צא, צא איש-השירים: שיר המוקדש למשוררים שסגנונם נתישן

משה שפריר, משורר

כֹּה אָמַר שִׁמְעִי בֶּן-גֵּרָא בְּקַלְּלוֹ: "צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָעַל".

וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוָּיה אֶל הַמֶּלֶךְ [דָּוִד]: "לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶעְבְּרָה וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ" (שמ״ב ט"ז 7, 9).

(מֻקְדָּשׁ לַמְשׁוֹרְרִים שֶׁסִּגְּנוֹנָם נִתְיַשֵּׁן.)

צֵא, צֵא אִישׁ-הַשִּׁירים הַמְְחֹרָזִים,

- מְשׁוֹרֵר נִדָּח בַּעַל פִּיוּטִים שֶׁל רֶגֶשׁ,

כִּי אִם יֵש בֶּן-אָדָם שֶׁעֲדַיִן קוֹרֵא שִׁירִים,

הוּא לָבֶטַחַ לֹא יִקְרָא אֶת שִׁירֶיךָ חֶרֶשׁ.

הַשִּׁירים שֶׁלְּךָ נִמְצָאִים עַתָּה בַּעֲלָטָה,

הַשִּׁירים שֶׁלְּךָ שְׁרוּיִים עַכְשָׁיו בְּסִמְטָה

כֹּה צָרָה, שׁאִישׁ אינוֹ סָר אֵלֶיהָ בָּעִיר,

אֶלָּא אִם הוּא נִצְרָךְ לְהַשְׁתִּין בַּקִּיר

שֶׁל בַּיִת מְחֹרָז וְנוֹשָׁן, בַּעַל דֶּלת וְסוֹגֵר.

כִּי אַתָּה מְשֹׁוֵרר, שֶׁנֶחֱשָׁב בְּאַרְצוֹ לְתוֹשַׁב-גֵּר.

צֵא, צֵא אִישׁ-הַשִּׁירים, הַסְּפוּנִים בַּמְּגֵרָה,

עַל מְקוֹמְךָ וְעֶרְכְּךָ - צֵא לְהִאֵבָקֵ כָּעֵת

וְלֹאּ תִּהְיֶה כְּאוֹתוֹ שִׁמְעִי בֶּן-גֵּרָא,

לְבַל תִּהְיֶה כְּמוֹתוֹ - "כֶּלֶב מֵת".