בלפור חקק, משורר
 |
| מדבר ושמים צילום: אבי מזור |
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. (ויקרא כג, ט"ו-ט"ז)
השאלה המנקרת בתוכנו היא: מדוע ההליכה אל התורה היא הליכה בתוך מדבר? אנו מביטים בנופים הצחיחים של המדבר ומנסים להבין מדוע עלינו לעבור דרך של יְשימון כדי לקבל את התורה. איננו שוכחים, כמובן, ש"מִדבּר" בעברית המקראית הוא גם "דיבּור". על פי התורה, יכול היה העם להגיע אל הארץ המובטחת דרך החוף, אך האל החליט שיעברו דרך המִדבר: "וַיַסב אלוהים את העָם דֶרך המִדבּר יַם סוּף" (שמות יג, י"ח). מן הסתם צפון רעיון גדול בכך שההשגחה האלוהית מובילה את העם דרך מִדבּר כדי לקבל את התורה.
ברור לנו מתוך התורה, שהאל בורא את העולם ובורא בו צמחיה, ויכול היה האל לברוא עולם שופע יערות, צמחיה ודשאים וגם מעיינות מים בכל מקום. אך בתוך התוכנית האלוהית יש גם מִדבּר. יש חישוב של האל לכל דבר, ובחישוב שלו יש גם צורך במִדבּר. ישעיהו הנביא חושׂף את התוכנית האלוהית: "מִי מָדד בְּשָׁעלוׂ מַים ושָמַים בַּזֶרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָׁליש עֲפר הָארץ" (ישעיהו, מ י"ב). ואכן מתברר, שהאל ביקש לבנות את המשכן דווקא במדבר, לתת את התורה דווקא במדבר: "זה המִדבּר...כּאן אני בּונה לי אַכסניה" (מדרש תנחומא, במדבר ב).
בחירת המדבר להוליך בו את בני ישראל מעוררת תמיהה, כיוון שעל פי התפיסה האנושית המדבר צופן בקרבו סכנות. ואכן בספר דברים, שם משה מסַפּר לעם בנאום הסיום שלו את קורותיו, הוא אומר: "המוֹליכךָ במִדבָּר הגדול והנורא, נְחש שָׂרף ועַקרב וצימאון אשר אין להם מַים" (דברים ח, ט"ו). משה מוּדע לפי פסוק זה לסכָּנות של המדבר ולהֶעדר מַים לִשתייה לַהולך במדבּר.
המדבר נתפס כמקום שאין בו יישוב, ולכן דווקא שָם האדם שואל את השאלות של זהותו מתוך עֲנווה. בַּמדבר האדם ללֹא רכוש וללֹא עושר, ושם האמיתות נחשׂפות לו כפי שהן. המדרש אומר ש"התורה ניתנה בּמקום הֶפקר וכל הרוצה לקבֵּל, יבוא ויקבל". המדבר נתפס כשטַח הֶפקר של העולם, הֶפקר שבין יישוב ליישוב, ודווקא שם במָקום של צימאון וִישִימון, שם בא הצימאון לחיפושׂ הזהות, צימאון לתורה. האדם שם אינו כָּבול לתאווֹת רכוּש ולתאווֹת חומריות, וכשהוא במצב של חיפּושׂ רוחני, שם המקום להעניק לו את הַתורה.
השׂיא של ימי העומר הוא חג מתן תורה: במעמד הר סיני מקבל העם את התורה. יש דגש על כך שמעמד הר סיני ומתן תורה מתרחשים במִדבר: "ביום הזה באו מדבּר סיני ויבואו מדבּר סיני ויחנו במדבָּר" (שמות יט, א'-ב'). העם נִצרף ונִטהר בתוך המדבר כדי שיהיה ראוי למתן תורה. גם אליהו הנביא בורח אל המדבר לעבור צריפה רוחנית והיטהרות (מל"א י"ט). ירמיהו חי את המסורות הללו, וכנביא יוצר שירה הוא אומר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו ט, א' ).
החוויה של מדבר כמקום שבו צומחת זהותו של האדם היא גם חווייתו של האדם היוצר. מי שעובר תהליך של יצירה, נצרף בתוך מדבר, בתוך ישימון רוחני וצימאון רוחני כדי להגיע בסופו של תהליך אל היצירה, אל הדיבור. מן המדבר נולדת תורה, מן המדבר נולדת יצירה. עבור המשורר, חוויית היצירה היא חג מתן שירה:
מִדבר שִירה, מַתן שִירה - בלפור חקק
בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא
עָשִׂיתִי לִי נְוֵה מִדְבָּר
עָשִׂיתִי שָׁם בַּיִת מֵעֲנָפִים
וְאֶת אַמַּת הַמַּיִם
עָשִׂיתִי נָהָר.
בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת
וְעָלִיתִי עַל הַגַּג
קָרוֹב לַשָּׁמַיִם
וּבִקַּשְׁתִּי עַל הָעוֹלָם
תְּבוּאָה וְאוֹרָהּ
שֶׁאִם אֵין קֶמַח
אֵין שִׁירָה.
וּבִזְמַן נְהִירַת הַטְּלָלִים
עָשִׂיתִי לִי מִדְבָּר מִמִּלִּים.
וּבִזְמַן נְהִירַת הָאֲנָשִׁים
בַּזְּמַן נְהָרַת הָאָדָם
בַּזְּמַן הַנְּהָרָה
יָצָאתִי אֶל חַג
מַתַּן שִׁירָה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.