יום רביעי, 20 באפריל 2016

המאבק על החירות ושבועת השביעיות של מועדי דרור

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

פרפרי דרור פורשים כנפיים מדפי הספר
עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית הכרוכה בסבל משותף, מתוארת בספר שמות, הוא המעבר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות. ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א: ט-יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות "שלח את עמי ויעבדוני", הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם בשעבוד מרצון לאל. זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי-הגומלין בין העם לאלוהיו כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה המבקש להשתית חוק של צדק, חירות וקדושה. זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, מצויים ביסודו של לוח השביעיות העתיק הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.

המלה שבע קשורה למלה שבועה המתייחסת לברית בין אל ואדם ולספירה קצובה של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב מעשה ידי אדם לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק וחירות. מחזור שביעוני זה מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל כוחו המשעבד, למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית הנערך לטובת הכלל, ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות וצדק.
כינונו של העם היהודי כיישות דתית-לאומית מובחנת נעוץ בדיאלקטיקה של חירות, התלויה בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני, מול הניסיון המוחשי של שעבוד התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר ומחזור. השעבוד לכוח אנושי שרירותי מוחש, על עריצותו וכוחניותו האכזרית שאין להם גבול וקצבה, שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית-מוסרית המציבה את החירות והצדק בראש מעייניה ומבטיחה אותם באמצעות שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט הגלום בספר, מספר וסיפור, בצדק, שוויון ומשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במחזור, מקצב ומניין, התלויים כולם אלה באלה.
בשני סיפורי תשתית נוספים לצד סיפור יציאת מצרים נזכרת הזיקה בין השעבוד לחירות ובין הספירה השביעונית המחזורית: בסיפור הבריאה בן שבעת הימים מונחת התשתית האלוהית לספרה השביעונית המלמדת על המעבר מתוהו לבריאה ועל המעבר מתחום נטול ספר, מספר וסיפור, מחזור ומידה (תוהו, כאוס, מוות וטומאה) לתחום המעוצב בתבנית מספרית מחזורית (שבוע הבריאה, קוסמוס, חיים וטהרה). מחזור שביעוני זה המשותף לאל ואדם מאז שבוע בראשית, קשור בעבודה ושביתה, בריבונות וויתור, בחולין וקדושה: השבת קובעת את היחס בין ששת ימי המעשה והחולין, לבין השביתה ממעש וההתקדשות, או בהוראתו האנושית של סדר אלוהי זה, בין השעבוד לעבודת החולין ולמלאכת היום-יום שמטיל אדם על עצמו ועל זולתו ללא קצבה, ובין החופש המובטח בסדר מחזורי מקודש השומר על מקצב שביעוני קבוע של חירות במחיר ויתור על ריבונות ושליטה.
בפרשת עשרת הדיברות, שניתנו במעמד סיני שבעה שבועות אחרי היציאה מעבדות לחירות (שמות כ:ב) ובפרשיות הברית שבספר שמות (כג:ט-טז; לד:כא-כב) נזכר חג השבועות לצד שמירת שבת כביטוי לברית בין האל המשחרר לבין עמו, שנהפך מעם עבדים לבני חורין (שם: ח-יב). כאחד מלקחי השעבוד וקידוש החירות מקבל העם על עצמו לשבות מן החולין והשעבוד ולזכות בשבת ובשבתון את הגר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, או להעניק את החירות לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.
הקדושה קשורה בהשבתת עולם המעשה במחזור שביעוני קבוע, התוחם את השעבוד לתחום החולין שהוא המרחב הנשלט בידי אדם - השבתה זו נערכת באמצעות מחויבות לוויתור על ריבונות אנושית ועל כוחה המשעבד, שכן הקדוש הוא הזמן והמרחב, הרעיון או היישות שאי אפשר לשלוט בהם. הקדושה עניינה השעיית האינטרס הארצי של החולין המסומן בעבודה, עבדות ושעבוד, הנגזרים משורש משותף, או הפסקת הפעילות האנושית הכובשת ומשתלטת של האדם בתחום הנשלט, והבטחת מרחב של שביתה, קדושה, חופש ודרור הפטור מעול החולין המשעבד ומשרירותו, באמצעות משמרת קודש של מחזורים שביעוניים מקודשים של חירות.
בלוח השנה הכוהני העתיק, שחלוקתו מפורטת ב"מגילת המקדש" שנמצא בין חיבוריהם של הכוהנים בני צדוק בקומראן, בספרי חנוך והיובלים, ב"מקצת מעשה התורה" ובמגילת תהלים, שנמצאו כולם במערות קומראן לחוף ים המלח, הזמן נתפש כאלוהי. מחזוריו המשתקפים בתמורות הטבע ובלוח השביעיות הנשמר בשמים ובארץ, נתפשו כרזי פלא ומועדי דרור. בלוח זה, המונה 364 ימים (חנוך א עב-פב; היובלים ו:לא-לט; מגילת תהלים) מועדי האל קבועים ומחושבים מראש ונהוגים ביום קבוע ומיוצגים בלוח המיוסד על סדר שביעוני מחזורי של שביתה ממלאכה, חירות משעבוד לחולין ושמירת מועדי דרור מקודשים. בלוח זה מתחלקת השנה לחמישים ושתיים שבתות המבטיחות יום חופש שמלאכה אסורה בו מדי שבעה ימים (היובלים פרקים א, ו, נ והשוו שמות כג:ג, דברים ה:טו), ולשבעה מועדים הנהוגים בשבעת חודשי השנה מן החודש הראשון עד לחודש השביעי, העומדים בסימן הפסוק "שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו" הנזכר שבע פעמים בפרשת המועדים (ויקרא כג:ג, ז, כא, כד-כה, כח, לא, לו; מגילת המקדש).
בשבעה חודשים אלה (מניסן ועד תשרי) נהוגים שבעת מועדי ה' מן החודש הראשון עד החודש השביעי - פסח, חג המצות, עומר, שבועות, שבתון זיכרון תרועה (=ראש השנה), יום כיפורים וסוכות, (ויקרא כג), ולצדם נהוגים מדי שבעה שבועות חגי ביכורים ועלייה לרגל. השנה נפתחת בשבעה ימי מילואים המיועדים לכוהנים בחודש הראשון, שבו עולים לרגל למקדש.המועד הראשון משבעת מועדי ה׳ הוא חג הפסח - חג החירות -ונסמך לו חג בן שבעה ימים ששמו חג המצות, המסתיים ב22 בחודש הראשון. ביום ראשון ה26 בחודש הראשון חל מועד הינף העומר. שבעה שבועות לאחר מכן נחוג חג השבועות במחצית חודש סיון שאף הוא חג עלייה לרגל. שבעה שבועות לאחר מכן נחוג חג ביכורי התירוש המתואר כחג עלייה לרגל במגילת המקדש ושבעה שבועות לאחר מכן עלו עולי הרגל למקדש לחוג את חג ביכורי היצהר (השוו דברים יא:יד; יח:ד). לחג זה הצטרף חג קורבן העצים ומועדי ה' מסתיימים בחג בן שבעה ימים, חג הסוכות, במחצית החודש השביעי, שאף הוא חג עלייה לרגל (ראו מגילת המקדש, מהדורת אלישע קימרון 1996, עמ' 61 ,54 ,33 ,29-27 ,20). בשבעה חודשים אלה נזכרים במגילת המקדש פסח, חג המצות, חג העומר, חג הביכורים, מועד היצהר שנסמך לו קורבן העצים, יום זכרון תרועה, יום הכיפורים, חג הסוכות ועצרת, חלקם חגי ביכורים וכפרה הקשורים ביניהם במרחקים של שבעה שבועות (בין עומר, ביכורי שעורה, לבין שבועות, ביכורי דגן, ובין תירוש, ביכורי גפן, לבין יצהר, ביכורי שמן), וחלקם, המקביל לפרשת שבעת המועדים ויקרא כג; במדבר כח, טז-כז; כט: א-לט; דברים טז) מוגדר בביטוי "מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כל מלאכת עבודה לא תעשו בו, חג שבעת ימים לה'" (מגילת המקרא, עמ' 29 ,28 ,27) או "שבתון יום זכרון תרועה מקרא קדש יהיה לכמה יום שמחה הוא לפני ה'" (39) או "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודשי" (44).
כל מחזורי השבתות, המועדים, חגי הביכורים וימי השמחה שהיו קשורים בשביתה ממלאכה, בעלייה לרגל, בקורבנות, בחגיגות, במחזור שביעוני ובזיכרון היציאה מבית עבדים לעם בני חורין, יצרו תבנית מחזורית מקודשת של חירות הקוצבת את ימי העבודה במסגרות שביעוניות של שבת, שבתון, שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים ושבע שנים בזיקה לחופש ומועדי דרור. המצווה האלוהית מתייחסת להשבתתו של הכיבוש האנושי ולהשעייתו של התחום הנשלט ביד ריבונות אנושית, שכן הדרור, השמחה והמועד הקצובים במחזורים שביעוניים מבטיחים חירות משעבוד. מדי שבע שנים הוכרזה שנת שמיטה הקרויה שבת שבתון (ויק' כה:א-ה) ומדי שבע שבתות שנים הוכרזה בחודש השביעי שנת יובל שעניינה הוגדר בפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (שם, כה:ח-יד).
בברכת הזמן ב"סרך היחד" נאמר: "בראשית ירחים למועדיהם/וימי קודש בתכונם לזכרון במועדיהם/תרומת שפתים תברכנו/כחוק חרות לעד... מועדי שנים לשבועיהם/ ובראש שבועיהם למועד דרור/ ובכל היותי חוק חרות בלשוני לפרי תהלה/ומנת שפתי (אשא)" (מהדורת יעקב ליכט, 8-5 ,10, עמ' 211-210; מרטינו, עמ' 94). את המלה חרות ראוי לקרוא בשתי הוראותיה: כחירות על הלוחות, שעניינה חוק אלוהי המבטיח חירות אנושית וכחרות על הלוחות בהוראה המנציחה את הערובה האלוהית לחירות האנושית. בעל "סרך הברכות" שנמצא במגילת ים המלח הביע בלשון השיר את הזירה בין תפישת הזמן האלוהי הקצוב במחזורים שביעוניים לבין נצחיות החירות הנשמרת בשבעה ימים, שבועות, חודשים, שנים, שמיטות ויובלים וקושרת בשבועה מקודשת בין שמים וארץ:
ורזי פלאים בהראותמה
ושבועי קודש בתכונמה
ודגלי חודשים... ראשי שנים בתקופותמה
ומועדי כבוד בתעודותמה
ושבתות ארץ במחלקותמה
ומועדי דרור דרורי נצח (4Q286)
השבת והמועד, השבתון והיובל עניינם קידוש זכות החירות לכל יושבי הארץ ועיגונה של הזכות למרכב משוחרר משעבוד, לשביתה, למנוחה, לשמחה, לשחרור ולדרור, המחלצת אדם משעבודו של רעהו במרחב נשלט, באמצעות עיגונה של זכות זו במחזורים שביעוניים מקודשים, שאין לאדם שליטה בהם.
שמירתם של מועדי הדרור המבטיחים צדק חברתי וחירות לכל אדם, מתנה בתפישה זו את ברכת השמים ומבטיחה את שלום הארץ ופריונה. זיכרון העבדות במצרים שימש לקח לכל אדם מישראל בשאלות הנוגעות ליחס אנושי ולצדק אלוהי והיווה בסיס לקדושת החירות ולצדק חברתי בחוק המקראי.
לוח החירות של העבר שנוצר בידי משועבדים שהפכו לבני חורין, ראוי שישמש מקור השראה למשעבדים ולכובשים של ההווה המונעים חירות מזולתם ושוכחים את שבועת הדרור המצויה ביסוד מקורה האלוהי של החירות ואת עומק משמעותה האנושית.
אין ספק שמשעה שהעם היהודי חזר לארצו אלפי שנות שעבוד וגלות ונהפך לעם ריבוני ובן חורין, חובה דחופה מוטלת על כל אחד ואחד מבניו ובנותיו כל אשר בכוחו למהר ולחלץ את זולתו מעול השליטה, השעבוד והכיבוש ולקרוא דרור לכל יושבי הארץ, רחוקים וקרובים, בני ברית ושאינם בני ברית, כאחד. דומה שדבריו של חוזה חירות יהודי גדול, שקולו נשכח, ראויים לשוב ולהישמע:

אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש... לא לא פוליטיקה! זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי נעסוק בעל כורחנו... לא לא זה! כי אם מגע נפש בנפש... מהיום... ובמשך דורות... במשך ימים רבים... וללא שום מטרה... ללא שום כוונה... מלבד כוונת אח, ידיד ורע (י"ח ברנר, פנקס, ניסן תרפ"א).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה