בלפור חקק, משורר
ברכה רוזנפלד, אחר כך הייתי בראשית, הוצאת ספרא, תל אביב 2010, 66 עמודים
המשוררת ברכה רוזנפלד (15 באוקטובר 1946- 20 במאי 2026), נולדה להורים ניצולי שואה במחנה מעבר בקרבת העיר מינכן, גרמניה. בשנת 1958 עלתה לישראל מפולין עם הוריה ואחיה והתגוררה בבת ים. תחילה פירסמה בפולנית ואחר כך בעברית. שיריה תורגמו לאנגלית, פולנית, רומנית ואלבנית.
ספר השירים "אחר כך הייתי בראשית" נכתב בעקבות אשפוז רפואי ממושך, שהעניק לה תובנות על החיים ועל היצירה. השיר "פרחים בצנצנת" ממחיש זאת.
פְּעֻלַּת הָאוֹסְמוֹזָה עוֹשָׂה אֶת שֶׁלָּהּ -
הַמַּיִם עוֹלִים בַּגִּבְעוֹלִים דֶּרֶךְ
הַנִּימִים הַדַּקִּיקִים - לְהַאֲרִיךְ חַיִּים
לִיצֹר אַשְׁלָיָה שֶׁל רַעֲנַנּוּת
וְיֹפִי
מַזְקִיפִים אֶת קוֹמָתָם שֶׁל הַפְּרָחִים
מְרִימִים אֶת רָאשֵׁיהֶם
הֵם הָיוּ אֲמוּרִים לְשַׂמֵּחַ אֶת לִבִּי
אֲבָל אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַגִּבְעוֹלִים הַחֲתוּכִים
עַל הַשָּׁרָשִׁים הַמֻּשְׁלָכִים כְּרוּתִים
עַל נְבִילָתָם הַקְּרֵבָה -
וְהַזְּמַן הַמָּלוּחַ
נִקְרַשׁ
עַל עַפְעַפַּי
השיר עוסק לכאורה בתיאור פשוט של פרחים חתוכים במים, אך מתחת לתיאור הביולוגי מסתתרת מחשבה עמוקה על החיים, הזמן ותכלית הקיום האנושי.
המסרים המרכזיים בשיר:
1. החיים הם זמניים ושבריריים
המשוררת מתארת את פעולת האוסמוזה - המים ממשיכים לעלות בגבעולים החתוכים, כאילו החיים נמשכים. אבל זו רק הארכה מלאכותית של הקיום:
“לְהַאֲרִיךְ חַיִּים / לִיצֹר אַשְׁלָיָה שֶׁל רַעֲנַנּוּת” - זה משפט המפתח בתפיסה השירית.
הפרחים נראים חיים ויפים, אך למעשה הם כבר מנותקים ממקור חיותם, מן השורשים. כך נרמז שגם בחיי אדם יש לעיתים אשליה של חיוניות, הצלחה או יופי, בזמן שמתחת לפני השטח קיימת ידיעה על הסופיות והמוות.
2. היופי כרוך תמיד באובדן
הפרחים אמורים “לְשַׂמֵּחַ אֶת לִבִּי”, כלומר להיות סמל ליופי ולהנאה, אך הדוברת אינה מצליחה להתעלם מן המחיר: הראייה שלה היה מפוכחת:
״הַגִּבְעוֹלִים הַחֲתוּכִים- - - -
הַשָּׁרָשִׁים הַמֻּשְׁלָכִים כְּרוּתִים״
היופי אינו תמים - הוא בא בעקבות כריתה וניתוק. יש כאן ביקורת עדינה על האופן שבו בני האדם מנסים להחזיק ביופי ובהנאה גם כשהם כרוכים בפגיעה, בניתוק מן הטבע או בהתכחשות לאמת הקיומית.
3. האדם מודע למוות - וזוהי טרגדיית התודעה. הוא חי את החיים כאילו הם נצחיים, ובו זמנית הוא יודע שהוא בן תמותה וימיו קצובים.
בניגוד לפרחים, האדם יודע שסופו קרב. הדוברת רואה כבר עכשיו את ״נְבִילָתָם הַקְּרֵבָה״. הידיעה הזו מעיבה על היופי הרגעי. בהיותה בבית חולים היא חווה את תודעת המוות, אך אינה מווותרת על היצירה.
4. הזמן משבש את המבט על היופי
“וְהַזְּמַן הַמָּלוּחַ / נִקְרַשׁ / עַל עַפְעַפַּי”
הזמן נעשה כבד, מלוח מדמעות. הוא ״נִקְרַשׁ״, כלומר, תחושת הזמן והמוות משתקת את המבט על היופי. הזמן נקרש, דימוי לדם שנקרש. התחושה היא שהכול הולך וכלה: גם החיים וגם היופי. הכול זמני.
ומה אומר השיר על פשר החיים?
השיר מציע תפיסה מפוכחת מאוד: החיים יפים, אך היופי זמני. החיים יפים, אך הם זמניים.
הניסיון להיאחז בחיים יוצר לעיתים אשליה בלבד.
תכלית החיים אולי איננה בניסיון לנצח את הזמן, אלא בהכרה אמיצה בשבריריות הקיום.
אפשר גם לראות בשיר קריאה לחיות מתוך מודעות עמוקה לסופיות ולא להסתפק ביופי חיצוני או באשליות של נצחיות.
 |
| ברכה רוזנפלד. עיצוב: תפארת חקק |
אמצעים אומנותיים
הניגוד בין הרעננות החיצונית של הפרחים לבין מותם הקרב.
השפה המדעית (אוֹסְמוֹזָה, הַנִּימִים) יוצרת קור וריחוק, שמדגישים את האמת הביולוגית של החיים. והאמת היא שהם מגיעים לסופם, והחיוניות היא העמדת פנים.
״וְהַזְּמַן הַמָּלוּחַ נִקְרַשׁ״ - הדוברת הופכת את תחושת הקיום למוחשית וכואבת.
בסופו של דבר, זהו שיר שמביט ביופי - אבל מסרב לשכוח את הארעיות שמאחוריו.
המליחות מבשרת את הכיליון
גם בשיר ״מיטה״ היא שרה על הכיליון הבא בהדרגה:
כַּמָּה אֲנָשִׁים שָׁכְבוּ בָּהּ לְפָנַי
כּמַּה הֶחְלִימוּ, כַּמָּה נִפְטְרוּ
לְעוֹלָם לא אֶדָּע
מֵעַכְשָׁו הִיא לִרְשׁוּתִי
עַל מִפְרָסֵי סְדִינֶיהָ תִּשָׁא אוֹתִי
כְּמוֹ סְפִינָה
עַל מֵי מַחֲלָה מְלוּחִים - - - -
מי מחלה מלוחים זה מה שנותר לה. יש מצלול במילים אלה, וזה המצלול של המודעות למוות עצמו. הים הוא גם אינסופי, וגם כיליון, גם נצח וגם אובדן. המליחות מבשרת את הדמעות ואת העצב.
לסיום, מול המוות הדוברת נאחזת בכוח היצירה. השירה מעניקה לה חיים. השירה נותנת בתוך תחושת הכיליון את השיבה לבראשית. השירה היא התקווה.
לֹא הָיוּ מִלִּים, לֹא הָיוּ שֵׁמוֹת
לֹא הָיָה עוֹלָם
רַק אֵיזֶה כֹּחַ שֶׁמַּצְמִית
אוּלַי הָיְתָה זאֹת
אַהֲבָה
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בְּרֵאשִׁית
 |
| ברכה רוזנפלד |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.