חג השבועות הנעלם

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

חג שבועות הנעלם – מברית הקשת בענן ועד ברית סיני, מהעלייה לרגל למקדש ועד מראה המרכבה, מברכת הביכורים ועד ברכת הכוהנים ומתיקון ליל שבועות ועד גילוי השכינה* 

Gebhard Fugel Weizenernte mit Ruth

                                                                                           

חג השבועות הוא הרביעי בין שבעת מועדי ה' המפורטים בחומש, הוא אחד משלושת מועדי העלייה לרגל והוא נודע בחומש בארבעה שמות. הוא נזכר במפורש בספר שמות כאחד משלושת הרגלים המכונה חג הקציר (שמות  כג, יד-טז), והוא מכונה חג שבעות בכורי קציר חטים (שמות לד, כב). החג  נזכר בפירוט כיום הקרבת מנחה חדשה לה' בספר ויקרא כג, טו-כב בזיקה לספירת שבע שבתות תמימות ממחרת השבת, אחרי מועד קציר העומר (שם, י-יא). בספר דברים החג מכונה חג שבעות בעקבות הפסוקים: "שבעה שבעות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות; ועשית חג שבעות  לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך... ושמחת לפני ה' אלהיך...במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (טז , ט-יא ). שמחת החג קשורה בעליה לרגל למקום המקודש כאמור בספר דברים , והמועד מכונה יום הבכורים בספר במדבר כח, כו,  על שם ביכורי קציר חטים שהביאו למקדש ביום זה הבאים להיראות בפני האל שהתברכו בברכת הקציר. קרבנות החג, אותם היו מעלים הכוהנים במקדש, הכוללים 'מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם' (שם), נזכרים שם בפירוט.

אולם למרבה התמיהה החג המרכזי הנודע כחג הקציר וכחג ביכורי קציר חיטים, כיום הבכורים וכחג השבועות, כחג החל אחרי ספירת שבע שבתות, ביום החמישים,  אחרי 49 ימים, אחד משלושה רגלים, חג ברכת הקציר וחג המנחה החדשה, איננו נזכר בשם זה או באחד משמותיו המקראיים האחרים במסורת חכמים הקדומה במשנה. אין במסורת חכמים מצווה ייחודית התלויה בחג השבועות, המיוסד על ספירה מדוקדקת של שבע שבתות או שבעה שבועות, הנודעת כספירת העומר, המקדימה את העלייה למקדש, ואין מסכת המוקדשת לו הקרויה בשם מסכת שבועות, בדומה למסכתות המוקדשות למועדי ה' האחרים, כגון סוכה, פסחים, יומא.  תמיהה זו על העדרו ממסורת המשנה ועל אזכורו החטוף אגב אורחא פעם אחת בתוספתא, מצטרפת לתמיהה הכרוכה בהשכחת המועד המפורש לחגיגתו הנקוב במסורת הקדומה. התמיהה מתעצמת לאור העובדה שחג זה נודע במסורת הכוהנית העתיקה מלפני הספירה, המצויה בספר היובלים, כיום העדות, כחג מתן תורה, כחג הבריתות, כחג אותו שומרים המלאכים וכחג הקשור בחזון יחזקאל ובמסורת המרכבה. חג שבועות מתואר במגילת המקדש, שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, בצורה המצרפת מסורות מקראיות שונות ומדגישה את מקום החג במקדש ובעבודת הכוהנים מניפי העומר ביחס למחזור שבע השבתות בין ביכורי שעורים לביכורי חטים: 

"וספרתם לכם שבע שבתות תמימות מיום הביאכמה את העומר התנופה תספורו עד [...] ברובע היום יקריבו את עולת הבכורים [...] והניפו הכוהנים אותמה תנופה על לחם הבכורים לכוהנים יהיו ואכלום בחצר הפנימית עם לחם הבכורים ואחר יואכלו כול העם לחם חדש אביבות ומלילות והיה היום הזה להמה מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כול מלאכת עבודה לוא יעשו בו חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם". (מגילת המקדש, טורים 18-19)
ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והביאותמה מנחה חדשה ליהוה ממושבותיכמה חלות לחם חמץ חדש בכורים ליהוה לחם חטים שתים חלות לחם שני עשרונים סולת תהיה החלה האחת והביאום ראשי המטות לשבטי ישראל ויקריבו אחר עולת הבוקר.

קטע ממגילת המקדש

חג השבועות נודע בעת העתיקה כחג החמישים כדברי ספר טוביה המתאר את העלייה לרגל ואומר "בחג החמישים הוא חג קדש לשבעה שבועות" (ספר טוביה, נוסח קצר, א 6-8; ב, 1) וכאמור במקבים ב יב, לב ובספרי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יג, 252 ובמלחמות היהודים א, 253). החג נודע כיום החמישים (פנטקוסט ביוונית), וכחג בו נחה רוח הקודש על השליחים בירושלים בזיקה לחידוש הברית בספר מעשה השליחים (הברית החדשה, מעשה השליחים ב, 1--4). חג השבועות  נודע במדרש הארץ ישראלי הקדום, בזיקה למלאכים ולמסורת המרכבה הקשורה במעמד סיני: "שירד הקב"ה בסיני בעשרים ושנים אלף כתות של מלאכי השרת. ד"א רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח), מלמד שירד עם הקב"ה עשרים ושנים אלף מרכבות וכל מרכבה ומרכבה כמראה שראה יחזקאל" (פסיקתא דרב כהנא, בחודש השלישי, ק"ז ע"ב). החג נודע כבר במסורת היהודית-נוצרית הקדומה בהקשר לקבלת התורה מידי מלאכים, כעולה מדברים שאמר סטפנוס, ראשון המרטירים הנוצרים שנרגם למוות בירושלים, בלשון תוכחה לכוהן הגדול בשנות השלושים של המאה הראשונה לספירה: 'אתם שקבלתם את התורה באמצעות מלאכים' (מעשה השליחים ז, 53). חג השבועות הוא חג חזון המרכבה, הקשור בעולם הכרובים והמלאכים, עוד קודם לכן, במסורת המיסטית הקדומה במגילות מדבר יהודה, והוא המועד הקשור בחידוש ברית סיני בחודש השלישי בראשית האלף הראשון לפני הספירה (דברי הימים ב טו, י-טו). במסורת הקבלית המיוסדת על מסורות עתיקות, נודע החג המחדש את מתן תורה ואת ברית סיני, כמועד ברית הכלולות בין הקב"ה לשכינה, מועד הידוע כ'תיקון ליל שבועות', שבו מתקינים את הכלה לכלולותיה. תיאור זה מיוסד על תיאור ברית סיני כברית נישואים בין האל לכנסת ישראל, הקשור בתיאורי יום החתונה בשיר השירים, שעל פי מסורת תנאים נאמר במעמד סיני (שיר השירים רבה פ"א, ב), ונקרא קודש קודשים בפי רבי עקיבא האומר: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (משנה, ידים, פרק ג, ה).  השיר שניתן במעמד סיני מוסב על יום מתן תורה כיום הכלולות, על החתן נותן התורה ועל כנסת ישראל , כלתו: 

"צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה זמן מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש" (משנה, תענית ד, ח). "ביום חתונתו זה סיני חיתוניו היו, שנאמר וקידשתם היום ומחר, וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר ויתן אל משה ככלותו וגו' ככלתו כתיב" (במדבר רבה יב, ח).

אולם, מטעמים שיתבררו להלן, התנאים בעלי המשנה, העדיפו להבליע מסורות, בין מתן תורה לגילוי המרכבה ובין מעמד סיני ליום העדות ויום חידוש הברית במועד קציר חטים, ולעבור בשתיקה על מסורות כוהניות מיסטיות הקשורות בשבועה, בברית ובחידוש הברית, במתן תורה, ובגילוי אלוהי במעמד סיני, במלאכים ובמסורת המרכבה. הם השכיחו מכלול עשיר זה של זיכרונות, בשעה שמחקו את השם 'חג שבועות', וקראו למועד המקודש בשם חסר ההקשר, 'עצרת', התעלמו מחידוש הברית ואסרו לדרוש ולהפטיר במרכבה. חכמים בדורות הראשונים אחרי החורבן דחקו את מסורת השבועות והבריתות לתהום הנשייה בשעה שהתווכחו עם הצדוקים על המועד הראוי לחוג אותו, קבעו ספירת שבעה שבועות ממוצאי יום טוב ראשון של חג הפסח, במקום ספירה של שבע שבתות ממחרת השבת שאחרי תום שבוע הפסח, ובשעה שאסרו לקרוא בחזון המרכבה של יחזקאל שנקשר לחג השבועות, כשקבעו ש'אין מפטירין במרכבה' בחג השבועות, (משנה, מגילה ד, י).  חכמים  הקדישו למצוות החג של הבאת הבכורים רק שורות ספורות  במשנה ביכורים, הנמצאת בסדר זרעים ולא בסדר מועד כשאר המועדים, לא ייחדו דיון לקציר חטים אלא ערבוהו עם ביכורי הפירות השייכים לחודש השביעי, לא הזכירו את השם חג שבועות אלא כינו את החג בשם עצרת, ולא כתבו על משנה זו גמרא ולא ייחדו לחג שום מנהג. יתר על כן, במשנה לא נזכרים כרובים ומלאכים ואת המסורות הקשורות לחג השבועות בזיקה לחזון המרכבה ולמלאכים, הפכו למסורת סוד כשקבעו: 'אין דורשין במרכבה' ו'אין מפטירין במרכבה', ובשעה שהפכו ל'ספרים חיצונים' שנאסר לקרוא בהם  את המסורות הכתובות הדנות במרכבה, הקשורה לקודש הקדשים, ומרחיבות על 'מרכבות השמים', הקשורות ללוח המשמרות במקדש.  דומה שהעדרו הבולט של חג השבועות מזיכרונם של חכמים ואי רצונם לדון בו כחג מתן תורה וכחג המעבר בברית, כחג התורה שבכתב וכחג המרכבה, כחג אותו שומרים המלאכים  וכחג המנחה החדשה ותנופת עולת הבכורים, הקשורה בספירת שבע שבתות, כ"מקרא קודש חוקת עולם לדורותם..חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם" (מגילת המקדש, לעיל), קשורים כולם בעובדה שבמסורות כוהניות שנכתבו לפני הספירה ונמצאו במגילות מדבר יהודה ובספרות החיצונית המקבילה אליהן, נודע לחג השבועות מקום מרכזי כחג חידוש הברית אשר נשמר בידי המלאכים בשמים  (היובלים ו, יח) ובידי הכוהנים בארץ. 

עתיקות אלה ולא לקשור במפורש בין חג השבועות ליום מתן תורה כך למשל נאמר בספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה על הברית שנכרתה עם נוח בחודש השלישי בתום המבול: "את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם...על כן הוקם ויכתב בלוחות השמים כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה: ויעש כל החג הזה בשמים מיום הבריאה עד ימי נוח.." (היובלים ו, טז-יז). בנוסח המקביל בספר בראשית ט, טז-יז לא נזכר תאריך ולא נזכר חידוש הברית: "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ: ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ".  מלבד בברית הקשת בענן נזכרת הקשת במקרא רק בחזון יחזקאל, שאף הוא שייך למסורת הבריתות בחודש השלישי כפי שיתבאר להלן. בספר היובלים מכונה החג  חג חידוש הברית, שם הנגזר מהציווי לעיל: "כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה". עוד הוא מכונה יום העדות ויום קודש ( היובלים ו, יב, לו-לז) ומשנה חג (שם, ו, כא) ומסורות רבות מחיי האבות בזיקה לבריתות ולמלאכים כורתי הברית בחודש השלישי קשורות בו (היובלים יד יח-כ; טו א-טו; טז יג-יד). 

חג השבועות, מלשון שבועה וברית, הקשור בברית שנכרתה בין אלוהים המשחרר משעבוד, לבין יוצאי מצרים שזכו בחירות משעבוד, בהר סיני, בתום שבעה שבועות מראשית המסע במדבר שהחל ב-כ"ו בחודש הראשון, 'ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה' (שמות יב ב). 

חג השבועות הוא החג הנודע בספר היובלים כמועד חידוש הבריתות הקודמות שנכרתו במועד זה: ברית הקשת בענן שנכרתה עם נוח בחודש השלישי כאמור לעיל  וברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם במחצית החודש השלישי (היובלים יד, י). המלאכים הם כורתי הברית כאמור בפי מלאך הפנים: "וביום ההוא [בחצי החודש השלישי] כרתנו ברית את אברהם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נוח ויחדש אברהם את החג ואת החוקה לו עד עולם" (היובלים יד, יח-כ).  ככל אחד משבעת מועדי ה', חג השבועות הוא צומת של זיכרון ונשייה, קאנון וצנזורה, זיכרון הגמוני וזיכרון חלופי, הנחלה והשכחה, חג הקשור במאבק על הזיכרון ושזור בתמורות ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד ימינו וקשור בפולמוסים ובמחלוקות שמיעטו לתת את הדעת על מהותם והעדיפו לעבור עליהם בשתיקה. 

ההיסטוריה של חג השבועות הנעלם קשורה  בשלוש מחלוקות בשלהי העת העתיקה: במחלוקת בין  כוהני בית צדוק וכוהני בית חשמונאי במאה השנייה לפני הספירה; במחלוקת בין צדוקים ופרושים במאה הראשונה לפני ואחרי הספירה,  ובמחלוקת בין חכמים ליהודים-נוצרים במאה הראשונה והשנייה לספירה. הכוהנים לבית צדוק, ייחסו לחג השבועות מעמד מקודש ומרכזי כחג הבריתות והשבועות שנכרתו בחודש השלישי וכחג חידוש הברית במועד זה כעולה מספר היובלים, ממגילת המקדש, מתיאור מתן תורה במגילות, מהלוח שבראש איגרת 'מקצת מעשי התורה' ומפתיחת 'סרך היחד', שהתחברו כולם במאות האחרונות לפני הספירה.  ואילו חכמים, שפעלו אחרי חורבן בית שני, ביקשו להשכיח את המסורות התלויות בחג כוהני זה, חג הברית והעדות, חג המלאכים והמרכבה, חגם של הכוהנים בני צדוק וחג העלייה לרגל למקדש, במאות הראשונות אחרי חורבן המקדש, חורבן שהיה כרוך באופן בלתי נמנע בביטול עבודת הקודש ובדחיקת מסורת הכהונה הפולחנית והמיסטית, שהייתה כולה כתובה בתורה שבכתב ובהרחבותיה במגילות מדבר יהודה, שכולן ללא יוצא מן הכלל הן כתבי קודש ורבות מהן קשורות לכוהנים לבית צדוק ולבני בריתם המלאכים.

*

כוהני בית צדוק אשר היו  שושלת הכהונה הגדולה שכיהנה בקודש קרוב לאלף שנה, מימי אהרון הכוהן ועד שנת 175 לפני הספירה, נודעים במסורת חכמים בשם צדוקים ובייתוסים, נודעים בספרות ההלניסטית בשם בית חוניו על שם הכוהן האחרון מבני צדוק, חוניו בן שמעון השלישי, שכיהן במקדש בירושלים, ונודעים בכתביהם שנמצאו במגילות מדבר יהודה בשם הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם על שם צדוק בן אחיטוב הכוהן שכיהן 'ראשון מבני פנחס' בירושלים בימי דוד, כנזכר באפוקריפון יהושע במגילות מדבר יהודה. צדוק הוא הכוהן שכיהן בימי דוד (שמואל ב ח, יז; שמואל ב טו, כד-כט) ומשח את  שלמה למלך (מלכים א א, לד; לט-מה ). בשלהי ימי בית ראשון הם מכונים בני צדוק הכוהנים על שם דברי הנביא הכוהן יחזקאל: "הכוהנים שמרי משמרת המזבח המה בני צדוק הקרבים מבני לוי אל ה'" (יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח יא). ייחוסו של צדוק בן אחיטוב נמשך מאהרון הכוהן אבי הכהונה הגדולה  (עזרא ז, ב-ה;  נחמיה יא, יא; דברי הימים א טז, לט;)  וצאצאיו כיהנו במקדש שלמה עד לימי שריה כוהן הראש שהלך בגלות יהויכין ( מלכים א ד, ב; דברי הימים א ה, כט-לד, לח; ט, יא; דברי הימים ב לא, י), וצאצאיהם, בני נכדו של שריה,  יהושע בן יהוצדק, כיהנו בבית שני מימי שיבת ציון ועד ימי אנטיוכוס  אפיפאנס שכבש את ירושלים בשנת 175 לפני הספירה. הפולמוס בין כוהני בית צדוק לחכמים בעניין מועד קציר העומר ומועד חג השבועות התלוי בו, נודע כמחלוקת שבין צדוקים ופרושים, אולם קדמה לה המחלוקת העזה בין כוהני בית צדוק המודחים שהחזיקו בלוח שמשי,  לבין כוהני בית חשמונאי, המדיחים, שהחזיקו בלוח ירחי, ותפסו את מקומם במשך מאה ועשרים שנה, ממחצית המאה השנייה לפני הספירה ועד לזמנו של הורדוס בשליש האחרון של המאה הראשונה לפני הספירה. מהותן של מחלוקות אלו, הקשורות לחג השבועות, חג חידוש הברית ומועד ברכת הכוהנים, וקשורות למחלוקת על לוח השבתות הקבוע  לעומת לוח החודשים המשתנה, ולמחלוקת על מועדי הקציר, אינה נידונה בדרך כלל, הן בשל הסבך ההיסטורי הכרוך בהן, הן בשל התפיסה האנכרוניסטית הרווחת הקוראת את ההיסטוריה העתיקה  רק מבעד למסורת חז"ל, והן בשל מאבקים על זיכרון ונשייה שהתחוללו במשך הדורות מהעת העתיקה ועד ימינו.

המחלוקת על חג השבועות, על שמו ועל מועדו, על המצוות התלויות בו ועל הזיכרונות הקשורים בו, קשורה בפולמוס על לוח השנה, במאבק על השאלה בידי מי הייתה נתונה הסמכות לקביעת הלוח, ומי הוא זה המכריע מה הוא עיקרון חישובו. בתורה, בנוסח המסורה שנערך בידי חכמים אחרי חורבן המקדש, אין מספר קבוע לימי השנה או לימי החודש, אין יום קבוע הקשור בתאריך ידוע מראש לשבעת מועדי ה' ואין מועד ידוע לחג השבועות. לעומת זאת בנוסחים מקבילים וקדומים של התורה שנמצאו במגילות מדבר יהודה, שנכתבו בידי 'הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', לחג השבועות היה מועד קבוע, ידוע ומחושב מראש, ביום ראשון ט"ו בחודש השלישי, שבע שבתות אחרי יום הינף העומר, שחל תמיד ביום ראשון, כ"ו בחודש הראשון. ההבדל בין שתי ההשקפות נבע מכך שלדברי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם במקדש נהג לוח שבתות שמשי קבוע, מחושב וידוע מראש בן 364 ימים, שנודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, (בראשית ה, כא-כד; היובלים ד, טז-כה ) ונקשר במאורעות שונים במסורת ספר בראשית וספר היובלים. לוח זה החל ביום הראשון בחודש הראשון (שמות יב, ב), שחל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, החל בא' בניסן, יום השוויון של האביב. השנה החלה ביום בריאת המאורות, בחודש הראשון הוא חודש האביב, ממנו מתחילים למנות את הזמן היהודי המחזורי הנצחי  המציין מחזורי שביתה משעבוד, זמן המכונה בלשון המקרא מועדי ה', הקשור בספירה במחזורים שביעוניים המכוננים ברית. בספר שמות החודש הראשון הוא חודש המעבר מעבדות לחרות, ממנו מתחילים את מניין השבתות ושבעת מועדי ה'. הזמן המחזורי השביעוני  מצוין בשבתות ובשבעה מועדים, בשמיטות וביובלים, המציינים את הברית במחזורים שביעוניים מקודשים.  מחזור שביעוני זה נודע כ'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג, ד ) ומפורט בפרק כג  של ספר ויקרא ונודע במגילות כ'מועדי דרור'. שבעה מועדים אלה ומחזורי השמיטות והיובלים הכרוכים בהם במחזורי השבתה שביעונית, קשורים במצוות שנודעו בברית שנכרתה בחודש השלישי, בחג השבועות, במעמד סיני. 

ספר מהלך מאורות השמים, המצוי בספר חנוך הראשון שנמצא במגילות מדבר יהודה, המספר על קבלת הלוח מידי המלאכים (פרקים עב-פב),  וספר היובלים המספר את סיפור המבול כסיפור חישוב לוח שנה (פרק ו), מלמדים שהשנה התחלקה לארבעה רבעים שווים, בני תשעים ואחד יום כל אחד. היום הפותח של כל רבעון נקרא יום זיכרון. ראשיתה כאמור הייתה ביום רביעי, יום בריאת המאורות, יום זיכרון בראשון בחודש הראשון. כל אחד מארבעת הרבעונים, המקבילים לארבע עונות השנה, החל אף הוא תמיד ביום רביעי: א' בניסן, יום השוויון של האביב; א' תמוז, היום הארוך בשנה;  א' בתשרי, יום השוויון של הסתיו; ו-א' בטבת, היום הקצר בשנה. כל אחד מהרבעונים שהחלו ביום רביעי הראשון לחודש, שנקרא כאמור יום זיכרון,  מנה 13 שבתות מתוארכות ונמשך במשך 13 שבועות חופפים. השבת הראשונה חלה תמיד ברביעי לחודש הראשון, והשבת האחרונה, השלושה-עשר ברבעון, חלה תמיד ב-28 לחודש השלישי.  

חג השבועות חל תמיד ממחרת השבת האחת-עשרה, והוא נחוג ביום ראשון, ט"ו לחודש השלישי. חלוקה דומה לשלוש עשרה שבתות שתאריכן קבוע וידוע מראש, חלה דרך קבע בכל אחד מהרבעונים: השבת הראשונה ברבעון חלה ברביעי בחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי, והשבת האחרונה חלה תמיד ב- 28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר. כל חודש מנה 30 יום ומדי חודש שלישי ברבעון, שהסתיים תמיד ביום שלישי, הוסיפו יום נוסף, שנקרא "יום פגוע", ה-31 בחודש, הוא היום ה-91 ברבעון. פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה,  הוסיפו ככל הנראה שבוע לא ספור, כדי להשלים את היום החסר לשנה שמשית בת 365 ימים ורבע שמספר ימיה היה ידוע היטב בעת העתיקה ונזכר בספר חנוך השני, ואולי הוסיפו שבועיים מדי עשרים ושמונה שנים כדי להשלים את רבע היום החסר. הסיבה לבחירה בלוח שבתות שמשי של 364 ימים ולא של 365 ימים ורבע, כנדרש על פי החישוב האסטרונומי, הייתה נעוצה בעובדה שהלוח הכוהני היה לוח שבתות קבוע וידוע מראש שהתבסס על חלוקה שביעונית שווה  וסימטרית של ימי השנה וארבע תקופותיה . הלוח היה שביעוני-רביעוני סימטרי וחופף שהתחלק לחמישים ושתיים שבתות בשנה, כמפורט במגילת תהילים בנוסח קומראן מן המערה האחת –עשרה, והתחלק לארבע תקופות שוות בנות 91 יום כמפורט בספרי חנוך והיובלים. בלוח מתמטי, סימטרי ומחושב מראש זה, שהיווה תשתית לעבודת הקודש הכוהנית והיה מעוגן בשבועה ובברית, לכל שבת ולכל מועד משבעת מועדי ה'  היה יום קבוע ותאריך קבוע ומרחק קבוע מהמועד שקדם לו. שלושת הרגלים חלו במחצית החודש הראשון, השלישי והשביעי: חג השבועות, מועד ביכורי קציר חטים, התלוי על פי המקרא בספירת שבע שבתות ממועד קציר השעורים, הנודע כיום הינף העומר, יחול לעולם ביום ראשון ט"ו בחודש השלישי, שבע שבתות אחרי מועד הינף העומר, החל תמיד על פי הלוח הכוהני ביום ראשון, ממחרת השבת שאחרי תום חג הפסח, בכ"ו בחודש הראשון.

במגילות מדבר יהודה לוח 364 הימים ו-52 השבתות, הפותח בחודש האביב ומחולק לארבע תקופות שוות בנות 91 ימים  (היובלים ו, כג-כט) המכונות מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא (מגילת סרך היחד, 10, 7), נידון במסורות שונות החל מספר חנוך וספר היובלים, עבור במגילת תהילים המכונה מגילת המזמורים ובלוח בראש איגרת 'מקצת מעשי התורה', וכלה במגילת המקדש, במגילת המשמרות ובסיפור המבול בנוסח קומראן, שהוא כאמור סיפור חישוב לוח השנה. כל המסורות של הכוהנים לבית צדוק שבות ומדגישות את המספר הקבוע של ימי השנה 364, שהתחלקו כאמור ל-52 שבועות אשר נשמרו בידי 24 משמרות הכוהנים (דברי הימים א, פרק כד) ששירתו במקדש בסדר עוקב במשך שבוע לפי סדר המשמרות, ושבועות המועדים נקראו על שמם. בקומראן נמצאו מגילות משמרות המונות את מחזורי השירות של הכוהנים במשך מאות שנים. במהלך שש השנים שבין שמיטה לשמיטה כל אחת מ-24 משמרות הכוהנים שירתה 13 פעמים במשך שבעה ימים ושמרה רישום כתוב של מועד השירות לפי סדר מחזור המשמרות. משמרות הכוהנים שומרי משמרת הקודש, שבידיהם הופקדה ברית כהונת עולם, שמרו את הסדר הרצוף של חמישים ושתיים השבתות ושבעת מועדי ה', לצד המחזורים השביעוניים של השמיטות והיובלים.  מחזורים אלה היו מהות העדות הנצחית על המחזורים המקודשים של ההשבתה (מועדי ה' מקראי קודש') השומרים את הברית, ועל כן חג השבועות המעיד עליהם נקרא יום העדות,  והיוו את עיקר השבועה שנודעה במעמד סיני, השבועה שחג השבועות בא לשמור ולחדש מדי שנה בשנה. כאשר כל המשמרות שירתו 13 פעמים  במשך שש שנים, הוכרזה השנה השביעית כשנת השמיטה, שבה שובתים ממלאכה,  בדומה למחזור ששת ימי השבוע המסתיים ביום השביעי, שבת, שבו נאסרה כל מלאכה. לאחר חלוף שבע שבתות שנים, ארבעים ותשע שנים, הוכרזה שנת היובל. כ"ד משמרות הכהונה היו לוח ליטורגי חי שכן חילופן מדי יום ראשון ציין את חילוף השבוע, וחילופן מדי חמישים ושתים שבתות ציין את חילוף השנה. השלמת שלושה עשר מחזורי שירות של עשרים וארבע המשמרות ציין את מועד השמיטה והשלמת תשעים ואחד מחזורי שירות של כל המשמרות ציין את מועד היובל. השמירה הקפדנית על מחזורי השבתה שביעוניים מקודשים ונצחיים אלה, הקבועים ומחושבים מראש כמחזורי  שביתה, שמיטה, שוויון, דרור וחירות, שנודעו משמים בשבועה ובברית במעמד סיני, הייתה לפי השקפתם של הכוהנים בני צדוק, מהות השבועה והברית הנשמרת בחג השבועות, ונכתבת בלוחות הברית. 

*

על פי ההיסטוריוגרפיה הכוהנית לוח שבתות שמשי זה נהג במקדש מימי בית ראשון, מאז ימי  הכהן הגדול צדוק בן אחיטוב, שצאצאיו מכונים בפי הנביא הכוהן יחזקאל  ה"כוהנים הלוים אשר הם מזרע צדוק הקרובים אלי נאום ה' לשרתני" (יחזקאל מג, יט). תוקפו של לוח שמשי מקודש זה, שהיה לוח מתמטי, מחושב ידוע וקבוע מראש, שמניינו החל תמיד בחודש האביב, הסתיים בשנת 175 לפני הספירה. בשנה זו עלה לשלטון המלך הסלווקי  אנטיוכוס אפיפאנס, בנו של אנטיוכוס השלישי, (מצאצאי יורשי אלכסנדר מוקדון),  אשר כבש את ירושלים והחיל על המקדש כמו על כל ממלכתו, את הלוח הסלווקי-היווני (דניאל ז, כה; דניאל יא, לא). לוח זה שהוחל מטעמים אדמינסטראטיבים, היה לוח ירחי, שהחל בסתיו ומניינו, המבוסס על תצפית אנושית, היה טעון עיבור, מושג שאינו מוכר במקרא. הכוהן הגדול ששירת במקדש ירושלים בתקופה זו, חוניו בן שמעון, האחרון בכוהנים מבית צדוק, סירב לתביעת המלך אנטיוכוס להחיל את הלוח הירחי, לוח שמספר ימיו משתנה, ואמר שהלוח השמשי המקודש בן 364 הימים, המיוסד על חשבון קבוע שנודע משמים, ומתחיל בחודש האביב, הלוח שכל עבודת הקודש של משמרות הכהונה מבוסס עליו, איננו ניתן לשינוי.  הכוהן הגדול חוניו בן שמעון הודח מכהונתו בידי אנטיוכוס, כתוצאה מסירובו לציית לפקודת המלך ונרצח בשנת 171 לפני הספירה בידי אנדרוניקוס, שליח של הכוהן המתיוון מנלאוס, שמינה אנטיוכוס. בין השנים  175 ל-164 לפני הספירה אנטיוכוס מינה שורה של כוהנים מתיוונים אשר רכשו את הכהונה הגדולה בכסף וצייתו לפקודת המלך בדבר החלפת הלוח. שלושת הכוהנים המתיוונים יאזון, מנלאוס ואלקימוס כיהנו במקומם של  הכוהנים המודחים, הכוהנים בני צדוק, בין השנים 175—159 לפני הספירה. בעקבות מלחמת החשמונאים נגד אנטיוכוס ונגד סדרי הלוח והפולחן המשובשים והמטמאים שכפה על המקדש (דניאל יא, לא-לב; מקבים ב ו, א-ז), מלחמה שנערכה בשנים  167--164 לפני הספירה,  עלתה השושלת החשמונאית שכיהנה בין השנים 152 לפני הספירה ועד 37 לפני הספירה. במשך תקופה ארוכה זו, בני צדוק המודחים ואנשי בריתם, כינו את עצמם בני אור, שכן נאבקו על לוח השבתות השמשי המקודש שבו חג השבועות יחול לעולם ביום א, בט"ו בחודש השלישי, אחרי השבת האחת עשרה ברבעון התקופה,  ככתוב באיגרת 'מקצת מעשי התורה' שנמצאה בקומראן, שכותביה קבעו בתיאור לוח השבתות, הפותח את האיגרת, המתייחס לחודש השלישי:"בשבעה  בשלישי שבת, בארבעה עשר בו שבת, בחמשה עשר בו חג שבועות בעשרים ואחד בו שבת, בעשרים ושמונה בו שבת, עליו אחר השבת ויום השני והשלישי נוסף ושלמה התקופה תשעים ואחד יום."  

את יריביהם הכוהנים החשמונאים, שלא נמנו עם שושלת הכהונה הגדולה לפי הסדר המקראי, אלא נטלו את הכהונה הגדולה בכוח הזרוע (מקבים א, פרק י), וקבלו את לוח החודשים הסלווקי, הוא הלוח הירחי המשתנה, התלוי בצפייה בעליית הירח, שאי אפשר לקבוע בו מועדים מתוארכים מראש, כינו בשם בני חושך. הכוהנים החשמונאים עלו לשלטון בתוקף מינוי של יורשי אנטיוכוס, המלך אלכסנדר באלאס והמלך דימיטריוס השני, בשנות החמישים והארבעים של המאה השנייה לפני הספירה (מקבים א, פרק י, יח-כא; פרק יא, כז-לז, נז-נח; פרק יג, לו-מב; פרק יד, לח) , ומלכי בית סלווקוס שחיו על פי הלוח הסלווקי הירחי, כפו לוח זה על בית חשמונאי שכיהן ומלך בחסדם. החשמונאים זכו לכינוי בני חושך לצד כינויי גנאי נוספים כ'כוהן רשע' (היפוך של כוהן צדק) ו'בני עוול' (היפוך של בני צדק) וממשלת זדון ומשטמה, משום שגזלו את הכהונה הגדולה מבני צדוק, ומשום שבכהונתם חיללו וטמאו את המקדש, משום שקבלו עליהם, מחוסר ברירה ככל הנראה,  את הלוח הירחי הסלווקי של המלכים שמינו אותם לכהונה ומלוכה. לעומת בית חשמונאי שדבק בלוח החודשים הירחי המשתנה של ממליכיו הסלווקיים ונקרא על שמו בני חושך ובני עוול מפרי הברית,  כינו כוהני בית צדוק, שדבקו בלוח השבתות השמשי הקבוע והמקודש, את עצמם בשם בני אור ובני צדק שומרי הברית. הם ראו עצמם כנאמני הברית שנבחרו בבחירה אלוהית להיות שומרי דרכי הצדק ומועדי הקודש- ברית המושתתת על שמירת מחזורים שביעוניים קבועים ומתוארכים מראש.  עוד ראו עצמם כשומרי משמרת הקודש, מזרע אהרון קדש קדשים מאז ימי דור המדבר, ו'מזרע צדוק הקרובים אלי' (יחזקאל מג, יט) מאז ימי מלכות דוד ושלמה. מגילת פשר חבקוק שנכתבה בחוגי 'אנשי האמת עושי התורה' (שם, עמ' 172, 175) המונהגים בידי מורה הצדק (שם, 171, 175) , מספרת על מאבק בין שני בתי הכהונה, נאמני 'ברית  אל' ההולכים בדרכי אור, (שם, עמ' 152) הלא המה בית צדוק, ו'עריצי הברית' אשר  'בדרכי חושך יתהלכו', (שם, עמ' 152), הלא הם בית חשמונאי, בדבר מועד צום  יום הכיפורים. המגילה  מתארת כיצד הכוהן הרשע (מבית חשמונאי), (שם, עמ' 177-178, 183) רודף את כוהן הצדק (מבית צדוק) ביום הכיפורים שחל בעשור לחודש השביעי, ביום ששי, לפי הלוח המקודש של בית צדוק: 

"פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אל בית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכיפורים הופיע אליהם לבלעם ולהכשילם ביום צום שבת מנוחתם"  (שם, עמ' 190).

יום הכיפורים וחג השבועות היו שני החגים הכוהניים המרכזיים שבהם לעבודת הכוהן הגדול נודע מעמד ראשון במעלה.

חג השבועות היה החג שעמד במוקד עולמם של בני צדוק שכן את שמו של החג, הקשור בספירה של שבע שבתות, פירשו מלשון שבועה וברית כדברי הנביא הכוהן ירמיהו "שבעת חוקות קציר ישמר לנו" (ירמיהו ה, כד) (יחזקאל טז, ח)  וכהוראת המילה שבע במקרא הקשורה בשבועה ובברית (בראשית כו, לא-לג). כאמור, עניינה של השבועה היה שמירת מחזורי ההשבתה השביעוניים הקרויים "מועדי ה' מקראי קודש" ו"מועדי דרור" בסדר מחזורי קבוע נצחי  ומחושב מראש, שנודע בברית סיני בחג השבועות. משמעותם של מחזורי השבתה אלה, השומרים את מחזורי ימי החירות והדרור המונחים ביסוד הברית שבין האל ועמו, היא  שהאדם מושבע בשבועה לוותר על ריבונותו, אחיזתו ובעלותו מדי שבעה ימים, מדי שבעה מועדים החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, מדי שבע שנים ומדי שבע שביעיות שנים. האדם מצווה לשבות מכל מלאכה, משעבוד עצמו וזולתו, ולחדול מעשיית רווחים ומשינוי הבריאה לתועלתו, במחזורים שביעוניים של מקראי קודש הנקראים במועדם. עניינה של השביתה ממלאכה היא הליכה בדרכי צדק המפסיקות את השעבוד לחולין ומשוות את כל חברי העדה השובתת ומתקדשת במועדי קודש. דרכי צדק אלה, המותנות בשמירת 'מועדי ה' מקראי קודש' וקשורות ב"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים", כפי שנאמר בשירת עולת השבת האחת עשרה, שנמצאה בקומראן, היא השבת החלה בי"ד בחודש השלישי, הצמודה לחג השבועות, החל תמיד ביום ראשון ט"ו לחודש השלישי. דרכי הדעת האמת והצדק היו מותנות במחזורי שביתה ושמיטה או בשחרור אחיזה על ריבונות, בעלות, רכוש ושיעבוד במקצב מחזורי שביעוני קבוע. מחזורים רצופים אלה של "מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ד)  שהם מחזורי צדק חברתי הנספרים במחזורים שביעוניים מקודשים הנשמרים בשבועה ובברית, נגזרים מויתור מחזורי על ריבונות ושמיטת בעלות, שחרור אדמות ושחרור עבדים. מחזורים אלה, הנמנים כולם במניין שבע/שבועה, כוללים חמש חלוקות: חמישים ושתיים שבתות, ושבעת מועדי ה' שאסורה בהם כל מלאכה, החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, (ויקרא כג), העולים יחד עם השבתות לשבעים יום מדי שנה. עוד הם כוללים את מחזורי השמיטות מדי שבע שנים ואת מחזורי היובלים מדי שבע שבתות שנים (ויקרא כה, א-יד). מחזורים אלה מתנים את ברכת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת 'מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם'.

סבינה סעד, שבעת המינים

הברית  והשבועה, המכונה כאמור בדברי הנביא הכוהן ירמיהו "שבועות חוקות קציר" מבוססת על ההבטחה האלוהית לשומרי הברית המיוסדת על שביתה אנושית במחזורים שביעוניים,  מכאן ועל ברכה אלוהית במחזורי יבול שביעוניים, מכאן:  הברית נכרתת עם אלו המושבעים על שמירת מחזורי ההשבתה השביעוניים, הנודעים כמועדי ה' מקראי קודש.  השומרים מחזורים שביעוניים של השבתה הנמנים ונשמרים בידי משמרת הקודש,  יזכו להתברך משבעת היבולים שמצמיחה הארץ בשבעת החודשים הראשונים של השנה ולאכול לשובע משבעת המינים הצומחים כולם בארץ ישראל בין ניסן לתשרי, כדברי האל המסכמים את פרשת הר סיני ופותחים את פרשת בחוקותי: "[אם] את שבתותי תשמרו ומקדשי [מועדי קודשי (ר.א)] תיראו... אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו; והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם באין מחריד...והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם" (ויקרא כו, ב-ט). הדיש מתייחס לקציר שעורים ולקציר חיטים הרחוקים זה מזה מרחק שבע שבתות, או מרחק שבעה שבועות - קציר השעורים, הוא העומר, חל כאמור ביום א-כ"ו בניסן, וקציר החטים חל ביום א, ט"ו בסיון, שבע שבתות לאחר מכן. הבציר, או מועד התירוש, הוא זמן קטיף ענבי היין שראשיתו חלה שבע שבתות או שבעה שבועות לאחר תום קציר חטים, ביום א, ג' בחודש אב. גם מועד היצהר, זמן ראשית מסיק הזיתים, חל שבע שבתות לאחר מכן, ביום א', כ"ב לחודש אלול. לאחר שנאספו ארבעת המינים בין החודש הראשון לחודש השישי, במרחק שבע שבתות כל אחד ממשנהו - השעורה נקצרה ביום א' בכ"ו בניסן (במגילת המשמרות נקרא החג מועד שעורים), והחיטה נקצרה ביום א בט"ו בסיון, יבול התירוש נבצר ביום א ג' באב, והיצהר נמסק ביום א', כ"ב באלול,- מסתיימת השנה בחג בן שבעה ימים, הוא חג הסוכות, החל במחצית החודש השביעי, חודש תשרי, שבו גודדים את התמרים, אורים את התאנים וקוטפים את הרימונים. תאריכי הקציר, הבציר, המסיק, הגדיד, האריה והאסיף של שבעת המינים, מפורטים במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה. ומצויים במרומז גם במקרא כפי שיעלה חיפוש הביטוי 'דגן, תירוש ויצהר'.

דוגמה למניין שביעוני זה של מחזורי שבע השבתות בין ארבעת היבולים הראשונים של שבעת המינים [שעורה, דגן, תירוש ויצהר],נמצא בדברי מגילת המקדש על מועד התירוש החל שבע שבתות אחרי מועד המנחה החדשה של לחם הבכורים, מועד הדגן, הוא חג השבועות: 

'וספרתמה לכמה מיום הביאכמה את המנחה החדשה ליהוה את לחם הבכורים שבעה שבועות שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספורו חמישים יום והקרבתמה יין חדש  לנסך' (מגילת המקדש, טור יט, שורות 11-14). שמירת מחזור השביעיות  המקודש של ההשבתה  בשבתות ושבעת מועדי ה', בשמיטות וביובלים, המפורט בדברי האל בפרשת אמור ובפרשת בהר סיני (ויקרא, פרקים כג, כה) ומפורט בדברי האל הנמסרים בגוף ראשון במגילת המקדש, מבטיחה את מחזורי שבועות חוקות קציר של היבולים, או את המחזור השנתי של שבעת המינים המבטיחים את  הברכה, הפריון והחיים, כמפורט בפרשת בחוקותי (שם, כו). 

מעמד סיני במחצית החודש השלישי (שמות יט א; היובלים א, א), הוא מועד חג הביכורים, הוא מועד קציר חטים, הוא חג השבועות, הוא מועד "שבעת חוקות קציר ישמר לנו" (ירמיהו ה, כד), הוא מועד כריתת הברית והשבעת השבועה על מחזורי ההשבתה השביעוניים המצווים משמים,  ששיאם הוא חג השבועות, הוא יום העדות, והחג אותו שומרים המלאכים בשמים, הידוע כחג מתן תורה. דהיינו מצוות האל בדבר השביתה המחזורית בשבתות ובשבעת מועדי קודש, בשמיטה וביובל, שנודעו כולן בהתגלות אלוהית בזמן כריתת הברית במעמד סיני, והבטחותיו לשומרי הברית,  שנודעו במועד זה, חוזרות ומועדות מחדש (מלשון עדות) באופן מוחשי, מדי שנה בשנה, מזמן הכניסה לארץ ביובל החמישים (ספר היובלים, נ), עם חידוש מחזורי 'שבעת חוקות קציר', ומחזורי  הבציר, המסיק והאסיף, של שבעת המינים, התלויים בברכה אלוהית, המותנית בשמירת דרכי הצדק בשבועה, בשביתה ושמיטת ריבונות מדי שבעה ימים, מדי שבעת מועדי ה', מדי שבע שנים (שמיטה) ומדי שבע שבתות שנים (יובל). 

סבינה סעד, שבעת המינים

מחזורים שביעוניים מקודשים אלה של הזמן המקודש, נשמרו במקדש בידי שומרי משמרת הקודש, הכוהנים בני צדוק והכוהנים בני אהרון ששירתו בקודש על פי בחירה אלוהית (שמות כז, כא; כח, א; כט, מד; במדבר ג לח ; דברי הימים א כג יג), ונשמרו על פי השבועה והברית המתומצתת בלוח השבתות השמיטות והיובלים של מועדי ה' מקראי קודש, שנזכר לעיל. 

לעם, שכל בניו מלבד בני שבט לוי, היו עובדי אדמה ורועים התלויים בתנובת הארץ וביבוליה, היו ימי הקציר ימי שבתון, ששון ושמחה ('ושמחת בחגך'). הזורעים והקוצרים שראו ברכה בעמלם, היו מביאים למקדש בשמחה ובתודה את ביכורי קציר השעורים, לצד  ביכורי הדגן, התירוש והיצהר מדי שבעה שבועות בשבעת החודשים הראשונים של השנה. (דברים כח נא; דברי הימים ב לא, ה; שם, לב כח; הושע  ב, י; נחמיה י, מ).

בספר דברי הימים ב בפרק ט"ו, מתוארת שמחת עולי הרגל העולים לירושלים בחודש השלישי, בחג השבועות, חג ביכורי קציר חטים, בימי מלך יהודה אסא בן אבים, שמלך בירושלים בין השנים 908—867 לפני הספירה. עולי הרגל, שהיו אסירי תודה  על ברכת הקציר, היו  באים  כדי לעבור בברית, לחדש את הברית, ל'דרוש אל' ולהישבע לה' בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות  המזכירים את מעמד סיני (דברי הימים ב,  טו, י-טו). התרגום הארמי של ספר דברי הימים נוקב במפורש בשם חג השבועות בתרגום פרק זה.

בסרך היחד שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מתואר טקס המעבר בברית בחג השבועות של אלה השומרים את שבועת ההשבתה  השביעונית הכוהנית ואת לוח השבתות השמשי:  

"ל[כול הנדבים הנג]שים לחיי [נצח כסר]ך היחד

 לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש] 

לעשות הטב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד מושה 

וביד כול עבדיו הנביאים  [...] 

ולהביא את כול הנדבים לעשות חוקי אל בברית חסד 

להיחד בעצת אל 

ולהתהלך לפניו תמים כול הנגלות למועדי תעודותם [...]

וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר ציוה

ובעוברם בברית יהיו הכוהנים והלויים מברכים את אל ישועות

ואת כול מעשי אמתו וכול העוברים בברית אומרים אחריהם אמן אמן". 

(סרך היחד, דף 1 שורות 1--20) 

סרך היחד

תיאור המעבר בברית, שרק מקצתו מצוטט לעיל, מסתיים בתיאור הברכה שהיו אומרים הכוהנים לכל אחד ואחד מהעוברים בברית:

"והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל ההולכים תמים בכול דרכיו ואומרים:

 יברככה בכול טוב 

וישמורכה מכול רע 

ויאר לבכה בשכל חיים

 ויחונכה בדעת עולמים

 וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים". 

(סרך היחד, דף 2 , שורות 2-4; ליכט, עמ' 69-68) 

ברכה זו היא גרסה כוהנית מעניינת של ברכת כוהנים מספר במדבר פרק ו, כד-כז, הנאמרת כאן ליחיד ללא הזכרת שם האל, לעומת הגרסה בספר במדבר המזכירה את שם האל שלוש פעמים. עוד  מצאנו במגילות מדבר יהודה את נוסח הברכה לכלל  העדה, שהיה אומר הכוהן הגדול לעולי הרגל, הבאים לחדש את הברית לנוכח האל והמלאכים. בנוסח זה  נזכר שם האל, מקור ברכת מחזורי ארבע תקופות השנה, המכונות בספר חנוך 'מרכבות השמים' (חנוך-א עה, ד), ומקור אוצרות גשמי הברכה, המתנים את מחזורי היבול והפריון, מספר פעמים: 

[                                                   וברכם בשם אל ישראל וענה]

[ויאמר] לפני [כול בני י]שראל [ברוכים אתם בשם אל עליון          ]

[     ובר]ו[ך שם קודשו ל]ע[ו]למי עד וברוכים       [משר]תו וברוכים]

[כול מלאכי קודשו יברך] אתכם אל ע[ליון ויאר פניו אליכם ויפתח]

[לכם את אוצרו ה]טוב [אש]ר בשמים ל[הוריד על ארצכם גשמי ברכה]

[טל ו]מטר יו[ר]ה ומלקו[ש] בעתו ולתת[ לכם פרי תנובות דגן]

[תירוש וי]צהר לרוב והארץ [תנו]בב ל[כם פרי עדנים ואכלתם]

[והדשנת]ם ואין מְשַׁכְּלָה [ב]א[רצכם] ולוא[ מחלה שדפון וירקון]

לוא יראה בתבוא[תיה ואי]ן כול נגע[ ומכשול בעדתכם וחיה רעה שבתה]

מן הארץ ואין דב[ר בארצכ]ם כיא אל ע[מכם ומלאכי קודשו מתיצבים בעדתכם ושם]

קודשו נקרא ע[ליכם

ל[י]חד ובקרבכם.

ברכת הכוהן הגדול לעולי הרגל, שנאמרה במקדש לנוכח האל והמלאכים, ולנוכח ארון הברית והכרובים (השוו בבלי, יומא, נד ע"א),  הייתה בבחינת חידוש הברית  והשבועה שנכרתה במעמד סיני בחג השבועות חג מתן תורה. עוד הייתה זו ברכת הודיה על השובע והשפע שנפלו בחלקם של שומרי הברית שאספו זה עתה את יבול קציר החטים אל הגורן. במעבר בברית, שהיה האירוע המרכזי בעולמם של הכוהנים בני צדוק, הואיל והיה עדות בלתי ניתנת לערעור על הקשר בין השביתה במחזוריות שביעונית בשבעת מועדי הקודש לבין ברכת שבועת הקציר, הייתה גם הבטחה לחידוש ברכה זו בשנה הבאה לשומרי הברית השובתים בשבתות ובמועדים בשמיטות וביובלים. בכתביהם של כוהני בית צדוק, שהכריזו בשבת הצמודה לחג השבועות על אמונתם ב'רוחי דעת אמת וצדק בקודש הקודשים' כאמור בשירות עולת השבת, והאמינו בכל לבם ב'צדק צדק תרדוף'  ושבו ודברו על 'ברית חסד' ועל המצווה לתמוך בגר, ביתום ובאלמנה וללכת בדרכי צדק - נלחמו בהולכים בדרכי חמס ורשע שבראשם עמד הכהן הרשע מבית חשמונאי אשר לדבריהם בפשר חבקוק  על הפסוק 'מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכול יושבי בה' (חבקוק ב, יז)  "פשרו הקריה היא ירושלים אשר פעל בה הכוהן הרשע מעשי תועבות ויטמא מקדש אל וחמס ארץ המה ערי יהודה אשר גזל הון אביונים" (מהדורת ניצן, עמ' 194). 

בכתבי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם, חג השבועות, הנקרא גם  'חג השבועים',  'יום העדות' ו'משנה חג' ומתואר כחג שאותו חוגגים המלאכים בשמים מן הבריאה ועד מעמד סיני, הוא חג מתן תורה. חג שבועות הוא חג מתן תורה לפי ספר היובלים א, א; לפי מגילות מדבר יהודה, כמו גם לפי מסורת השומרונים, המסורת האתיופית, מסורת הבבלי, פסחים סח ע"ב. תפילת העמידה לשבועות קובעת במפורש: "את יום חג שבועות הזה זמן  מתן תורתנו" (השוו שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצד, סעיף א). אולם זיהוי זה בין חג שבועות לבין מועד מעמד סיני, זמן מתן התורה הכתובה, איננו כתוב  במפורש בתורה בנוסח המסורה, שנערכה בידי חכמי התורה שבעל פה, אחרי החורבן, ואין הוא כתוב במפורש במשנה או בתוספתא.

מסורת מקוטעת שנמצאה בין מגילות קומראן מתארת את חג השבועות ואת מעמד כריתת הברית בהר סיני הקשור במתן תורה הנקרא חוקות מושה, בלשון המשמרת את מהותו הנשגבת של מעמד ההתגלות, את האימה וההתפעמות הכרוכות בשגב האלוהי ובקולות הפלא, ואת הדיבור המלאכי, הקושר בין שמים וארץ, הנשמע מפי משה המתקדש לנוכח כבוד אלוהים:

[...] ומופתיכה...[...] יבינו בחוקות מושה ויען אליו [וי]אמר ש[מעי ]עדת יהוה והקשיב כול הקהל... [...] לכ[ול] [דב]ריו ומשפ[ט]י[ו]     ארור האיש אשר לוא יעמוד וישמור ויע[שה] לכול מצ[ות י]הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו[ה] לנו מהר סינ[י] וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו וכא[ש]ר יראה איש א[ו]ר הראנו באש בעורה ממעלה [מ]שמים ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו [וכול] הקהל {...}[...]ענו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא ויעמודו מרחוק    ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא [...] בהקדשו וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוהו איש חסדים ויוד[ע ...]ם כאשר לוא נבראו {ל}מעולם ולעד ...[...]...

כריתת הברית, או מתן החוק האלוהי שנודע במעמד סיני, הייתה כרוכה בהתגלות אלוהית רבת הוד במועד זה, התגלות המתוארת בפסוק "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל" (שמות כד, יז), ונודעת במסורת בפסוק: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, יד), שכן כידוע אין מתן חוק דתי ללא אפיפניה. בנוסח המגילות  מצוות ה' מהר סיני היו כרוכות באש בעורה משמים וברעדודיה, או בחיל ורעדה האוחזים בנוכחים מפני "קולות הפלא" ומפני כבוד אלוהים המדבר "ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים". גם מסירת חוקות משה לעדת ה' והאדרת דמותו של משה, בן שבט לוי, כרוכים בברית סיני בנוסח זה, המהווה תיאור של התגלות אלוהית נשגבת שהתרחשה  במחצית החודש השלישי. ההתגלות היוותה תבנית נומינוזית, מלאה יפעה ושגב, לטקס המעבר בברית במחצית החודש השלישי, שנערך בידי הכוהנים לבית צדוק במקדש בירושלים.  התיאור בפתיחת סרך היחד שמקצתו צוטטה לעיל והתיאור בדברי הימים ב, פרק ט"ו, מעידים על חשיבותו של טקס חידוש השבועה והמעבר בברית בחג השבועות במחצית החודש השלישי ועל זיקתו למתן לוחות הברית במעמד סיני. 

*

שמירת מחזורי הזמן המקודש הנשמרים בשבועה ובברית, ומבטיחים את המחזוריות המדויקת של מחזורי קציר שעורים ביום א' כ"ו בחודש הראשון, וקציר חטים ביום א' ט"ו בחודש השלישי, הרחוקים זה מזה שבע שבתות, קשורה גם בתבנית המקום המקודש, שם נשמר החוק המקודש הכתוב על לוחות הברית, בארון הברית עליו סוככות כנפי הכרובים. כאמור מתן לוחות הברית ביום א' ט"ו בחודש השלישי, היה קשור בהתגלות אלוהית בחג הברית והעדות, והתגלות זו של יושב הכרובים (שמואל א ד, ד;  שמואל ב ו, ב; תהלים צט, א) נקשרה במקום המקודש שבו היו כרובים בקודש הקודשים (שמות כה, יח-כב; מלכים א ו, כג-כח; דברי הימים ב ג, י-יג). הכרובים נבנו על פי תבנית שמימית שהוראתה למשה בהר סיני (שמות כה, מ), בזמן הקמת המשכן, בדור המדבר, ונבנו על פי תבנית שהוראה דוד משמים: "ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה'; הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דברי הימים א כח, יח-יט), בעת הקמת המקדש בירושלים. המקדש, בתקופת  כהונתם של הכוהנים לבית צדוק, היה המקום בו נשמרו  להלכה ולמעשה, לפחות באופן אידיאלי,  המחזורים השביעוניים של השבועה והברית במחזורי הקרבנות, בתפילות ובברכות ובהקראת מקראי קודש, בידי שומרי משמרת הקודש. לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית  הכוהנים לבית צדוק כיהנו בקודש ברציפות קרוב לאלף שנה, מימי אהרון בן עמרם ועד ימי חוניו בן שמעון, שנרצח בידי מדיחיו ותופסי מקומו בשנת 171 לפני הספירה.

  

כזה היה הסדר האידיאלי של מחברי מסורות כוהניות אלה ששילבו בין מסורת המקום המקודש המתייחסת למרכבת הכרובים בקודש הקודשים, ומסורת המרכבה השמימית המתוארת בשירות עולת השבת: "מרכבות כבודו ...כרובי קודש אופני אור בדביר,  רוחות אלוהי טוהר.." (4Q405), לבין מסורת הזמן המקודש היא מסורת 'מרכבות השמים' בספר חנוך, שביטאה את נצחיות מחזורי הזמן הנראים לעין שנודעו מן המלאכים (חנוך–א עה, ד). על 'מרכבות השמים', שהם מחזורי הזמן הטבעי הרציף של מאורות השמים ותקופות השנה, שאינם תלויים במניין אנושי אלא בחסדי האל והמלאכים, הניתנים בשווה לכל באי עולם (ראו ספר מהלך המאורות בתוך חנוך א, פרקים עב-פב), נוספים 'מועדי דרור' הלא הם המחזורים השביעוניים הנודעים למשמע אוזן במעמד סיני, התלויים במניין אנושי משבית ונשמרים בברית ובשבועה בידי העוברים בברית. מטבע הדברים, תמורות ההיסטוריה העמידו סדר אידיאלי זה שאותו בקשו להנחיל נביאים וכוהנים, בפני אתגרים חוזרים ונשנים. 

*

בימי חורבן בית ראשון, בראשית המאה השישית לפני הספירה, מסורת הכרובים ותבנית המרכבה בקודש הקדשים, נקשרה בחזון המרכבה, שבו הנביא הכוהן יחזקאל בן בוזי, ראה מראה כרובים. יחזקאל מרבה לדבר בשבחם של  הכוהנים בני צדוק בחזון המקדש העתידי שראה, (יחזקאל, פרקים מ-מח) ורבות מנבואותיו היו קשורות במקורן במועדים ובמקדש. המסורת המיסטית קובעת את מועד חזון יחזקאל לחג השבועות ומבארת את הפסוק הפותח את ספר יחזקאל: "פתח רבי אלעזר ואמר ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמישה לחדש  ואני בתוך הגולה על נהר כבר...בחמשה לחודש הא אוקמוה אבל יומא דא יומא דשבועות הוא יומא דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני" [תרגום: בחמשה לחודש כבר ביארנו אבל יום זה יום שבועות הוא היום שקבלו ישראל תורה על הר סיני] (ספר זוהר חדש, פרשת יתרו, לז ע"ג (מהדורת ראובן מרגליות, ירושלים תשל"ח, עמ' 74).  חוקר הזוהר, יהודה ליבס, קבע שכינוס האדרא רבא, המתואר בזוהר, ומושווה פעמים רבות בטקסט עצמו למעמד סיני ולמתן תורה, אינו אלא תיקון ליל שבועות שכן ספר הזוהר קבע את מועד אידרא רבא לחג השבועות. המחקר המדעי הגיע באופן בלתי תלוי למסקנה אליה הגיעה המסורת המיסטית  שכן על פי חישוב המחזור המטוני (העורך סינכרוניזציה בין תאריכי לוח השמש לאלה של לוח הירח), חזון יחזקאל התרחש בחג השבועות, חג המקדש הארצי, מקום הכרובים בקודש הקודשים, שהפך בחזונו של הכוהן הגולה המתנבא בזמן החורבן,  למרכבה שמימית, או למקום הכרובים במרכבה השמימית. התאריך התמוה הנזכר בפתיחת חזון יחזקאל, שאינו מסתבר כפשוטו - 'ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחדש... בחמשה לחדש היא השנה החמשית לגלות המלך יויכין' (א 2-1) - נבחן בידי החוקר מיכאל חיוטין בין שאר התאריכים המובאים בספר יחזקאל. לדבריו, יש לבארם על פי התאמה ללוח השמש ביחס למחזור המטוני: 'ראשית נבואת יחזקאל (א, א) על פי חישובי לסינכרוניזציה עם הלוח השמשי, היא בערב שבועות ב-14/3 או בחג השבועות 15/3, כפי שחשבו בני כת קומראן'.  בני כת קומראן, ביטוי שגוי שהמציאו החוקרים בטעות, אינם אלא 'הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם' שכתביהם נמצאו בתשע מאות ושלושים שרידי מגילות באחת עשרה מערות בקומראן, במצדה ובגניזת קהיר.  כאמור כל המגילות הן כתבי קודש וכותביהם קוראים לעצמם 'הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם'. 

[image] יתכן שהדיסוננס הקוגניטיבי בתודעתו של יחזקאל, הנביא הכוהן מבני צדוק ששירת בקודש בסוף ימי הבית הראשון,  בין זיכרון החג הכוהני המרכזי, חג השבועות, חג הבריתות, יום המעבר בברית ויום העדות על רגע התגלותה של התורה שבכתב, שהיה נחוג ברוב פאר במקדש בירושלים בעלייה לרגל של החוגגים שהביאו את  ביכורי קציר החטים ובברכת כוהנים חגיגית, לבין חווית חורבן המקדש וחורבן ירושלים, המתוארים בכל זוועתם בפי בן זמנו הנביא ירמיהו במגילת איכה, ועוצמת חווית הגלות והאבל שחווה הנביא הכוהן הגולה ביום החג שהפך ליום אבל  במחצית החודש השלישי, בבבל, ביום שאסור להתאבל בו, הם שהעלו את חזון המרכבה במקדש השמימי בתודעתו של יחזקאל.  כשם שצירוף דומה של חורבן נורא, מכאן, וחג שאסור להתאבל בו, מכאן, העלה אלפיים שנה מאוחר יותר, את חווית גילוי השכינה בליל שבועות בחוג המקובלים של ר' יוסף קארו באדריאנופול ב-1533.  במועד זה הגיעה הבשורה המרה על המקובל המשיחי, שלמה מלכו, שנשרף חי על המוקד, לחבריו המקובלים שעסקו בתיקון ליל שבועות כליל כלולות על פי מסורת הזוהר.  עלייתו של מלכו על המוקד במנטובה באיטליה בנובמבר 1532 (בשל העובדה שנולד כאנוס ב1500, חי כנוצרי עד לשנות העשרים לחייו, עלה לגדולה בחצר מלך פורטוגל וחזר ליהדותו בפומבי, בחר בשם מלכו  על יסוד הפסוק 'מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו' (שמואל ב כב נא) ניסה לקדם מהלך פוליטי משיחי ונתפס בידי האינקויזיציה שהוציאתו להורג בגיל 32)  שהגיעה לאדריאנופול  רק בליל חג שבועות 1533 , גילמה את אבדן הסיכוי לגאולה פוליטית שמלכו ניסה בה את כוחו בשל עברו כשר בחצר מלך פורטוגל, ודור מגורשי ספרד ופורטוגל ייחל לה והאמין בסיכוייה. הניגוד בין שמחת חג חידוש הברית ומתן תורה, שחוו העוסקים בתיקון ליל שבועות, לאבל הכבד על מותו הנורא של המקובל המשיחי האחרון שגילם תקוות גאולה ריאלית בשליש הראשון של המאה הט"ז, אבל שאסור היה לתת לו ביטוי בשל קדושת החג, העלה בתודעתו של ר' יוסף  קארו את קולה של בת ציון הגולה במגילת איכה, שנגלתה לו בליל שבועות, בדמות התורה/השכינה/העטרה/ המשנה/ואמרה לו ולחבריו בקול הבוקע מגרונו, שדבר בגוף ראשון נקבה, ואמר בקול דרמטי, המשלב את החורבן בקול ממגילת איכה ואת הגאולה הקשורה במעמד סיני, את הדברים הבאים:

"אשריכם ואשרי יולדתכם ...אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות. ועתה החזרתם עטרה ליושנה. ..וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולכם...והנני המשנה..באתי לדבר אליכם...ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה...ואתם נדבקתם בה' והוא שמח בכם. לכן בני התחזקו אמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי...לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי ואל תפסיקו הלימוד...לכן עמדו על רגליכם והעלוני ואמרו בקול רם כביום הכיפורים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרנו בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כאשר נצטווינו. חזר ואמר אשריכם בני שובו אל לימודיכם ואל תפסיקו רגע ועלו לארץ ישראל...ודעו כי אתם מבני עליה...ואתם מתדבקים בי, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת.".  

הניגוד רב עוצמה בין השמחה על התקדש ליל חג מתן תורה, מועד הברית בין האל לעמו, הזכור בזיקה להר סיני הבוער באש ולאש המלהטת סביבותיו, לבין האבל על החורבן הנורא של עולם התורה וכיליונם של בני הברית באש ההשמדה הסופית, שנודע בליל חג השבועות, העלה חוויה מיסטית עזת מבע גם בתודעתו של שמואל יוסף עגנון.  לעגנון נודע על החורבן הנורא של עירו בוטשאטש שבגליציה בליל חג השבועות 1943, כפי שהוא מספר בסיפורו "הסימן", שנדפס לראשונה  בכרך יד של כתב העת מאזניים בשנת תשי"ד (1944). דן לאור, חוקר עגנון, כותב: "באמצע יוני 1943 חוסלו סופית אחרוני הגיטו בבוצ'אץ שהוצאו להורג בבית העלמין היהודי בעיר. סמוך למועד זה חוסל גם מחנה העבודה הסמוך לעיר... יהודים מסתתרים שנמצאו הן בגיטו והן ביערות הסביבה הובאו בקבוצות לבית העלמין ונרצחו שם... כשחזרו הסובייטים לעיר ביולי 1944 נמצאו בה פחות ממאה ניצולים". סיפורו של עגנון על חזון שנגלה לו בליל חג השבועות, נדפס לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה  במאזנים באביב 1944, בסיפור שכותרתו 'הסימן', בהיקף של עמוד אחד. הסיפור נדפס שנית בשנת 1962 ובמהדורות חוזרות, כסיפור רחב היקף: 

"לא עשיתי מספד על עירי ולא קראתי לבכי ולאבל על עדת ה' שכילה האויב, שאותו היום שנשמעה השמועה על העיר ועל הרוגיה ערב שבועות היה ואחר חצות  היום היה והעברתי את אבלי על מתי עירי מפני שמחת זמן מתן תורתנו" (הסימן, האש והעצים, תל אביב 1974, עמ' רפג)  עגנון, המתאבל על חורבן עירו, חייב לעצור באבלו מפני קדושת החג ולשמוח בשמחת החג גם אם בלב אבל, חווה דיסוננס קוגניטיבי. בסיפורו הוא חוצה את גבולות הזמן והמקום ורואה בחזונו את גדול משוררי ספרד, ר' שלמה אבן גבירול (1021--1058) מחבר פיוט האזהרות לחג השבועות, השוזר בחרוזים את המצוות שעליהן נכרתה הברית : 

"פעם אחת בליל שבועות ישבתי בבית המדרש יחיד ואמרתי אזהרות. שמעתי קול והגבהתי עיני. ראיתי איש אלקים קדוש עומד עלי...[הסימן, מאזנים, כרך יח, אייר תשי"ד, עמ' 104]

חזרתי אצל ספרי וקראתי במצוות השם, כדרך שאני נוהג כל השנים בלילי שבועות שאני קורא במצוות השם שפייט רבנו שלמה נוחו נפש... נפתחו דלתות ארון הקודש וראיתי כמראה דמות איש עומד וראשו מונח בין ספרי התורה ושמעתי קול יוצא מתוך הארון מבין בדי עצי החיים. הורדתי את ראשי והשפלתי את עיני כי יראתי מלהביט אל ארון הקודש. הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי. והאותיות אותיות מצוות השם, כסדר שיסד רבינו שלמה בן גבירול נוחו נפש. והאיש אשר ראיתי בראשונה בין ספרי התורה עומד עלי, תוארו כתואר מלך" (ש"י עגנון, הסימן, האש והעצים, 1974,  עמ' שח).

האיש הנגלה לעיני המספר,  הוא  המשורר המיוסר שלמה אבן גבירול, בעל האזהרות לחג השבועות, עמו הוא מדבר על חג השבועות ועל חורבן עירו, על הזיכרון ועל השכחה,  ומבקש שיזכור את כל אשר כילתה אש האויב ויעשה לו סימן בשמים, שכן כנגד מוראות מעשיהם של בני האדם והכיליון והנשייה הכרוכים בהם, אותם מתאר המספר בתמצות מכמיר לב, נותר רק להותיר סימן בשמים, בנצח, בשירה, בסיפור ובזיכרון. הזיכרון הוא המטמורפוזה מן הכיליון אל הנצח, מן הנשייה אל העדות הכתובה, והסיפור או השיר, הם המחוללים את התמורה שבה הופך  האבוד והכלה בארץ [לתה- שכחה, ביוונית] לקיים קיום נצחי בשמים [א-לתיאה, ביוונית, אמת נצחית], והופך  את המוות לאלמוות ולברית עולם:

 אמר רבינו שלמה, אעשה לי סימן כדי שלא אשכח את שם עירך...נשמע שוב קול כקול חרוז..ואמר , ברוכה מערים את בוטשאטש העיר, וכך היה חורז והולך בכל שבע אותיות שם עירי בשירה שקולה וחרוזים נאמנים. נשמטה נפשי ממני ושכחתי את שש השורות משירת העיר ["הסימן", מאזנים, כרך יח, אייר תשי"ד, עמ' 104]

לא פה אל פה דיבר בי. מחשבה במחשבה נחקקה, מחשבת קדשו במחשבתי אני. וכל מלות הדיבור נתגלפו בסימנים של אותיות, והאותיות נתחברו למלים והמלים עשו את הדברים. הם הם הדברים שאני זוכר אותם מלה במלה...לא במלים דיבר בי. רק מחשבתו אשר חשב נחקקה לפני והיא עשתה מלים" (הסימן, האש והעצים, 1974, עמ' שח-שט)....

"...שוב פעם אחת ריחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה בו מתחילה באות אחת מאותיות שם עירי. וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש ...

סמרה שערת בשרי ונמס לבי ונתבטלתי ממציאותי והייתי כאילו איני. ואילולי זכר השיר הייתי ככל בני עירי אשר אבדו ואשר מתו .... אך מחמת גבורת השיר נשמטה נפשי ממני... ואם אני איני זוכר את דברי השיר כי נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר, השיר מתנגן בשמי מעלה בשירי משוררי הקודש אשר יאהב השם" (שם, עמ' שיא- שיב). 

*

מסורת ראיית מראות אלוהים בחג השבועות הקשורים באש מלהטת בכרובים ובמלאכים ושמיעת קולות שמימים, דברי מלאכים או רוח הקודש, היא מסורת עתיקת ימים כפי שנזכר במקורות שונים: "וכול העם רואים את הקולות" (שמות כ, א); "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (יחזקאל א, א); 'אתם שקבלתם את התורה באמצעות מלאכים' (מעשה השליחים ז, 53). מדרש שמות רבה, כט, ה מציין: "והיו רואים את כבודו ושומעין את קולו, שנאמר (דברים ה, כא) ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גודלו." חג השבועות, שהיה כאמור חג עליה לרגל שהיה נחוג במקדש, נקשר למסורת הכרובים המכונפים שהיו בקודש הקודשים והוראו לעולי הרגל מרחוק: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה .." (בבלי, יומא, נד ע"א). שנים רבות קודם לכן נודעו הכרובים בתבניתם השמימית למשה על הר סיני (שמות כה, מ) במחצית החודש השלישי, ונודעו לדוד בהר ציון (דברי הימים א כח, יח-יט ) במועד לא ידוע, ונודעו מחזון המרכבה שנראה לנביא יחזקאל בחג השבועות. 

כידוע, הקריאה בתורה של חג השבועות היא פרשת מעמד סיני המתחילה בפסוק בחודש השלישי (שמות יט, א) וממשיכה בהפיכת ההר למקום קדוש שהמגע בו אסור והכניסה אליו אסורה בשל הנוכחות האלוהית הצפויה בו (שם, יב-יג; כג), ומגיעה לשיאה בקריאת עשרת הדברות המסתיימת בפסוק "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שם, כ, א-יד). הפטרת קריאת התורה בחג השבועות היא חזון יחזקאל בן בוזי הכוהן (פרקים א, י), המתאר מראות אלוהים שנגלו לנביא על נהר כבר, הכוללים מראה חיות מכונפות המתוארות ככרובים וקשורות לדמותו של יושב הכרובים בזיקה לתיאור מעמד סיני: "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יג-יד). בהמשך תיאור מראות אלוהים נאמר: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א, כו) בזיקה לתיאור בסיום כריתת הברית "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמות כד, י):  בפרק י של ספר יחזקאל, המתאר חזון המתרחש במקדש בירושלים (שם, פרק ח, ג) ומספר מחדש את החזון על נהר כבר, נאמר במפורש על מראה חיות הקודש בפרק א: "ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם" (יחזקאל י, א) ונאמר עוד פעמיים: "וירומו הכרובים היא החיה אשר ראיתי בנהר כבר" (שם, י, טו); "היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה" (שם י, כא). מראות אלוהים שנראו לנביא יחזקאל בליל חג השבועות, המתארים חזון מורכב של כרובים ואופנים, כנפיים ולפידים, חיות ואבן ספיר, ומסופרים בכמה נוסחים, מכונים בנוסח קומראן: "המראה אשר ראה יחזקאל...נגה מרכבה וארבע חיות"  ומכונים בראשית המאה השנייה לפני הספירה בדברי הכוהן יהושע בן סירא בשם מראה מרכבה: "יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה" (בן סירא מט, ח). 

בלשון מרכבת יחזקאל שנראתה לנביא במועד ברית סיני במחצית החודש השלישי, יש אזכורים לבריתות קודמות וזכרי לשון של התגלויות אלוהיות קודמות שאירעו במועד כריתת ברית בחודש השלישי לפי מסורת היובלים. בחזון יחזקאל נזכרים בין השאר הקשת מהברית עם נוח והלפידים מברית בין הבתרים וממעמד סיני, ולבנת הספיר ממעמד סיני. הפסוק המקשר בין הקריאה בתורה (מעמד סיני) להפטרה (חזון המרכבה של יחזקאל) הוא פסוק המשמר מסורת עתיקה הקשורה למעמד סיני לרכב אלוהים [מרכבה] ולמלאכים: "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקודש" (תהילים סח, יח)  : פסוק זה מהדהד את הנאמר בספר דברים: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו; הופיע מהר פארן ואתה מרבבות [במרכבות?] קודש, מימינו אשדת למו" (דברים לג, ב). 

לעומת מסורות כוהניות שונות הקושרות בין מרכבת הכרובים, חזון המרכבה של יחזקאל, ומראות אלוהים, לבין מעמד סיני שבו נראו הכרובים למשה, כאשר נצטווה לעשות כמתכונתם בקודש הקדשים (שמות כה, מ), וקושרות את מסורת הכרובים והמרכבה עם חג השבועות, חג חידוש הברית המשחזר את ברית סיני,  וחג המלאכים שנתנו את התורה לישראל במעמד סיני, כמתואר במסורות שונות, קובעת  מסורת חכמים בקצרה לגבי ההפטרה בחזון יחזקאל בחג השבועות: "אין מפטירין במרכבה"! (משנה, מגילה ד, י). דומה שהיה מאבק סביב נושא זה שכן ברייתא בבלית, שרשימת ההפטרות נזכרת בה לראשונה, מציינת שכן מפטירים במעשה המרכבה של יחזקאל בחג השבועות. (בבלי, מגילה לא ע"א-ע"ב). למחלוקת זו על קריאת חזון מרכבת יחזקאל בחג השבועות, קשורה העובדה שבנוסחי המקרא שנכתבו לפני הספירה, שנמצאו בקומראן ובתרגום השבעים, נזכרת המילה מרכבה בחזון המרכבה בפרק א ,כמובא לעיל בנוסח ספר יחזקאל מקומראן. המילה מרכבה  נזכרת גם בתרגום השבעים ליחזקאל פרק מג ג , בביטוי 'כמראה המרכבה' במקום שנוסח המסורה שומר 'כמראה המראה', אולם בנוסח המקרא שנערך בידי חכמים אחרי החורבן נעדרת המילה מרכבה ממקומות אלה. יתכן שהמסורת על כך שחכמים לא רצו לכלול את ספר יחזקאל בקאנון (בבלי, שבת יג ע"א) קשורה  אף היא למסורת המרכבה ולזיקתו המובהקת של הנביא הכוהן לכוהני בית צדוק.  העובדה שבתיאור מועדי ה' ביחזקאל מה, פוסח נוסח המסורה על חג השבועות (ראו שם פרק מה, פסוק כא הכותב 'חג שבעות ימים' [בשוא וקובוץ] על חג הפסח) ועובר מפסח לסוכות, מעוררת אף היא תהייה לגבי אפשרות קיומו של נוסח קדום של הכתוב לפני נוסח המסורה, שאולי דן בחג השבועות. למרות איסור חכמים להפטיר במרכבת יחזקאל בחג השבועות, המשיכו בבתי הכנסת לקרוא את חזון יחזקאל בתום קריאת תיאור מעמד סיני בחג השבועות מן העת העתיקה ועד ימינו.

*

הויכוח בין חכמים לכוהנים, הנרמז בציטוטים האוסרים על הפטרה במרכבה ("אין מפטירין במרכבה") ועל דרישה בה ("אין דורשין במרכבה"), קשור לויכוח על מועד החג בין הפרושים לצדוקים/הבייתוסים. הצדוקים והביתוסים הנזכרים במסורת חז"ל, הנודעים כאמור במקרא ובמגילות  ככוהנים לבית צדוק, קבעו  תאריך קבוע של מועד ביכורי קציר חטים, ויום קבוע : יום א' ט"ו בחודש השלישי,  הקשור במועד קבוע של ראשית מועד קציר השעורים, הינף העומר, ביום א' כ"ו בחודש הראשון, על פי לוח השבתות השמשי הקבוע והידוע מראש כמבואר לעיל. ואילו הפרושים והחכמים, שאולי המשיכו את הלוח הירחי החשמונאי ואולי בחרו בלוח ירחי משתנה אחרי החורבן, כנגד לוח השבתות השמשי של בית צדוק וכנגד לוח השמש היוליאני בן 365 ורבע ימים של האימפריה הרומית שחיו בצילה, טענו שהביטוי המקראי 'ממחרת השבת', המוטעם שלוש פעמים בפרשת הנפת העומר (ויקרא כג, יא; ויקרא כג, טו, טז), מתייחס למחרת יום טוב הראשון של חג הפסח, (משנה, מנחות י, ג; ספרא, אמור, פרשה י, ה, ק ע"ג), שיחול תמיד בט"ז בניסן, ביום משתנה בשבוע, התלוי ביום בשבוע שבו הכריזו על החודש הראשון על פי ראיית מולד הירח. לדעת הפרושים/חכמים היום הראשון של חג הפסח מכונה שבת בהוראת יום טוב ששובתים בו ממלאכה, שלא כדעת הכוהנים/ הצדוקים/ הביתוסים/ הקראים/ היהודים האתיופים/ השומרונים שהבינו כולם שבת כפשוטה, דהיינו כמתייחסת לשבת הראשונה בתום חג הפסח, השבת הרביעית ברבעון, החלה תמיד בכ"ה בניסן.  ביום א אחריה, בתום שבוע חג הפסח, החל קציר השעורים בכ"ו בניסן.

מכל מקום  הפרושים והחכמים פסלו את המועד הכוהני המבאר את 'ממחרת השבת' כמתייחס  ליום הראשון אחרי השבת שבתום חג הפסח, (כ"ו בניסן) וסירבו להסכים עם מועד חג השבועות העתיק במסורת הכוהנית הנגזר ממנו (ט"ו בסיון).  חכמים הביאו בקיצור את דברי יריביהם  הביתוסים על חג השבועות, אותו הם נמנעים מלהזכיר בשמו וקוראים לו תמיד עצרת: "אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (תוספתא, מנחות י:,23 עמ' 528); "עצרת אחר השבת", שנגדם התפלמסו, אולם נמנעו מלהזכיר אף פעם את התאריך הקבוע  למועד שעורים, כ"ו בחודש הראשון, שמועד קציר חיטים תלוי בו, הנקבע במפורש לפי הנוסח הכוהני למחצית החודש השלישי.  במשנה בכורים לא נזכר מועד בכורי חטים אלא נדונים מועדי בכורי הפירות שאינם קשורים במועד מסוים. ספר היובלים המעיד על עתיקות מועד חג הביכורים, אומר במפורש: "בחודש השלישי בחצי החודש עשה אברם חג ביכורי קציר הקמה; ויקרב מנחה חדשה על המזבח ראשית התבואה .." (טו א-ב). גם איגרת מקצת מעשי התורה, שהובאה לעיל קבעה במפורש: "ב[חודש ה]שלישי...בחמישה עשר בו חג שבועות". 

*

העובדה שחכמים עשו כל אשר לאל ידם כדי להשכיח את שמו של החג, למחות את התאריך הקדום של החג ולאסור על המסורות הכוהניות השונות של חג השבועות מלפני הספירה ובראשן מסורת מתן תורה וגילוי המרכבה, חידוש הברית והמעבר בברית, ברכת כוהנים וחזון יחזקאל במועד ברית סיני, קשורה בודאי גם לעובדה שחלק ממסורות אלה אומצו בידי הקהילה היהודית-נוצרית שפעלה בירושלים במאה הראשונה לספירה וקבעה את חג השבועות, יום החמישים, פנטקוסט ביוונית,  החל בתום שבעה השבועות של ימי ספירת העומר, כמועד גילוי רוח הקודש בקול סערה ולשונות אש: 

בְּיוֹם מְלֹאת שִבְעַת הַשָּבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּמַיִם, כְּקוֹל מַשַב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶר יָשבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. (מעשי השליחים, ב:1-4). 

חג השבועות הפך למועד כינון העדה היהודית-נוצרית שרוח אלוהים אשר נגלתה בלשונות אש נחה על אנשיה, שהחלו להתנבא ולדבר בכל הלשונות. קהילה זו ראתה בתיאור גילוי רוח הקודש שצלחה על אנשיה בחג השבועות, החל תמיד ביום ראשון, חמישים יום לאחר תחייתו של ישו בפסחא, ביום ראשון, במחצית החודש השלישי, בבחינת חידוש הברית עם הקהילה היהודית-נוצרית החדשה הקשורה לנבואת יואל (ג, א). עוד ראתה העדה בירידת רוח הקודש, עדות להגשמת הבטחתו של ישוע שרוחו תשרה על כנסייתו. שבועות הוא אפוא חג ירידת רוח הקודש ביום ראשון במחצית החודש השלישי של העדה היהודית נוצרית בשנות השלושים של המאה הראשונה לספירה והוא חג ייסוד הכנסייה שנחוג ברוב פאר מאז ועד היום בשם פנטקוסט. תיאורים על חגיגתו בירושלים בשירת הללויה לכבוד רוח הקודש ובשירת 'בואי הרוח הבוראת',  מצויים בכתבי עולי הרגל מסוף המאה הרביעית .  אין צריך לומר שהתפתחויות אלה בדבר האדרת חג השבועות כחגה של הכנסייה בעדה היהודית-נוצרית לא תרמו לייצוב מעמדו של החג הכוהני-מיסטי בעולמם של חכמים וקרוב לודאי שהשפיעו באופן לא מבוטל על דחיקת החג בעדה היהודית שהונהגה בידי התנאים אחרי חורבן בית שני בשנת  70 לספירה.  ייתכן שהיו  למהלכים אלה  השפעה גם על התפתחות היבט ליטורגי יהודי של מסורת המרכבה וחג השבועות, במסורת תנאים. 

לפי מסורת תנאים שיר השירים נאמר במעמד סיני שהתפרש ברוחם של בעלי המדרש  ובעלי הסוד כקשור לברית נישואין ולזיווג מיסטי בחג כלולות בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. הקישור בין חג השבועות לברית נישואין מצוי במסורת חכמים בהקשרים שונים, הראשון בקשר לתיאור מעמד סיני: במכילתא נאמר: "ה' מסיני בא לקבל את ישראל כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה" (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בחודש השלישי, פרשה ג').

 הקשר שני הוא בתיאורי החתונה בשיר השירים שמוסבים על החתן נותן התורה ועל כנסת ישראל , כלתו כמובא בראשית המאמר. חוקר התלמוד שאול ליברמן העיר על פירוש שיר השירים על דרך הסוד, הקשור במסורת הכרובים והמרכבה במסורת תנאים  והביא גלגול מאוחר שלה המיוסד על דברי המקובל ר' יהושע ן' שועיב שכתב בימי הביניים: "כי דברי זה השיר סתומים וחתומים מאד ולכן דנוהו קדשי קשים כי כל דבריו הם סתרי המרכבה...כי החתן הוא הקב"ה והכלה כנסת ישראל...ועל דרך הקבלה הם עניינים נעלמים שאפילו מחשבה אסורה בו, הם המרכבה העליונה למעלה ממרכבת יחזקאל, והן הספירות"   לפי מסורת התלמוד הבבלי, היו מראים לעולי הרגל את הכרובים 'המעורים זה בזה',  שהיו על הכפורת בקודש הקדשים והיו אומרים להם ש'חיבתם כחיבת זכר ונקבה' (יומא, נד ע"א).

ספר הזוהר שהתחבר בספרד בשלהי המאה הי"ג, בעקבות החורבן הנורא שהמיטו מסעי הצלב על קהילות אשכנז בין השנים  1096 ל1296, קושר את חג השבועות, חג הבריתות, לברית נישואין וחג כלולות שמימי בין החתן, הקדוש ברוך הוא והכלה, השכינה. הוא מתאר את מקור המנהג, הנרמז במקורות מדרשיים שונים, להיות ניעורים בליל שבועות, בזיקה להתקנת הכלה הנכנסת לחופתה: "חסידים ראשונים לא היו ישנים  בלילה הזה  והיו עוסקים בתורה ואומרים: נבוא לנחול  ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמים. רבי שמעון אמר בשעה שהתכנסו החברים באותו לילה אצלו: נבוא לתקן תכשיטי כלה למען תימצא מחר בתכשיטיה ומתוקנת למלך כיאות" (זוהר, ח"ג, דף צ"ח, ע"א). הזוהר כאמור לעיל קושר את חג השבועות באידרא רבא, מועד כינוס רשב"י ותלמידיו, המתפרש כמועד קבלת תורה חדשה וכחג כלולות. ליל חג שבועות מכונה בזוהר 'ליליא דכלה אתחברת בבעלה' ומכונה 'תיקון ליל שבועות' (זוהר ח"א, דף ח ע"א-ט ע"א; ח"ג דף צח ע"א) וטמונה בו תקוות חידוש הברית וגילוי חדש של תורה משמים, היא התורה שבכתב, לצד חידוש הברית וראשית הגאולה, הקשורה בתורה שבעל פה, היא השכינה, הכלה, לעם שהפר בריתו וגלה מארצו במשך מאות ואלפי שנים. 

בשלהי המאה השלוש עשרה, בתום מסעי הצלב, בשעה שחורבן וכיליון פקדו רבות מקהילות אשכנז ועלו שאלות כבדות על מהות השבועה והברית בין האל לעמו, ההולך וכלה בפרעות וגזירות, נכתבה מסורת הזוהר שבקשה ליצור ייחוד חדש בין זיכרון התורה שבכתב (הקב"ה, החתן) עם הזיכרון היוצר של התורה שבעל פה (הכלה, כנסת ישראל) ונכתב התיאור הבא על תיקון ליל שבועות, בידי בעל הזוהר, ר' משה דה ליאון, שהפך את הרוגי המלכות מקדשי השם בני דור התנאים, לחיים חיי נצח אלף שנה לאחר מכן, במסורת הזוהר, החוצה את גבולות הזמן והמקום: 

סוד חג השבועות...נהגו הקדמונים ז"ל עמודי עולם אותם אשר יודעים להמשיך חן ממרומים שלא לישן בשתי לילות הללו של שבועות. וכל הלילה  קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומשם מדלגין בתלמוד והגדות וקורין בחכמות בסתרי התורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהן בידיהן... ובהם [בימי ספירת העומר, ר.א] הכלה מתקשטת ונכנסת אצל רום מעלה, וליל החמישים ההוא הלילה הזה לה' להתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובניה המיוחדין לה בארץ מכניסים אותה לחופה והם רשומים ונכתבין בספר הזיכרונות כי הם מרננים רנה וצהלה של תורה בליל שמחת הכלה ... על כן אין להם לתת דמי לנפשם ברינת התורה, כי הם לפני השם רשומים...אזי יקשיב ה' וישמע ויכתב זיכרון לפניו בצהלה. (כתב יד שוקן  14, דף פז ע"א-ע"ב, מובא אצל י"ד וילהלם, 'סדרי תיקונים', עלי עי"ן ,מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 126 )

המסורת המיסטית שעיצבה את ליל שבועות כליל הכנה לזיווג הקדוש שמתחולל בחג שהוא יום הכלולות בין שמים וארץ, בין האל לעמו, בין החתן לכלה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, בין תפארת למלכות, בין קב"ה לשכינה, או בין הבחינה הזכרית והבחינה הנקבית שבאלוהות, המסומלות בתיאור הכרובים המעורים זה בזה  שהיו מראים לעולי הרגל מרחוק בחג השבועות (בבלי יומא נד ע"א-ע"ב)– יצרה שלל סמלים מיסטיים לרעיון  זיווגו של המלך עם המטרוניתא שלו או לייחודו של הקדוש ברוך הוא ושכינתו,  היא הברית שבין החתן, נותן התורה, לבין הכלה, כנסת ישראל המיסטית, מקבלת התורה הנצחית הממשיכה ויוצרת אותה. המסורת המיסטית שדנה בדימויי ייחוד וזיווג אלה בין 'הקב"ה ושכינתיה' לאורך אלפי עמודים בספרות הקבלית ובפיוטי המקובלים, וראתה את נשמות בני ישראל ונשמות בנותיו, כפריו של ייחוד מיסטי זה, אף יצרה נוסחי כתובה בין 'החתן הקדוש ברוך הוא' ו'הכלה בתולת ישראל' (גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשל"ו, עמ'  132) ותיארה טקסי הקראת כתובה מיסטית זו בתיקון ליל שבועות.  

המסורת המיסטית מתארת הזדמנויות שונות שבהן התחוללו גילויי רוח הקודש בחג השבועות אגב קריאת תיאור מעמד סיני בפרשת בחודש השלישי וחזון המרכבה של יחזקאל, החל מתיאור האידרא רבא בזוהר בשלהי המאה השלוש-עשרה , עבור בגילוי השכינה/המשנה בחוגו של ר' יוסף קארו בשליש הראשון של המאה השש-עשרה, שהסתיים בעלייה לארץ ישראל בשנת 1535 ובייסוד הישוב הקבלי בצפת ותואר בהקדמת ספרו מגיד מישרים ובספרו של ישעיהו לייב הורביץ, המכונה השל"ה הקדוש, שני לוחות הברית, בפרק הנקרא מסכת שבועות, עבור בחוגו של נתן העזתי שבליל שבועות בשנת תכ"ה 1665, נחה עליו רוח הקודש , וכשהתעלף התנבא בקולות מוזרים שהתפרשו על ידי שומעיו כנבואה על חידוש הברית ועל מלכותו של המלך המשיח שבתי צבי , שיוביל את עמו לגאולה בדומה למשה רבנו.  להתנבאות זו בליל חג השבועות הייתה השפעה מכרעת על הצמיחה של  התנועה השבתאית במאה הי"ז ובמאה הי"ח כמפורט בספרו של גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, (תל אביב תשכ"ז, א, עמ' 178-177) וכמתואר בספר גרשם שלום, מחקרי שבתאות, (ההדיר יהודה ליבס), (תל אביב תשנ"ב, עמ' 310-320). שם מובא החזון שיש חולקים על זהות כותבו ורואים אותו כפסיאודואפיגרפיה של כתבי נתן העזתי, אולם אין חולקים על זיקתו לחזונו של נתן בחג השבועות, המתחיל במשפט המהדהד טקסטים אחרים מספר יחזקאל: "והנה בליל שבועות ואני עם החברים לומדים בביתי בעזה ואחר חצות הלילה שמעתי את הקול מאחרי הפרוכת מדבר אלי  קום צא אל החצר החיצונה ושם אדבר אליך. וירגז לבי ויצאתי אל החצר ושם ראיתי איש אחד לבוש אפוד בד ומראהו כמלאך ה' נורא מאד ויאמר אלי.." (שם, עמ' 310).  גילוי רוח הקודש בחודש סיון התחולל גם  בחוג ו של המקובל ר' משה חיים לוצאטו בסוף השליש הראשון של המאה הי"ח באיטליה שבו נגלה לרמח"ל מלאך מגיד  בחודש סיון. המלאך המגיד של רמח"ל, שהושפע מחזון ליל שבועות של ר' יוסף קארו, הכתיב לרמח"ל  תורה משמים בספר ששמו נקרא זוהר תניינא או  אדיר במרום. רמח"ל מתאר את ראשית הגילוי כך:

 "ביום  ראש חודש סיון התפ"ז, (1727), בהיותי מייחד ייחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "יורד הנני לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש. ומעט עמדתי מרעיד, ואחר התחזקתי: והקול לא פסק ואמר סוד מה שאמר...אח"כ ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים ...ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי". (אגרות משה חיים לוצאטו ובני דורו, מהדורת שמעון גינצבורג, תל אביב תרצ"ז, עמ' לט) . רמח"ל מתאר כאן לא רק את המלאך המגיד שלו אלא גם את המלאך המגיד של  ר' יוסף קארו שהתגלה בליל שבועות, ומזכיר הד של  תיאור האיש המופלא  בחזון ליל שבועות של עגנון שהובא לעיל.

החידוש המיסטי במסורת הקבלית היה שהייחוד התרחש בין האל, מכונן הברית הנצחית, הקדוש ברוך הוא, ספירת תפארת והתורה שבכתב,  לבין השכינה, כנסת ישראל, כורתת הברית, ספירת מלכות והתורה שבעל פה. המקובלים שהשתתפו  בטקסי חידוש הברית שכונו 'תיקון ליל שבועות' ו'ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', זכו מפעם לפעם לחווית חידוש הברית בדמות הנכחת הקול האלוהי המדבר ברוחם של אישים כגון בעל הזוהר, ר' יוסף קארו, נתן העזתי, משה חיים לוצאטו ושמואל יוסף עגנון.  חלקם הזדהו עם משה והפנימו את דמותו (בעל הזוהר, קארו, רמח"ל, החוזה מלובלין) חלקם הזדהו עם מסורות כתובות אחרות (מלכו, נתן, עגנון) אולם תמיד קודמת לגילוי האלוהי מסורת כתובה, העוברת תמורה וגלגול ברוחו של החוזה חזיון חדש באזני רוחו, ו'רואה את הקולות'.

בפועל הטקסט המקראי, המתאר את כריתת הברית במעמד סיני, לפני הקמת המקדש, ואת חידוש הברית בחזון יחזקאל, במהלך חורבן בית ראשון, טקסט שנקרא בקול רם בחוגי המקובלים בתיקון ליל שבועות, גרם להתעוררות מיסטית שבה נשמע קולה של השכינה כקול מדבר מעל הכפורת המכסה על לוחות הברית, קול הקורא לשוב ולעלות לארץ ישראל בשעה שהוא מדבר מפיו של הקורא במקרא ובמסורת הזוהר על החתונה המיסטית. השכינה תוארה בביטוי מלאך המתהפך מזכר לנקבה,  בדומה לתיאורי הכרובים וחיות הקודש שתוארו בלשון דו מינית בחזון יחזקאל ובחזונו של ר' יוסף קארו, ולכן לעתים  נשמע קולו של מלאך מגיד שתואר בביטוי 'קול מִדבר' [מ בחיריק] בהשראת הפסוק : "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר ז, פט) ולפעמים נשמע קולה של בת ציון הגולה ולעתים נשמע קול המתואר בביטוי משיר השירים 'קול דודי דופק' או מתואר בביטוי 'מגיד מישרים' הנלמד מהפסוק "אני ה' דובר צדק מגיד מישרים' (ישעיה מ ה, יט). אירוע מעין זה שבו מתחדשת הברית ונשמע מחדש קול אלוהי התרחש כאמור בחוגו של בעל מגיד מישרים,  ר' יוסף קארו באדריאנופול בליל שבועות של שנת 1533 וגרם לו ולחבריו לעלות לארץ ישראל ולייסד את קהילת המקובלים בצפת בשנת 1535 . קהילת צפת שהקדישה את זמנה לקרב את הגאולה ולייחד את השכינה והקב"ה כדי לחדש את ברית סיני, הפיצה את התודעה הקבלית משיחית בתפוצות ישראל והשפיעה השפעה מכרעת על טיפוח הכמיהה לציון ועל השיבה והעלייה לארץ .

הברית או השבועה הנצחית, המתייחסת לנצחיות ההבטחה האלוהית, התלויה בשמירת מחזורי הצדק הנצחיים של מועדי קודש, הנשמרים במחזורי ההשבתה השביעונית ממעמד סיני ועד חג השבועות הזה, מחזור מקראי קודש של הזיכרון, הדעת, האמת והצדק, מחזורי הברית והברכה על גילוייהם השונים בתמורות ההיסטוריה ובדפי הספרים, קשורה במשפט האחרון שאומר ר' שמעון בר יוחאי בספר הזוהר בשעת יציאת נשמתו: "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד עולם" (תהלים קלג, ג), משפט הקשור להבטחה הנצחית השמורה להולכים בדרכי הצדק כפי שאמר הנביא הכוהן שוחר הצדק, ירמיהו : "ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (ירמיהו ז, ז).  עד עולם הוא שם הסיפור בו חותם שמואל יוסף עגנון את הכרך  האש והעצים שבדפיו האחרונים הוא מעלה את זכרם של עדי הברית המעלים מתהום הנשייה את אשר היה חרות על הלוחות, וזוכרים את הנשכחות כנגד כל הסיכויים: "כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם...ברית כרותה לחכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה... היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש בה הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם.  (האש והעצים, עמ' שלב-שלד) 

*ר' אליאור, 'חג שבועות הנעלם', וזאת ליהודה: קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, עורכים מ' ניהוף, ר' מרוז וי' גארב, מוסד ביאליק והמכון למדעי היהדות על שם מנדל, עמ' 70--92