלים, לא ניתנים לחלוקה, שונים, הוא למנות איש בור מהבן את הסוד המופלא מבית היוצר של "אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת" על העדה.

 יהושע "אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ", איננו איש אשר בורך ברוח הנבואה, אלא "אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד לפי דעתו" (במדבר רבא,כ"א). זה מה שאמר משה לרבונו של עולם, אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת אתה, "ומבין מה בלב כל אחד ואחד. ודעת כל הבריות גלויים לפניך, שאין דעתן של בניך דומה זה לזה. מנה עליהם פרנס שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (מדרש לקח טוב, במדבר). האלוהים במעמד האצלת הרוח על יהושע הוא אלוהים הומאניסטי לא תיאולוגי. זאת גדולתו. הוא "אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד ואֱמֶֽת"  אבל אין לפניו 'אמת אחת' בדעות. יש לפניו, באמיתו, מחלוקות לשם שמים, ו'בית הלל' ו'בית שמאי' הם בחינת "אלה ואלה דברי אלוהים חיים", ועל כן גם יהושוע, הוא איש אשר נקרא לכבד, לסבול, להיות סובלן "עם כל אחד ואחד לפי דעתו". זה רצון ה'. הוא, יוצר כל, משליט את הרצון הזה על עצמו, "תניא היה רבי מאיר אומר: בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו: בקול, במראה ובדעת" (סנהדרין, שם). אם גדולתו של ה' בכך, גדולתו של המנהיג מותנה בכושר סובלנותו על אחת כמה וכמה, - אם לא גדולתו - מבחן גדולתו, מכל מקום. 

איך נבנים תא משפחתי, עדה, כפר ועיר, שבט, עם, אומה, כישויות מזוהות האגודות סביב מאוויים משותפים, עומדים מול איומים המצריכים הגנה מתואמת, היוצרים שפה, תרבות, חינוך, תקווה אחת, כשבבסיס כל בניין ובניין מעין זה עומד האדם האינ-דיבידואלי הסוברני שדעתו היא קנינו, ושחירותו מותנה באחריותו האישית לתוצאות כל צעד מצעדי חייו? פלא הוא. חכמינו העניקו ל"אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת המבין מה בלב כל אחד ואחד" תואר "חכם הרזים" ותיקנו ברכה הנותנת ביטוי להשתאות הגדולה של האדם נוכח חידת היחד, החיה באורח מופלא עם חידת היחיד. "תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר, ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" ואף על פי כן הם יוצרים חברה. בן זומא הרחיב עוד יותר את מוטת כנפי התפעלותו. לא רק שפלא הוא שיחידים בעלי רצון אוטונומי מתחברים להוויית יחד אוטונומית, אלא שחכם הרזים מושל על פלא נוסף. "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר, ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפניי. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש, גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפניי. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני" (ברכות נ"ח, א').

שנים הרבה לפני שהחכם הסקוטי אדם סמיט (1790-1723) מחלוצי המחשבה הכלכלית המודרנית, כתב בספרו "עושר העמים" כי "יד נעלמה", The invisible hand, מסדירה את כלכלת העולם העיד על כך בן זומא. כל איש ואישה שוקדים על הטובה שלהם ויד נעלמה הופכת את שלל הטובה הפרטית לטובה של הכלל. הרועה שוקד להגדיל את צאנו, והחייט שוקד להרבות במכירת מלבושים העשויים מן הצמר שנגזז מן הצאן, וסוחרים ובנקאים מתהדרים בחליפות נאות כדי להרשים את בעלי הממון המשקיעים כספם באניות המביאות טובין מעבר לימים, כל אחד ואחד באלה עמל בעבור עצמו, ואין דעתו מפליגה אל מי שעמל גם הוא בעבור עצמו, אבל פלאי פלאים, יד נעלמה כמו מלחימה את כל חלקי המאמצים האינדיבידואלים האלה למכונה מסונכרנת אחת - טובת הכלל. "...ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפניי"! חכמי ישראל ידעו מי בעל היד הנעלמה הזאת - 'חכם הרזים'. זה הרז, הסוד, הפלא, בריאה של האדם שנוצר יחיד כדי שמכוח שקידתו על יחידנותו תיבנה טובת הכלל. כך 'תיכנן' 'חכם הרזים' את עולמו. אדם חותר לממש את טובתו ביושר ובמשפט ונמצא מממש את טובת משפחת האדם כולה.  זאת משנה הומאניסטית אוניברסאלית. 

תפילתו של משה " יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה" היא תפילה המבקשת להמשיל על ישראל איש שיידע להנהיג אומה שאינה משעבדת את הפרט לטובת הכלל, אלא המשחררת את הפרט לבנות את הכלל. להלוך עם רוחו של כל אחד ואחד, לסבול את דעתו של כל אחד ואחד, להישען על האמונה כי יוצר האדם, אלוהי כל בשר, כל לשון כל אומה, הוא בכבודו ובעצמו העמיד במרכז ההוויה את האיש או את האיש המתייחדים בשמם הם, היא תפילה זכה. 

ערב שבת פרשת פנחס התשע"ה, 10.07.2015