יום שבת, 14 במאי 2016

רות האשה שבחרה את דרכה

עדי אביטל־רוזין, סופרת, חוקרת ספרות ומורה

רוּת, הָאִשָּׁה שֶׁבָּחֲרָה אֶת דַּרְכָּהּ: קריאה והגות מגדרית במגילת רות
"כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", אומרת רות ברגע של מסירות נפש ודבקות בנעמי, כשהיא נשבעת בה כי רק -הַמָּוֶת-  יפריד ביניהן. מה יש בו, במוטיב הַמָּוֶת, שהיכה  משפחה אחת ללא רחם, שלוש פעמים, בזו אחר זו?  שהפך את עָרְפָּה ורוּת מנשים נשואות לשתי אלמנות ולא זו בלבד שלקח מנעמי את אֱלִימֶלֶךְ, אִשָּׁהּ, אלא אף נטל ממנה את שני בניה מַחְלוֹן ו-כִלְיוֹן, והנה כי, כשהמילה "הַמָּוֶת" מתגלגלת שוב על לשונה של רות, היא זוכה לנוֹכְחוּת ונִרְאוּת ומשמעוּת אחרת. מה, אם כן, מזהה רות במוטיב הַמָּוֶת, אשר אם לשפוט לפי מילותיה, ניכר שהן מכילות את הבנתה באשר לַיְּכֹלֶת המְגֻלֶּמֶת  בְּחֻבּוֹ, של הַמָּוֶת, להסמיך ולהרחיק, להצמיד ולנתק,  להדביק ולהתיר, לקרב ולהפריד? 

הלא, "כְּעֶשֶׂר שָׁנִים" חיתה רות עם מַחְלוֹן אִשָּׁהּ. עשר שנים, שהיא כברת דרך שעשתה עמו עד אשר זו נגדמה, ורות מצאה עצמה ריקה מבעל וחשוכת ילדים. יחד עם זאת, סיפור המגילה מביא לידי ביטוי את יכולתה של רות לבחון מחדש את מצבה, תוך הבנת המציאות שלה, ולבחור להמשיך את דרכה באופן שונה מרגע שזו נגדעה. ולמרות שרות נישאה בהיותה נוכרייה, חיה עם בעלה כנוכרייה והתאלמנה כנוכרייה, מהדהדים ברקע דברי הרמב"ם באשר לשחרורה של אישה מהיותה קניינו של בעלה, קניין אשר נכנס מתוקף הקידושין ופג עם "מיתת הבעל", וניתן להניח שהיה ברי לרות כי קשר הנישואין שלה לאִשָּׁהּ, הותר ובא אל קצו עם מותו. 
וכשם שהיה ברי לרות שהַמָּוֶת הוא זה שהפריד בינה לבין אִשָּׁהּ והתיר את קשר הנישואין ביניהם, כך היה בוודאי היה נהיר לה, וזאת בהתבסס על המונולוג יוצא הדופן והצהרתה המיוחדת בפני נעמי, לפיה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", כי היא רואה בנעמי, בָּאִשָּׁה שבחרה להיוותר עמה כשותפתה לחיים וכאלטרנטיבה אחרת לנישואיה. 
ואם הדגש המשמעותי ממוקד ב-"כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", הרי שהדבר מעיד על תפיסתה לפיה החיים הם אלה אשר חיברו ביניהן באופן כה משמעותי, עד כי רק הַמָּוֶת יצליח לנתקן, "וכל עוד הדברים תלויים בה, האיחוד בינה לבין נעמי לא יחדל אלא רק בהתערבותו של Force Majeure, הלוא הוא הַמָּוֶת, שבן תמותה אינו יכול לשלוט בו, אלא רק להיכנע לו", ואין זו בלבד דרך חדשה שכורתת רות מול נעמי ואִתָּהּ , אלא היא אף יוצרת סוג של ברית חדשה ואחרת, שלא נולדה עד לאותו רגע ולא הייתה כמותה מלפנים, ברית בין שתי נשים.   
ולמה הדבר דומה? הדבר דומה לברית אשר התעקש דוד לכרות עם יהונתן, סוג של ברית אחרת שיש בה עומק, אהבה ורגש, ברית בין שני גברים: בפרק ס”ב בספר "קדמוניות המקרא" אנו מתוודעים אל הברית לאמור: "הקימו ברית ביניהם", כשהיוזם אותה הוא דוד, האומר ליהונתן: "בוא נקים ברית לפני אשר ניפרד איש מרעהו". דבריו של דוד נובעים מנקודת שבר שבה הוא מצוי שכן, חשש עמוק מקנן בו לפיו "שאול מבקש להרגני", ומכאן כי הם הופכים, למעשה, לבקשתו לכרות ברית עם איש שיחו וסודו, יהונתן, ולאחר שהוא שוטח בפניו, במונולוג מרתק, את כל המניעים השגויים לקנאתו של שאול, ולפני שידו של שאול תשיג אותו, הוא מבקש להיפרד מיהונתן בדרך של אהבה, ולראייה היא כי פעמיים הוא אומר ליהונתן: "כי אתה אוהב אותי". 
בניגוד לתרחיש שבין רות לנעמי, לפיו נעמי נותרת שותקת, יהונתן משיב לדוד באותה מטבע לשון של חיבה עמוקה ואהבה יתירה, ואומר: "כי עתה נפרד איש מרעהו, אולם נזכור איש את רעהו יומם ולילה". בתשובתו לדוד, יהונתן מדבר ביתר שאת על "האהבה אשר אהבתיך", ומעיד עליה אף באופן מטאפורי: "ועתה כתינוק הנלקח מחלב אמו כן תהיה לנו פרידתנו", וּכְרוּת, אף הוא מגייס את איתני הטבע כעדים חיים להצהרתו ואומר: "עדים השמיים ועדה הארץ בדברים אשר דיברנו בינינו".  לעומת זאת, בניגוד לתרחיש בין רות ונעמי אשר בולטת בו היעדרותו של כל מגע פיזי, דוד ויהונתן מתרפקים איש על רעהו, בוכים ונושקים זה לזה, ככתוב: "ויבכו איש אל רעהו הרבה וישקו איש את רעהו". 
ונשוב למוטיב הַמָּוֶת, המאפיין את שני הדיאלוגים: בהשוואה לרות החוששת ממנו משום כי ידוע לה שרק זה יצליח להפריד בינה לבין נעמי,  ניכר כי הַמָּוֶת אינו טורד את שלוותו של יהונתן, והוא אינו חושש מפניו כי ידוע לו שגם זה לא יצליח להפריד ביניהם, ועל כך ניתן ללמוד מדבריו לדוד, לפיהם: "ואם הַמָּוֶת יפריד בינינו, ידעתי כי נפשותינו תדענה אישה את רעותה", לאמור גם אם הַמָּוֶת יפריד בין נשמותינו, בעולם הבא הן תפגשנה שוב.
עדי אביטל-רוזין
ובחזרה לרות ונעמי,  ברית בין שתי נשים? כן. ועובדה היא כי שלוש פעמים פנתה נעמי כשבפיה הפועל הַמְּצַוֶּה "שֹּׁבְנָה" כלפי "שְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ" וביקשה בלשון פשוטה ומפורשת: "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ",  "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי" ו-"שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ", וברגע שנשקה  "עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" נהוג היה לסבור כי גם רות תפעל כמותה, אלא שרות נוהגת בניגוד לעָרְפָּה , ועל אף שהיא מודעת לעקירה ולפירוד ממשפחתה, ממולדתה ומעמה, היא בוחרת מרצונה להישאר עם נעמי, ככתוב  "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ", ולא זו בלבד, אלא היא גם מתאמצת  "לָלֶכֶת אִתָּהּ", אפילו במחיר של הליכה לצד שתיקתה של נעמי, ככתוב "וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". במילים אחרות, רות יוצרת מהפיכה. 

2 comments:

  1. את מגילת רות כתב עזרא הסופר כמחאה על דרישת נחמיה לגרש את הנשים הנכריות. אמנם עזרא הוא זה שתיקן את התקנה, אך הוא עשה זאת בלחצם של מנהיגים שהוא נמנע מלנקוב בשמם ("וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה",עזרא, ט, א-ב), אך נחמיה כותב במפורש כי הוא זה שעמד מאחורי הדרישה הקשה הזאת ("גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ, מֵעָלָי.", נחמיה, יג, כג-כח) ומעשה שהיה, כך היה:
    על פי עדות המקרא, כאשר שבו גולי יהודה מבבל לציון, לא קיבלום תושבי הארץ בסבר פנים יפות אלא נהגו בהם חשדנות, הלשינו עליהם למלכי המעצמה השלטת וגרמו להם לעיכוב ממושך בעבודת שיקום ירושלים ובית המקדש. השומרונים צדדו במדיניות הרוב ומשום כך נכללו גם הם בצרי היהודים. לאחר מאבק משפטי, שבמהלכו נשלפה מאחד הגנזכים בעיר רחוקה תעודה עתיקה שנחתמה בידי המלך כורש, זכו שבי ציון באישור מלכותי להמשיך בעבודתם. משום החשיבות הגדולה שייחס המלך לעבודת שיקום ירושלים, הופקד נחמיה על ביצועה. כשראו השומרונים כי היהודים נעשו חביבי השלטון, הציעו להם שיתוף פעולה. אולם נחמיה, שידע בדיוק מה מניעיהם האמיתיים, מאן לקבלם. אחת מטענותיו, שממנה אפשר להבין כי לא הכיר את דת השומרונים, היתה שבכוונתם להשתלט על המקדש בירושלים ולהפקיעו מידי היהודים. היו לנחמיה מתנגדים בקרב הישוב היהודי, אך הוא היה נציג המלך ועל פיו יישק כל דבר.

    גם סנבלט, ראש השומרונים, קיבל מינוי מטעם חצר המלוכה, ובינו לבין נחמיה התנהלה תחרות אישית. היתה לסנבלט בת יפהפייה. הוא ניצל היעדרות זמנית של נחמיה לרגל עסקיו אצל המלך, כדי להציע את בתו ככלה לבנו של הכוהן הגדול בירושלים. המנהיג הרוחני של היהודים, עזרא, היה שוחר שלום ורודף שלום, לא חשדן ולא מנוסה בתככים כנחמיה. הוא ברך על הנישואין האלה כי ראה בהם כריתת ברית מועילה. בן הכוהן הגדול התאהב בנערה השומרונית וקיבל אותה לחיקו בשמחה. כשחזר נחמיה משליחותו אצל המלך וראה את המתרחש, בערה בו חמתו להשחית. כמי שצבר ניסיון אישי גם בתחום ההשפעה דרך חדר המיטות, הוא פירש את מעשיו של סנבלט כניסיון לכפות עליו ברית בעורמה, ואת תמימותו של עזרא כשיתוף פעולה עם האויב. הוא דרש מן הכוהן הגדול לבטל את נשואי בנו, אך הלה סרב בטענה כי זה נשא את הנערה לאישה כדת משה וכדין ישראל. כעסו של נחמיה לא ידע גבולות. הוא ניסה לכפות את גירוש האישה השומרונית בכל מחיר ולשם כך העמיד בפני עזרא דרישה, שאינה משתמעת לשני פנים, לתקן חוק בו כל היהודים שנשאו נשים נוכריות נדרשים לגרש את נשותיהם. לעזרא לא נותרה ברירה, כי מן הבחינה המנהלית היה כפוף לנחמיה. הוראתו זו עמדה בניגוד למה שהיה נהוג עד אז. כשגבר יהודי נושא אישה נוכרית, הרי הוא מגיירה ומצרפה אל העם היהודי. אך עזרא, תחת לחצו של נחמיה, קבע כי לא כך הוא. הוא גזר על הנשים הנוכריות גירוש מוחלט ואף לא העמיד בפניהן את האפשרות להתגייר. חוסר ההשלמה שלו עם הצעד האכזרי הזה בא, בין היתר, לידי ביטוי יצירתי עם כתיבתה והכנסתה למקרא של מגילת רות, אשר לפיה לא זו בלבד שהתגיירותה של אישה נחשבת למחווה אצילית אלא אף צומחת ממנה ברכה לכל העם היהודי ("ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד [המלך האהוב ונערץ בכל הדורות על בני דתות רבות – אך לא על השומרונים]", מגילת רות, פרק ד', פסוק י"ז).

    השבמחק
  2. המשך:
    זו היתה מהפכה רבתי. מאותו רגע ואילך לא האב הוא הקובע את ההשתייכות לעם היהודי אלא האם בלבד ("להוציא כל נשים והנולד מהם", ספר עזרא, פרק י', פסוק ג'). גם כהנים אינם יוצאים מן הכלל הזה. כהן שישא אישה נוכרית, בניו – אף על פי שישאו את שמו – לא יזכו בקרב היהודים לכבוד השמור לכוהנים.

    גירוש הנשים הנוכריות לא הועיל לנחמיה להשיב את הכוהן הסורר הביתה. נאמנות הכוהנים לעקרונותיהם קודמת לנאמנותם לשליטי העם בו הם משרתים. הכוהן בחר לעזוב את עמו ומולדתו, לדבוק באשתו ולהיות איתה לבשר אחד. בהתאם לחוק החדש נמצאה לנחמיה הצדקה מלאה להורידו מכהונתו ולסלקו מן הקהילה. הכוהנים משרתים את הקהילה אשר בקרבה הם חיים, אך הם אינם חלק ממנה. הכוהן עזב את היהודים והוזמן להעניק את שירותיו לבני העם השומרוני. אך התנהגותו הכוחנית הזו של נחמיה עוד עשויה להתברר כמועילה. היות שהכהן המודח היה בן למשפחת צדוק, הוא נקרא צדקא. עד עצם היום הזה שומרים בני ובנות משפחת צדקא השומרונית על קשרים טובים עם היהודים, ובבוא היום, אם ישוב פולחן בית המקדש בירושלים לקדמותו, יימצא כי רק בן למשפחת צדקא השומרונית ראוי להיות כהן גדול ליהודים.
    עזרא סבל הרבה מנחת ידו של נחמיה אשר לא אחת כילה בו את זעמו. בספר שכתב הוא לא ציין את שמו של נחמיה כאיש אשר דרש את החקיקה הקשה אך ציין כי היא נכפתה עליו ("...נגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלווים מעמי הארצות: כתועבותיהם לכנעני, החתי, הפריזי, היבוסי, העמוני, המואבי, המצרי והאמורי, כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות", ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א' – ב'). אולם גם נחמיה כתב ספר ובו זקף את הדברים האלה לזכות עצמו בלשון יבשה ותמציתית (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים כ"ג – ל'). נחמיה הדיח את הכוהן, נפטר משיקוץ האישה השומרונית ורשם לזכות עצמו ניצחון על סנבלט השומרוני. הרס משפחות באופן הזה הוא בלתי אנושי, בלתי אפשרי למעשה וברור כמעט לחלוטין כי לא באמת בוצע. אך התיקון שכפה נחמיה על עזרא נתקבל כחוק קבוע בעם היהודי עד עצם היום הזה, ומאז אין ההלכה היהודית מכירה בילדיה של אישה נוכרית כיהודים גם אם אביהם יהודי. מאז ימי עזרא אין הדת היהודית מסבירה פנים לגרים ומרחיקה מעל עצמה את הרוצים להתקרב אליה ("קשים גרים לישראל כספחת", תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מז, עמוד ב). במצב עניינים שכזה, האיבה בין היהודים לבני העמים האחרים היא בלתי נמנעת.

    השבמחק