הנשים במגילת רות - חסד או התחסדות?

אוסי דרורי, האוניברסיטה העברית

Ruth and Boas, Nicolaes Pietersz. Berchem, 1640 - 1650

במגילת רות משתקפת מציאות משפטית מורכבת, בעיקר לאור הערבוב של דיני ייבום, גאולה וירושה, וחוסר התאמה בין חוקי המנהג כפי שהם עולים מן המגילה ובין חוקי התורה. אלא שמציאות זו איננה משפטית בלבד. דווקא המנהגים, אפילו יותר מן החוקים, מעידים על המציאות החברתית שבמגבלותיה נאלצו הנשים של התקופה לפעול. הרושם הראשוני הוא של עוצמה ואחווה נשית ושל נשים חסודות ונאמנות, ושהמגילה שבאה להאדיר את אם שושלת דויד - מתפוגג כאשר בוחנים לעומק את מה שמסתתר מאחורי הדברים. אפילו אם נראה במגילה סיפור של סולידריות נשית, הרי היא משועבדת לאידיאולוגיה החברתית-מגדרית של התקופה.

המגילה מספרת כביכול על נשים: נשים פועלות ומפעילות, מדברות וזוכות לחסד אלוהי. האמנם? למעשה, הנשים במגילה קיימות בתוך חברה פטריאכלית, דתית, שבה אין זכות קיום עצמאי לאשה לבדה. הנשים יכולות להיות ’גיבורות‘ של הסיפור, כל עוד הן עוזרות לשמר את הסדר החברתי הקיים. המסר הוא ברור וחד משמעי: כל עוד האישה מקיימת את ייעודה בחברה, היא תתוגמל. ומהו ייעודה?

ראשית, להיות רעיה טובה שהולכת אחרי בעלה, או משפחתו, גם אם היא עוזבת את משפחתה שלה, מולדתה, עמה ואלוהיה. ’ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלהיך אלהי‘ (רות א 16). אהובה אשמן (בספרה ’תולדות חוה‘) סבורה, ובצדק, שמעשה זה של רות, שמוצג כגבורה וכחסד, הוא לחלוטין לא טבעי. רות מתנכרת לרגשותיה, ומפגינה נאמנות מוחלטת לבית בעלה כדי להקים יורש זכר שיושיע אותה.

שנית, להיות אם בישראל, גם במחיר של הזניית עצמה ונישואי תועלת. ’ורחצת וסכת ושמת שמלתך [שמלתיך] עליך וירדתי [וירדת] הגרן. אל תודעי לאיש עד כלתו לאכל ולשתות. והיה בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגלית מרגלתיו ושכבתי [ושכבת] והוא יגיד לך אשר אשר תעשין‘ (ג 4-3). ערך האמהות והנשיות, שאינו אלא הכרת האישה בכפיפותה לגבר שמעניק לה חסות, ונכונותה להגן על בני משפחתה ולהציל אותם, הופך במגילה למסווה של סיפור על חסד וגמול אלוהי. האישה, גיבורת הסיפור, יכולה לפעול כראות עיניה, כל עוד היא בתוך גבולות הנורמה, ורק מתוך הכרה ברורה שלמעשה אין לה קיום ללא תמיכה והגנה של גבר. רק הוא יכול לתת לה קיום פיזי ומעמד חברתי. 

תיאור הנישואין הוא במונחים של דיני קניין: ’ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה, ויבא אליה‘ (ד 13). השורש ל.ק.ח בהוראת ק.נ.ה (כמו שלקוח=קונה) והחלת השורש ק.נ.ה על האישה בנישואין שקשורים בגאולת שדה לא מותירים ספק לגבי מעמדה מול הגבר, וגרוע מכך, בלעדיו. ’ויאמר בועז, ביום קנותך השדה מיד נעמי, ומאת רות המואביה אשת המת קניתי [קניתה] להקים שם המת על נחלתו (פס‘ 5), ובהמשך:  וגם את רות המאביה אשר מחלון קניתי לי לאשה‘ (פס‘ 10). 

במצב כזה, רואה אשמן את הפיתוי כאמצעי היחיד שדרכו נשים יכולות לקחת אחריות על גורלן. החזרה על השורש ש.כ.ב שמונה פעמים בחמישה פסוקים, מעידה על כך שלפעולות שנעמי הטילה על רות יש תהודה מינית מובהקת: ’ורחצת וסכת ושמת שמלתך [שמלתיך] וירדתי [וירדת] הגרן. אל תודעי לאיש, עד כלתו לאכל ולשתות. והיה בשכבו יידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלתיו ושכבתי [ושכבת]. והוא יגיד לך את אשר תעשין... ויאכל בועז וישת, וייטב לבו, ויבא לשכב בקצה הערמה, ותבא בלט, ותגל מרגלתיו, ותשכב. ויהיה בחצי הלילה האיש וילפת, והנה אשה שכבת מרגלותיו... ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה‘. שכבי עד הבקר. ותשכב מרגלותיו עד הבקר, ותקם בטרום [בטרם] יכיר איש את רעהו. ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן‘ (פס‘ 3-4, 7-8, 13-14).

ההכנה של רות לקראת הפגישה עם בועז היא כמו הכנה לקראת פגישה עם חתן מיועד. ראו ’ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חודש, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן, ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים‘ (אסתר ב 12). 

האישה, בפרט הזרה, ניחנה ביכולת שיכנוע, ביכולת לבחור את הגבר הנכון, וביכולת להשתמש בכוחה הנשי כנשק. לנכריה יש קונוטציה של נואפת חסרת מוסר, והיא נקשרת להפקרות מינית ואפילו לזנות. היא האנטי תיזה של אשת נעורים, אשת החיק, הראויה: ’יפוצו מענותיך חוצה. ברחובות פלגי מים. יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. אילת אהבים ויעלת חן. דדיה ירוך בכל עת. באהבתה תשגה תמיד. ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה? (משלי ה 16-19). לא בכדי נכריה הוא הדימוי של עם ישראל החוטא מול אלוהיו: ‘בת אמך את, גועלת אישה ובניה. ואחות אחותך את, אשר געלו אנשיהן ובניהן. אמכן חתית ואביכן אמורי. אחותך הגדולה שומרון היא ובנותיה, היושבת על שמאולך. ואחותך הקטנה ממך היושבת מימנך, סדום ובנותיה‘ (יחזקאל טז 45-46).

דווקא ההקשרים השליליים של הנכריה, מדגישים ומרוממים, כביכול, את התכונות הנעלות של רות. בניגוד לסטריאוטיפ של לא אמינה, אינטרסנטית ובוגדת, רות מוצגת כהיפוך הגמור: היא ויתרה על נאמנויותיה הקודמות לבית אביה ומולדתה כדי להצטרף לבית בעלה; היא קיבלה על עצמה את מערכת האמונות, הערכים והנורמות בחברה החדשה במקום אלה שהיו לה; והוכיחה שטובתו של בית בעלה נעלה יותר מטובתה שלה. אלא שכל זאת נועד לממש מטרות חברתיות ולהגשים את ייעודה - פריון, וביסוס מעמדה בחברה דרך הגבר שלצידה. האידיאולוגיה המגדרית המשתקפת במגילה, שומרת על הסדר החברתי ועל חלוקת התפקידים בין המינים, וכך מאפשרת שגשוג חברתי.

לדעתי, רות תוגמלה כי היא השכילה לנצל את המגבלות בחברה שהיא חיה בה, לטובתה האישית. בזכות סיפור כיסוי של חסד, גאולת נחלה והקמת שם בעלה המת, היא ניצלה מגורל מר של נכריה - אלמנה חסרת כל, נטולת זכות קיום חברתי וכלכלי.

יעל שמש (במאמרה ’האמנם מצויה שנאת נשים במקרא‘) מציינת  שאפליית הנשים הניכרת מן המגילה, אינה מעידה על שנאת כלפיהן. הנשים אכן מופלות ונחותות מבחינה משפטית, חברתית וכלכלית, והן חיות בחברה שמעמידה את הגבר במרכז. רות, שמוצגת כבעלת חסד גדול על גמולה לחמותה, נקטה, לדעת שמש, בתחבולה כדי להשיג את מטרתה.

לדעתי, נעמי השתמשה ברות למימוש תכניתה לקבלת הנחלה של אלימלך בחזרה לידי המשפחה. נעמי היא הדמות הראשונה שמדברת בסיפור. מה שהיא אומרת, הוא מה שיקרה. היא הפועלת והיוזמת, הראש שמאחורי העלילה. היא זו שמתווה את מה שעתיד להתרחש. מה שהיא מדברת עליו בהתחלה, ’ותאמר נעמי: שובנה בנותי. למה תלכנה עמי? העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים? שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש. כי אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש? אל בנותי, כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה‘ (רות א 11-13), הוא בדיוק מה שיקרה, בסופו של דבר לרות, שדרכה נעמי מגשימה את מה שלא יכלה לעשות בעצמה. וכך גם בהמשך. היא אומרת לרות ’אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות‘ (רות ג 3), וכך קורה: ’ויאמר, אל יודע כי באה האשה הגורן‘ (פס‘ 15). האסונות מתוארים כאילו פקדו את נעמי לבדה, ולא גם את כלותיה שבעליהן מתו: ’וימותו גם שניהם, מחלון וכליון, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה‘ (א 5). רות עדיין מתוארת ככלתה, לא כאלמנה: ’ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה, השבה משדי מואב (פס‘ 22). בועז הוא הראשון שמתייחס לאלמנותה של רות: ’ויען בועז ויאמר לה: הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך‘ 

(ב 11) ורק בפרק האחרון, בסצינת הסיום, הוא מתייחס אליה כאלמנת מחלון, לצורך סגירת העיסקה המשפטית של גאולת הנחלה והנישואין לרות. ’ויאמר בועז, ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשר המת קניתי [קנית] להקים את שם המת על נחלתו... וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה, להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו. עדים אתם היום‘ (פס‘ 5, 10). מכיון שנעמי היא זו ששכלה, איבדה וסבלה, היא גם זו שנגאלת בסופו של דבר. הילד של רות מיוחס לה והיא מוצגת כאם השושלת למרות שלה עצמה אין קשר דם לעובד. ’ותאמרנה הנשים אל נעמי: ברוך ה‘ אשר לא השבית לך גואל היום. ויקרא שמו בישראל והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך. כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טוב לך משבעה בנים. ותקח נעמי את הילד ותשתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמר: יולד בן לנעמי. ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי אבי דוד (ד 17-14). 

פתרון מקורי ומעניין לדואליות הזו, מציעה עתליה ברנר. לטענתה, המגילה היא שילוב של שני סיפורים נפרדים: סיפור נעמי וסיפור רות. העלילה המרכזית בשניהם היתה דומה: רעב לאומי וחוסר-כל אישי, עקרה שהופכת לאם של גיבור אומה, פתרון שנועד לשמר את הסדר החברתי הקיים, ומשפחת פרץ היהודאית. שני הסיפורים התרחשו בבית לחם/יהודה. אלא שבכל סיפור יש רק גיבורה אחת מרכזית, והגיבורות שונות זו מזו בשמן, בגילן ובמוצאן האתני. הנסיון לשלב ביניהם וליצור גירסה אחת קוהרנטית, הביא לחוסר עקביות, עד כדי סתירות פנימיות, ולשינויים במאזן הכוחות במגילה בין נעמי ובין רות. בפרק א נעמי היא הדמות המרכזית. כלותיה נספחות אליה: ’ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה‘ את עמו לתת להם לחם. ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה (פס‘ 6-7).

השכנות מתעלמות מרות והאסון כאילו פקד רק נעמי: ’ויהי כבואנה בית לחם ותהום על העיר עליהן. ותאמרנה: הזאת נעמי? ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי. קראני לי מרא, כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה‘ (פס‘ 19-20). בפרק ב, לעומת זאת, רות היא במרכז הבמה. נעמי מוזכרת בפי דמויות אחרות, אך אינה שותפה לסצינה: ’ויען הנער הניצב על הקוצרים ויאמר: נערה מואביה היא, השבה עם נעמי משדי מואב‘ (פס‘ 6). ’ויען בועז ויאמר לה: הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות איש. ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום‘ (פס‘ 11). נעמי מופיעה רק בשיחה עם רות בסוף הפרק: ’ותשא ותבוא העיר. ותרא חמותה את אשר ליקטה. ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. ותאמר לה חומתה: איפה ליקטת היום? ואנה עשית? יהי מכירך ברוך. ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו. ותאמר: שם האיש אשר עשיתי עמו היום, בועז. ותאמר נעמי לכלתה, ברוך הוא לה‘ אשר, אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. ותאמר לה נעמי: קרוב לנו האיש, מגואלנו הוא. ותאמר רות המואביה: גם כי אמר אלי: עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כילו את כל הקציר אשר לי. ותאמר נעמי אל רות כלתה: טוב בתי, כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר. ותדבק בנערות בועז, ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים, ותשב את חמותה‘ (פס‘ 18-23).
 

‏וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים

בפרק ג נעמי ממשיכה מהיכן שהפסיקה. היא חוזרת להיות היוזמת והמפעילה של רות. אמנם רות היא הפועלת, אך היא מוציאה לפועל את התכנית של נעמי. ’ותאמר אליה: כל אשר תאמרי (אלי) אעשה׳. 

בפרק ד, מסופר אמנם רות היא זו שנישאת לגואל, ’וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה... ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה (פס‘ 10, 13), אך נעמי היא זו שנגאלת: ’ותאמרנה הנשים אל נעמי: ברוך ה‘ אשר לא השבית לך גואל היום‘ (פס‘ 14). ולמרות שרות היא שילדה את היורש, ’ויתן ה‘ לה הריון ותלד בן‘ (פס‘ 13), האימהות מיוחסת לנעמי: ’ותקח נעמי את הילד ותשתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמר: יולד בן לנעמי‘ (פס‘ 16-17).

ברנר רואה בסיפור בגירסתו הסופית כפי שהיא לפנינו, סיפור על מחויבות רגשית בין נשים, שניכרת גם ממעשיה של רות, ’רות דבקה בה... ותאמר רות אל תפגעי בו לעזבך לשוב מאחריך‘ (פס‘ 14 ,16), וגם ממה שמעידות עליה השכנות: ’כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים‘ (פס‘ 15). מסקנתה היא שרות היא דמות יוצאת דופן, והיא מהווה סמל של אהבה ונאמנות ללא תנאי.

אני, לעומת זאת, סבורה שרות לא גמלה חסד לנעמי, וגם לא זממה דבר בעצמה, אלא הוּלכה שולל אחרי התחבולות של חמותה. לא בכדי רות, הזרה הנכרייה, היא המפתה (גם אחרי שהכריזה על הצטרפותה לעם ישראל ואלוהיו), והישראלית, נעמי, מוצגת כקורבן תמים של נסיבות טרגיות. ייתכן שבשלב מסוים רות הבינה שכדאי ומשתלם לה לשתף פעולה עם חמותה כדי לזכות במעמד חברתי ולקבל ’הבטחת הכנסה‘ לשארית ימיה. היא מכלילה את נעמי בגאולה העתידה לבוא לה מבועז, למרות שלא מסופר שהוא אכן עשה זאת. ’ותאמר: הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה. ותאחז בה. ומיד שש שעורים וישת עליה, ויבוא העיר. ותבוא אל חמותה ותאמר: מי את בתי? ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש. ותאמר: שש השעורים האלה נתן לי, כי אמר [אלי] אל תבואי ריקם אל חמותך‘ (ג 17-15). בניסוח זה יש רמז לפיצוי שיגיע על האובדן והסבל של נעמי שאמרה: ’אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה‘’ (א 21).

אבל מעשה החסד כלפי חמותה ובעלה המת הוא רק רציונליזציה למעשיה. גם רות וגם נעמי מראות אומץ וגבורה במידה מסוימת, שכן הן מתפעלות את בועז כדי לממש את תכניתן באמצעים שאינם כשרים למהדרין. אך הן עושות זאת בגלל רצונן לקיים את הייעוד שניתן להן על ידי הגברים: לשמור על תפקידן שמבטיח לגבר שם ושושלת. כך לא תיפגע היציבות החברתית ומעמדן ועתידן מובטח להן. בכל מקרה, יש לזכור שקשה לשפוט טקסט קדום לפי המושגים המשפטיים והתפישות החברתיות של היום. 

נסיונות לראות במגילת רות מגילה פמניסטית (למשל ’מגילת רות מן הזוית הפמניסטית‘ של יעל שמש, או ’מבט נשי‘ של אסתי שחר") שבאה להראות שהנשים לא נהגו בדרך המצופה מהן, הם, בעיניי, אנאכרוניזם וטעות. כל מה שרות ונעמי עושות הוא לא רק במסגרת הנורמות והמוגבלות של הנשים באותה תקופה, אלא הוא נועד כדי לחיות את הנורמה ולמלא את הציפיות מהאישה - להקים שם לבעלה המת, ולשמור על נחלתו בתוך המשפחה. 

אמנם המגילה נקראת על שם אישה, רות, אך חשיבותה של רות באה לה בגלל היותה אם השושלת שממנה נולד דויד. בסצינה המרכזית של הסיפור, שבה נחתם גורלה של רות בשער העיר, וכתוצאה מכך גם של נעמי, נמצאים רק גברים: בועז, הגואל האלמוני וזקני העיר. במעמד זה נפתרים שני המשברים: מצוקת הזרע של משפחת אלימלך, ומצוקת הפרנסה של רות ונעמי. בזכות העיסקה שנסגרת בשער העיר ניצלות רות ונעמי מחיים חסרי כל וזוכות למעמד חברתי מכובד. בועז, שבסצינת הגורן נתפש כאיש חלש אופי, שנפל לרשתה של רות ותופעל לפי המזימה של נעמי, מתגלה בשער העיר כזומם לא פחות. הוא מציג בפני הגואל את חובת הנישואים לרות, כחלק מעסקת גאולת הנחלה, ברגע האחרון, ובכך זוכה גם ברות וגם בנחלה. 

יש פה אירוניה עלילתית (מצב שבו הדמות יודעת פחות מן הקורא) כפולה. בועז, בגורן, לא ידע שהוא קרוב משפחה של בעלה המת של רות, ושהוא המועמד לתפקיד הגואל גם שלה וגם של נעמי. וגם הגואל, בשער העיר, לא ידע שעסקת גאולת הנחלה כוללת גם את הנישואין לרות. אלא שבועז, לאחר שנחשפה האמת הנסתרת, לא נבהל אלא לקח על עצמו את תפקיד המושיע שיועד לו. הגואל, לעומתו, נבהל ונס והצליח לא ליפול למלכודת שניסו לטמון לו.

ברגע הקריטי ביותר בסיפור, כאשר לא ידוע אם רות אכן תינשא לבועז, או שהגואל האלמוני יזכה בה, כאשר לא יודעים איך ייפתרו הסיבוכים, דווקא ברגע הזה רות איננה נוכחת. גם נעמי, שבזכותה הסיפור הגיע עד הלום אינה שם. בסופו של דבר, בועז הוא זה שבזכותו מתממשת התכנית של נעמי הלכה למעשה, והוא זה שנתן את החותם הסופי להוצאת התכנית לפועל.

האקספוזיציה של המגילה (א 5-1) מספקת לקוראים הן נתונים אינפורמטיביים ראשונים ורקע בסיסי שמאפשרים להם להיכנס לעולם הסיפור ולהבין את המתרחש בו והן נתונים שיהיו פונקציונליים ובעלי חשיבות להבנת המשך ההתרחשות. המסופר בה על מות הגברים, ’וימת אלימלך איש נעמי, ותשאר היא ושני בניה... וימותו גם שניהם, מחלון וכליון. ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה‘ (א 3, 5) אמנם מפנה את הבמה לנשים,  אך המגילה פותחת בגבר (וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו, פס‘ 1) באופן שמראה שכל מהותה של נעמי הוא היותה אשתו של אלימלך, ומסתיימת בגבר (ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד, ד 22),  גם אם הרשימה הגניאולוגית היא תוספת מאוחרת. ’ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי אבי דוד (פס‘ 17).

האינפורמציה על הגברים נראית כהתנצלות וכהסבר על כך שהמגילה היא בעיקר סיפור על ושל נשים. יוצא מזה שהמסגרת שבה פועלות הנשים היא מסגרת גברית. המשבר בחייהן הוא תוצאה של אובדן הגברים שאיתן, וישועתן באה בזכות הצלחתן למצוא גבר חדש. כוחן בא מתוך ניצול הנשיות ויכולת הפיתוי, שמופעלים מתוך עמדת חולשה ונחיתות. מכאן מסקנה נוספת. נעמי ורות אינן חזקות. הן ערמומיות. הן לא לוקחות אחריות על חייהן, אלא מוצאות ’גואל‘ שיפרוש עליהן את חסותו. בנוסף, היחסים שבין הכלה לחמותה יכולים להתפרש מצד אחד כיחסי אהבה מופלאים, ומצד שני כלא יותר משיתוף פעולה פרקטי להשגת גואל לנחלת אלימלך.