יום שישי, 6 במאי 2016

עשה ולא-תעשה כקדושה דו-פסיגית - וינייטה לפרשת קדושים תהיו

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

קדושה היא בהישג יד כל אדם
 כי עשיית הצדק והימנעות מעשיית הרע הם בהישג יד כל אדם. 

עתים מגבש עצמו רעיון נעלה לגרעין זעיר, צפוף  חלקיקים המשמרים במרוכז את מגוון תכניו. בכתובים, אין הוא זקוק ליותר מאשר למילה אחת, כגון המילה "כָל" מתוך הצירוף "כָל־הָעָם֙ " או " כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל".

עם שובם של גולי בבל לארץ ישראל, ולאחר שהשלימו את שיקום ירושלים והמקדש שבליבה, נאספים שבי ציון של אז לחדש יחדיו בפומבי גדול ברית עם תורת משה שנשכחה ונעזבה, ועתה עם הפדות, אומר עליהם הכתוב ,"... וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵֽל. וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ , מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ..."(נחמיה ז', א'-ב'). כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד, הוא מניין מוזר, אלא שהכתוב כבר יצר אותו במנותו כל איש ואישה אשר עלו מן הגולה. בכל עולה ועולה עלתה הגולה כולה, והגולה כולה עלתה בעליית כל יחיד ויחיד שזכה לקיים שיבת ציון בגופו. יש ביחיד תמצית עם, ועם, גם בהמון, אינו אלא ריבוא רבבות יחידים. " אֵ֣לֶּה  בְּנֵ֣י הַמְּדִינָ֗ה הָעֹלִים֙ מִשְּׁבִ֣י הַגּוֹלָ֔ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל וַיָּשׁ֧וּבוּ לִֽירוּשָׁלִַ֛ם וְלִיהוּדָ֖ה אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ" ( שם, ו') ולאחר שהם נמנים בשמם אחד אל אחד, אומר הכתוב, "כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת וְשִׁשִּֽׁים. מִ֠לְּבַד עַבְדֵיהֶ֤ם וְאַמְהֹֽתֵיהֶם֙ אֵ֔לֶּה שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֔ים שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁבְעָ֑ה וְלָהֶ֗ם מְשֹֽׁרֲרִים֙ וּמְשֹׁ֣רֲר֔וֹת מָאתַ֖יִם וְאַרְבָּעִ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה" (שם ס"ז-ס"ח).  הרעיון, הרואה בכל אדם ואדם אבן פסיפס אחת שיחידיותה היא תנאי לשלימות התמונה כולה, או התובע מן התמונה כולה להכיר באדנותה של האבן האחת בלעדיה לא רק שאינה שלימה אלא אינה קיימת כלל כשלימות, מתניע את מעשה מניין השבים, את רישומם, את השפה המקנה להם את מעמדם האינדיבידואלי בתוך הכלל.
יש לרעיון הזה השלכות מכוננות על תורת החברה הישראלית האידיאלית, על מיצובו של הפרט ברקמה של אומה, על מסכת החוקים והמשפטים המגנים על כל איש ואישה, על עני כעל שוע, על אזרח כעל גר. המילה "כָל" אינה אקראית סגנונית, מקרית, מזדמנת, היא גרעין הרעיון. בפסקה התנכ"ית בה מתואר חידוש הברית של שבי ציון עם תורת משה  מופיעה התיבה "כָל" שמונה פעמים ואין הכתוב מסתפק בציון "הָעָם֙" בלי "כָל", הזוכה גם הוא לדגשים חוזרים, אבל אין בו מן הגנים של הרעיון המרכזי הרואה באיש אחד את כל העם ואת העם כנותן יקר לכל יחיד ויחיד החובר בו.
הטקס היה המוני, אולם הכתוב נזהר ללא לאות למנוע מן המעיין להתרשם שההמון עצמו הוא תוכן. הוא מאיים להשפיע כתוכן, לא רק מפני שיחיד בהמון חש את אפסותו, את איונו בתוך הנוכחות הגואה של הגוש האנושי הגדול הנע  ומקרין עוצמה התובעת לעצמה ממד של מהות. דברי ימי האדם, מעידים מכל ממלכה, עד מה ידעו השליטים להפוך מפגן של המון לתוכן רעיוני. לא כאן, במעמד חידוש הברית. יש המון. הטקסט של הטקס אינו מתייחס אליו בחשדנות. המיקום הנבחר לעריכת הטקס הוא מיקום היאה להמון, "לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמַּ֗יִם" (שם,א') כיכר,שרחוב הרבים מוליך אליה. עזרא, טקסית, מוקף נדיבי עם נודעים, ניצב גבוה מעל הנוכחים. "וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒" (שם,ד'). הוא קורא בקול הנישא למרחוק, ומנצח על טקס של קבלת התורה, "וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת ה'הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל, וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֜ם אָמֵ֤ן אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם ( על פי אבן עזרא במועל ידיהם משמעו "בנשיאות ידיהם כטעם שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ") וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ֛ לַה' אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה" (שם, ו'), אבל בה בעת, באורח שהדמיון האנושי מתקשה לפרוס אותו לפני עינינו ,משתלב-זר,זר-משתלב בתוך הטקס ההמוני הזה, עוברים מורי הוראה, לוויים, ומפרשים באוזני כל אדם ואדם העומד בהמון את התורה אותה שמעו כדי שתובן אישית על פי כח השגת האיש או האישה שיש להם שם, " וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה, וְהָעָ֖ם עַל־עָמְדָֽם וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא" (שם, ז'-ח'). הלוויים ,אינם מסתפקים ב'ללמד'. הם עומדים על הנחלת ההבנה האישית. הם  מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם, באמצעות הפעלת הדעת עד שהיא מבשילה לכל יחיד ויחיד. נס לכאורה, כנס הרגלים בהם "עמדו ישראל צפופים והשתחוו רווחים",  וחוו בניגוד לכל ציפייה טבעית  כי נוצר מקום של אמה אישית בהמון הצפוף לכל משתחווה ומשתחווה.
קולמוסין הרבה טבלו בהרבה דיותות וקסתות לכתוב את שבחי האידיאל "המלך הפילוסוף". לו טבלו לכתוב את שבחי "המלך הפדגוג" , "הקברניט המחנך", לא היו נזקקים ליותר מאשר לכתיבת הפסקה הזאת בנחמיה בה עומד, מנהיג המונים כריזמטי שיש בכוחו להוליך עם, ומעל בימת מגדל עץ פשוט, -לא בימת ראווה מדהימה בציפויי זהב וכסף ואבני חן מקובעות בשיש נדיר - אלא על מגדל עץ פשוט, ומקדיש את טקס חידוש הברית למעשה חינוכי בין- אישי, בו סבים המורים בהמון מאיש אל איש ומלמדים אותם בינה והשכל, כל אחד ואחת על פי "שׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל " שלו, כל אחד ואחת עד ש "יָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא". נדיר. כמה אצבעות לכף יד אחת צריכים כדי למנות שליטים המשתדלים כל כך שהעם בו הם עושים כבשלהם, אכן יהיה עם של יחידים המבינים בשום שיכלם את התורה שמשביעים אותם לשמור, וכמה אצבעות לכפות ידיים הרבה, מספיקות כדי לספור את המנהיגים המהלכים קסם על בני עמם, הרואים בבערות  ההמונים אפודת מגן על שלטונם...
מעתה טוב ליטול מן הכתובים תובנות שיש בהן כדי להאיר צפונות בתורה. פרשת קדושים נפתחת  בפסוק המואר באורם של דברים שלמדנו בנחמיה. לולי למדנו, היה מקום לחשוש  כי מרכזיותה של התיבה "כָּל" בפסוק ובפרשת קדושים כולה, הייתה מסתתרת מעינינו בקראנו "דַּבֵּ֞ר אֶל־ כָּל ־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא י"ט, ב'). היינו בוודאי טורחים טרחה מרובה להבין טיבה של ההוראה, ציווי ממש, "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ". אף על פי שאנו מורגלים להזדקק תדיר לתיבה "קדוש" איננו מבררים לעצמנו אולי אף לא פעם מה משמע של "קדוש" ובוודאי, איננו יודעים לומר אם קדוש ב "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ" הוא כקדוש ב "כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' " כי אף על פי שהכתוב מטעים כי סיבת הסיבות ל'קדוש' של האדם היא 'הקדוש' של האלוהים , אי אפשר ששתי הקדושות תהיינה בנות אותה מעלה, אי אפשר שהן תקפנה עצמן באותה משמעות, ורק האלוהים מכונה "הקדוש ברוך הוא" והאדם ,שנברא בצלמו, רק יכול לשאוף להתקרב להידבק במידותיו אבל אי אפשר שהן תשווינה למידת גבוה.
מי היה משגיח במו בירור נכבד זה, בשיבוצה של המילה הזעירה בטס הכסף עליו מונחת ההוראה הבלתי מושגת "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' ". הדיוטות כל העולם כולו הנוהגות קדושה על פי מסורותיהם על פי אמונותיהם השונות, אומרים 'קדוש' בלי להבהיר הבהרה מאירה מה הם אומרים באומרם 'קדוש'. מה זה? נעלה? גובהי שמים על הארץ? שאיפה לרוממות? תכונה המיוחסת לאדם מורם מעם, לאבן בבית תפילה או על פי בור קברים? יום מסוים מובדל מימי החול? זהירות המגנה על חמדה יקרה מפז בל תתחלל? פעמים זה וגם זה, פעמים גם חולין לא מתבהר מה הוא, ועל כן היאך יתברר מה הוא 'קדוש' המבדיל עצמו מן 'החול' כשאין בירור אם בכלל יש 'חול', ואם יש- מה הוא? אנחנו, הדיוטות כל העולם, אומרים מה שאנו אומרים, אבל אם באים לברר מה אנו אומרים, ספק אם התיבה "כָּל" תצליח לתבוע את תשומת לבנו.
אבל עכשיו שבאנו עם תובנות נחמיה, אי אפשר לנו לפסוח עליה, ואי אפשר שלא נחוש מיד כי היא מקרינה על הפסוק כולו, על הפרשה כולה, ועל מושג הקדושה המדוברת.  רש"י בעקבות המדרש בתורת כוהנים, אומר בפשטות, כי" קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ משמעו הוא הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", אבל נמנע מלפרש מה משמע "כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' ", מפני שקדושה המושגת על ידי פרישה מן העברה, אינה בת השוואה לקדושה האמורה בה' שאין בנמצא שום 'יש' שהוא יכול לפרוש ממנו, כי הוא 'היש' כולו. מדרש הכוהנים גם הוא אינו מנסה לברר פשטה של הקדושה האמורה בה', אלא מוציא הדברים מפשוטם ואומר, " פרושים תהיו, כי קדוש אני, לומר, שאם אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי". לא קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י, זה נסתר, אלא אתם מקדשים אותי, לא פשט, דרש , נאצל, אבל דרש מכל מקום.
אך נראה כי החקירה מוסברת יפה על ידי המקראות עצמן. בעל 'ספר החינוך', המיוחס לרבי אהרון הלוי הברצלוני בן המאה השלוש עשרה, אומר בפתח פרשת 'קדושים כי "יש בה נ"א (51) מצוות, י"ג מצוות עשה, ול"ח מצוות לא תעשה". הערה זאת כולה פירוש. מה הוא "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ" ? קיימו מצוות, ראשונה בהן, "אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ" (שם ג'), ואחרונה בהן,  "מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם" (שם ל"ו). בתוך השלוש עשרה גם מצווה תוכחה - חינוך, מצוות לקט ושכחה-חברה, ומצוות " וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" (שם י"ח). וכן מה הוא "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ"? גיזרו על עצמכם איסורים, כגון "לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ, וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ, וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ, אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ" (שם,י"א)-יושר, וכגון "לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל" ( שם,י"ד)-מוסר. זהו "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ", החוק, המשפט, הצדק, החמלה, ה"עשה" המרבה טוב, ה"לא תעשה" המרסן את הרע. על כל המצוות האלה ועל כל האיסורים האלה חתום " וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה' " (שם,ל"ז), וזהו "...כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' ", אתם קדושים בקיום מצוותיי ואני קדוש מפני שמצוות אלה משקפות את טבעי. המצווה מעידה על מי שציווה אותה ומי שציווה אותה ציווה אותה כי זה טיבו, כי זה הוא. 
כל זה בתנאי, בתנאי שאין המצווה תובעת דבר מישות ששמה 'עם'. היא תובעת מה שהיא תובעת מכל יחיד ויחיד בעם. "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל-אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ", כל אחד ואחת בכם, וכמו שעשרת הדברים הם בלשון יחיד כי הם פונים אל כל יחיד ויחידה, כן מצוות 'קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ' שנאמרה בלשון רבים, נאמרה כן מפני שרק יחידים המחויבים כיחידים והמוזהרים כיחידים - מצטרפים  לרבים העושים עם. האחריות, לעולם אינה יכולה להיות מוטלת על עם, האחריות לעולם מוטלת על כל איש ואיש בעם, ועל כן, "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל" דגש על כָּל אדם בעדת בני ישראל. אף על פי שהבריות נוטות - שיגרה שבלשון או שגרה שבחשיבה - לדבר על אחריות קולקטיבית או על אשמה קולקטיבית, אין לרעיון מעין זה אחיזה במציאות מערך הדרישות שדורש האל מעמו, הוא דורש אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ, הוא דורש ואָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ, אתה, את, כי אֲנִ֖י ה', והכל, בסופו של דבר אישי, המצווה, האיסור, ה'אני' שלמטה, ה'אני' שלמעלה, וכל אחד ואחד הוא הכל לבדו וכל לבד ולבד הוא העם כולו, והשם אחד ושמו אחד.

יום הזיכרון לשואה התשע"ו, 04.05.2016








אין תגובות:

פרסום תגובה