גשר הניצולים: לאה הרפז בציור ובאומר

לאה הרפז, משוררת, סופרת ואמנית

ציור ראשון: גשר הניצולים     

גשר הניצולים, יוני 1945. אקריליק על קנבס; 100X70 ס"מ

כשאני יוצאת משער המחנה אני מביטה סביב, מנסה להחליט לאן לפנות. אני רואה את הגשר המשוך מעל המים הגועשים. אי אפשר לראות לאן הם זורמים. הגשר נראה כאילו גישר פעם מעל נהר רחב, ומגעגועי הגָדות זו לזו, הצטמצם. השמש פוערת שפתיים לוהטות ובולעת אותו אל חיקה הזוהר. אני בטוחה שהגשר מגיע לקֶלְצֶה, עיר הולדתי ויוצא אל השדות של אבא. אני רואה שרוב האנשים היוצאים מהמחנה פונים אליו. רק מעטים פניהם אל פרשת הדרכים. הדרכים כולן בוציות. גם הגשר לא קל למעבר, פזורות עליו אבנים. האנשים הולכים אל הזריחה ומפלסים את דרכם בדילוג משונה. אך קסמה של הזריחה והחיים המצפים מעבר לגשר, מחפים על כל קושי. 

ציור שני: ללכת אל הזריחה  

ללכת אל הזריחה, 1946. אקריליק על קנבס 100X50 ס"מ 

ההליכה על הגשר בין האבנים קשה מאוד. אני שומעת נגינה של פולקה קצבית, מחיאות כפיים ושירה עליזה בפולנית ואני מתארת לעצמי את הצחקוקים של הגויים בחגיגה הכפרית שלהם. האם הם חוגגים את העדרות היהודים מאדמתם? געגועים עזים לאבא מציפים אותי ואני מחליטה: צריך לחזור לקֶלְצֶה. אני מבחינה בצעירה המתקרבת למעקה וקופצת למים. אני מנסה לתפוס אותה אבל מאוחר מדי. איזו אומללה! נהר הדם מתחת, שבלע זה עתה את הצעירה, מושך אותי בחבלי קסם. אני מביטה סביב, צומחים כאן צמחים פראים עם עלים ענקיים ופרחים בגודל של ראש אדם. הרבה דם שתתה האדמה הזאת! מִדֵי כמה שנים, בלי סיבה, הנהר עולה על  גדותיו, משקה את השדות בָּדָם. ואין דשן יותר טוב מדם. בתוך הדם נסחפים להם פעם כף רגל, פעם נעל. בחיי, עין שטה לה שם, ללא עפעפיים. כל הזמן פקוחה. והיד, היד הזו כמו זועקת לעזרה בלי מלים ובלי קול. באחת אני מבינה שאני צריכה לערום אבנים ליד המעקה. אין לי מושג לשם מה. 

ציור שלישי: הפוגרום בְּקֶלְצֶה  

הפוגרום בְּקֶלְצֶה, 1946. אקריליק על קנבס 100X70 ס"מ

עוף השמים מוליך את הקול: שוב טובחים ביהודים בְּקֶלְצֶה. אני שומעת את הפורעים: "היהודים זוחלים מכל החורים כמו חולדות! צריך לגמור מה שהיטלר לא הספיק!" אני מתרוצצת בין הגוויות והפצועים שהגיעו לגשר, בניסיון נואש להמשיך ללכת אל האור. בניסיון להציל מישהו מהפגועים ולקחת איתי אל החיים. רוצה לבדוק אם אבא ביניהם אבל אי אפשר להביט בהם, הם מכוסים דם ובלתי ניתנים לזיהוי. נראה לי שאין לאן לשוב. טוב שהתחלתי לערום את האבנים הפזורות כאן. עוד כמה חודשים יבוא הכפור. יהיה צורך במחסה לכולנו. עדיף להישאר על הגשר ולבנות כאן בית.

ציור רביעי: הקרקע נשמטת מתחת לרגליים 

אקריליק על קנבס

 100X70 ס"מ

החוליגנים, 1950. אקריליק על קנבס 100X70 ס"מ

מהפוגרום בקלצה ב- 46, הרשל ואני כל הזמן מתווכחים על העניין. עכשיו האִיום מוחשי במיוחד.  זה כבר לא יהודים שאנחנו לא מכירים שנהרגו ונפצעו על ידי הגויים. עכשיו זו סלה, הילדה שלנו שחמישה חוליגנים, גדולים ממנה בכמה שנים, תחמידים של הרשל, רגמו אותה באבנים ופתחו לה את הראש. הרשל לא מוכן לשמוע על השארות על האדמה הזאת, כמו שהוא קורא לה: "אדמה ספוגה בדם המשפחות של שנינו". "ברוניה" הוא אומר לי "אפילו את כל הילדים מבית היתומים כבר לקחו לפלסטינה, פולניה מתרוקנת מיהודים. נישאר כאן רק עם הגויים והקומוניסטים!" גם אני מפחדת להיות כאן לבד עם החוליגנים האלה אבל בתוך תוכי אני הרי יודעת, שאבא חי כאן על האדמה הזו ואם אעזוב תישמט הקרקע מתחת לרגליו ובעיקר מתחת לרגלי. יש רק מקום אחד אליו אוכל לברוח, הבית שבניתי על הגשר כבר מוכן. עכשיו אני כבר יודעת, האבנים שהיו פזורות על הגשר הן כל אותן אבנים שאי פעם נזרקו על המשפחה שלי. והאין זה נפלא, שדווקא אותן אבנים שפצעו את משפחתי בכל הדורות האלה, שימשו אותי עכשיו לבנות את הבית על הגשר שישמש מסתור לכל מי שיזדקק לו. עכשיו אני כבר יודעת, האבנים שהיו פזורות על הגשר הן כל אותן אבנים שאי פעם נזרקו על המשפחה שלי. והאין זה נפלא, שדווקא אותן אבנים שפצעו את משפחתי בכל הדורות האלה, שימשו אותי עכשיו לבנות את הבית על הגשר שישמש מסתור לכל מי שיזדקק לו. כמו אותה אבן שפצעה את סלה, הילדה שלי, הייתה חסרה והשתמשתי בה למשקוף השער, כאבן הראשה. הרי ידעתי שבלעדיה הקשת לא תהיה יציבה. עכשיו ארוץ לשם ואסתגר ואיש לא יגרור אותי לפלסטינה הארורה והלוהטת הזו. מה יש שם מלבד חול ושאקאלים? 

אני רצה אל הגשר, איזה מבנה לתפארת בניתי לי כאן! השער גדול ומזמין, אני דופקת עליו אך הוא אינו נפתח. בשני אגרופי אני הולמת על השער והוא אינו נפתח! פתחו לי! אני צורחת, אבל אני שומעת רק את הדהוד קולי, כמו רעם בין חדרי הבניין שלי, מתגלגל במדרגות, פוגע בחלונות, אך השער אינו נפתח לקראתי.   

ציור חמישי: העלייה ארצה  -  נשף פורים בשער העלייה

 נשף פורים בשער העלייה, 1950. קריליק על קנבס 100X70 ס"מ

"שער העלייה". שֵם מפואר למבנים שנשארו מהצבא האנגלי. זה הגיע לי. הפקרתי את אבא על האדמה המקוללת ובתמורה קיבלתי מסטינג אלומיניום עם דייסת סולת, שתי פרוסות לחם ועגבנייה. פקידי הסוכנות עם גרבי החקי עד הברכיים ממתינים ליד המשאיות לקחת אותנו למעברה. שהם יגורו באוהל. לי ממתין הארמון שעל הגשר. עכשיו כבר ברור לי, הייתי צריכה להינתק מהאדמה ההיא על מנת לזכות ברשות לחנוך את בית שבניתי על הגשר. 

צריך להכניס לתוכו את ספר התורה שאבא קנה לבית הכנסת של קֶלְצֶה ולחנוך את בית הכנסת. כולם מצטרפים אלי. איזה יופי! גם פקידי הסוכנות לובשים את בגדי הצירים הדיפלומטיים עם העניבות ומצטרפים אלינו. גם משה רבנו עם לוחות הברית. לפני השער לביתי שעל הגשר, אני עולה על ארגז תפוזים ומברכת את כולם: ברוכים הבאים בצל קורָתִי, לשמוח אתי בחנוכת הבית המופלא שבניתי. ככל שתגבר השמחה שלנו, תיחלש השירה של המסיבה הכפרית הפולנית. עכשיו צריך לשלוח את השליחים לקָצְבֵי עולם לבקש את האבא היקר שלי. הוא לא נספה, אני בטוחה בכך! בתוכי אני שומעת את קולו: בריינדל, ילדה שלי, הושיעי נא! וברור לי שעכשיו אני חייבת למצוא את אבא.

ציור ששי: שובו של ההיטלר, אייכמן מובא ארצה.

שובו של ההיטלר, 1960. קריליק על קנבס 100X70 ס"מ

סלה ילדה שלי, המדים שלך כל כך יפים עם דרגות הקצינה שלך. אני כל כך גאה בדרגות שעל הכתף שלך. מי היה מאמין, שהילדה של ברוניה תהיה קצינה בצבא! לא ילדה שלי, אל תספרי לי דברים כאלה, זה לא אמת! זה לא אייכמן שהביאו אותו ארצה! לא ולא! זה היטלר! זוכרת ילדה שלי, כל השנים אני מזהירה שהיטלר יחזור, והנה הוא חזר בדיוק כמו שאמרתי! סלה, ילדה שלי, הוא רק מעמיד פנים שהוא אייכמן. 

אוי ואבוי לי, השליחים שלי נכנסו הביתה. לא המתינו שאעלה לגשר. שרק הילדה שלי לא תראה אותם.

יקרים שלי, אני אומרת להם, צאו וחפשו עכשיו בכל פינות העולם! אל תשובו בלעדי אבא והרֶבֶּה שלו. המצב עכשיו חמור, זה רגע של משבר, היטלר חזר!

לא ילדה שלי, אני לא מדברת עם אף אחד! את רואה, אין כאן איש!

אני רצה לגשר ונכנסת במהירות לארמון שלי אחרי השליחים אבל הם כבר עלו לקומה שלהם, השלושים ושש. אני מסבירה להם שזו שעת חרום והם יורדים אתי את כל הקומות, עולים אל הגשר ופונים לארבע כנפות העולם למצוא את אבא שלי. אני מביטה סביבי לראות את המראות ובעיקר לא מבינה את כל האנשים האלה שמתעקשים להגיע לזריחה. הם לא מבינים שזו אילוזיה? איזה נס זה, כהרף עין אני רואה את השליחים שלי חוזרים, שלובי זרועות עם האבא היקר שלי! הפעם זה באמת האבא שלי, בעבר הם כבר הביאו לכאן גברים, צעירים וזקנים וכל מיני. אחד צייר מצרפת על ראשו ברט מצחיק ומלא מכחולים בכיסים. אבל הפעם זה אבא. ממש הוא! אני רצה אליו והוא רוצה לאסוף אותי בזרועותיו אבל השליחים המסורים שלי לא מאפשרים לו. אני מרגיעה אותו, עוד מעט אבא, תוכל להתפלל בבית כנסת נפלא שבניתי למענך, במיוחד! איזה אושר  שאתה כאן! עכשיו אני רגועה, הוא ידע איך לטפל בהיטלר! בטוח שהוא ידע!   

ציור שביעי: פולסא דינורא למיגורו של היטלר! ההמתנה למלחמת ששת הימים.

פולסא דינורא למיגורו של היטלר! ההמתנה למלחמת ששת הימים. 1967. קריליק על קנבס 100X70 ס"מ

איזו מערה מקסימה בחר הרֶבֶּה של אבא לטקס החשוב הזה. למרות שאסרו עלי, התגנבתי למערה והשתדלתי שלא יראו אותי!

לפני כן, איך שהא התחיל לצרוח מכל מכשיר רדיו שהוא עומד להטביע את כל היהודים בים, ואפילו שכולם אמרו שזה אבדול נאצר, רק אני הבנתי שזה היטלר שבא לממש את הפתרון הסופי שלו! דבר ראשון קניתי מזון, בעיקר הרבה לחם שלא יקרה מה שקרה אצל היטלר בפעם הקודמת שנתנו לנו פרוסת לחם מיובשת אחת ליום! כמה יפה נראה הבית, אפילו שהילדה והרשל שלי צעקו שהבית נראה כמו מחסן מזון ושאפסיק כבר לקנות, אבל לא הפסקתי. הייתי חייבת לדאוג שבשעה הקשה הזאת יהיה לנו ממה לחיות ונוכל להתגונן נגד הצורר. שקים של סוכר וקמח, כוסמת, שעועית ושימורים. מה שניתן לדמיין ולרצות היה בבית.

אחר כך שלחתי את השליחים שלי שיביאו את הרבה של אבא, שיבוא וינהל את הטכס הקדוש הזה. היטלר לא מבין שהוא התחיל איתי, עם בריינדל, שפעם קראו לה ברוניה. יחד עם אבא והרֶבֶּה היה מניין גברים לטכס. אמנם אחד מהם, הרבה אמר שהוא לא מתאים כיוון שהוא צייר מפריז ולא ידע לענות אם הנשים שהוא הולך אליהן הן נידות. טוב, מה רוצים מצרפתי שכזה, אבל הוא גבר, לא? אז אני עומדת כאן, רואה את טס הנחושת המיוחד עליו מבעיר הרֶבֶה את האש ושומעת את קולו הבוטח כשהוא קורא את הקללות הקדושות שיהרגו את היטלר, והפעם זה יהיה באופן סופי.

"... בבתי דינים בתחתונים ובעליונים. ובחרם כל הקהל גדוילים וקטנים ויהיו עליו מכות גדוילות. ותהיה נבלתו לחיות ופְּתָנִים. וישיחו עליו קמים ושוטנים. כספו וזהבו לאחרים נתונים וכל בניו אל פתחי אויביו יהיו מזומנים. ויהיה מקולל מפי אדירון וּפְתחיאל ומפי שָׂרְפִיאל וזגגאל ומפי מיכאל וגבריאל ומפי רפאל. ויבלע כקורח ועדתו. בחיפזון תצא נשמתו, נעות ה' תמית אותו, ויחנק כאחיתופל בעצתו, וְכַצָעֶרָת גיחזי צערתו, ולא תהיה תקומה למפלתו ולאחרים תינתן אשתו. 

וכמה יפה מדריך הרבה את האברכים להסתובב סביב הטס עם ידיים על ראשם והאברכים כולם יחד אומרים: אדולף בן מה שמו! אדולף בן מה שמו! מסכנים, לא ידעו את שם אביו של היטלר! הוא בטח היה ממזר ההיטלר הזה! 

 ציור שמיני: אחרית הימים, ההרס הגדול.

אחרית הימים, ההרס הגדול. קריליק על קנבס 100X70 ס"מ

גם אבא וגם הרֶבֶּה שלו, שהשליחים המסורים שלי מצאו והביאו אותו מאמריקה, הכינו את הטקס בדקדקנות רבה כל כך והיה כל כך יפה לראות את האש שעומדת לכלות את היטלר ולמחות אותו מעל האדמה לעולם ועד. אבל עשיתי טעות והצצתי לטקס. וכי איך יכולתי להתאפק? הייתי חייבת לראות שהכל יבוא על מקומו בשלום! והרֶבֶּה אמר שמניין הגברים שנקבצו לכאן לא היו טהורים מספיק, בעיקר הצייר הזה שאמר שהוא הולך עם הרְבֶה נשים. גם זה שאישה הציצה בטקס, גם זה מה ששיבש את הכל והמערה התחילה לרעוד ואיתה גם הבית שלי התנודד וכל האבנים שאספתי במשך שנים לבנייה, התעופפו לכל הכיוונים. עכשיו ההרס איום ונורא ואני רואה איך אבן ענקית עפה לכיוון שלי, אוי ואבוי, זאת הרי אבן הראשה!

הרצון שלי למגר את היטלר באופן סופי היה כל כך נכון. נהר הדם שהחל לגעוש ואיים להטביע את כולנו עדיין גועש. אני רואה את כל האנשים החרדים מפני היטלר ומהמלחמה הבאה שהוא יביא עלינו, איך הם קופצים לנהר הדם והוא נושא אותם אל מותם. רק כמה אופטימיסטים לא ריאליים עדיין הולכים לכיוון הזריחה מבלי שהבחינו שהשמש כבר שוקעת. אין זריחה ואין יותר עתיד, הכל אבוד! הדם הגיע גם לשמש והיא אדומה מהדם הזה, אבל הטיפשים האלה עדיין חושבים שזו הזריחה והעתיד הטוב! 

המלחמה שלי לא הצליחה. נשארתי לבד על הגשר אפילו היקרים שלי, הילדה שלי סלה ובעלי האהוב הרשל, לא האמינו לי, היו נגדי ודרשו שאחזיר את כל המזון למכולת. הם לא הבינו שהמאבק שלי היה לטובתה של האנושות כולה, היות ועכשיו, כשהכל אבוד והיטלר נשאר בחיים, העולם כולו בסכנה ענקית! ובמקום לעצור את היטלר שני ענקים מלבישים עלי חולצה לבנה מוזרה וקושרים לי את הידיים. הצילו! לאן הם לוקחים אותי? 

© כל הזכויות לטקסטים ולציורים שמורות ללאה הרפז. הציורים והמלל מתפרסמים כאן באדיבות האומנית.