 |
| הוצאת כרמל |
על: שטפן צוויג, מכתבים על יהודים ויהדות, ערך וההדיר :שטפן ליט. תרגמה מגרמנית: קטיה מנור, הוצאת כרמל, ירושלים תשפ"ד 2024, 286 עמודים
תגיות: שטפן צוויג, מכתבים על יהודים ויהדות, אהבת הגלות, הנס רוזנקרנץ, חנה יעקובסון, קיום יהודי, ההגירה בארץ ישראל, הספרייה הלאומית בירושלים.
***
במקום שבו אני נמצאת בחיי, ספר מדבר אלי משום שהוא קשור למשהו בעברי שלי , בחוויותי, באנשים שפגשתי. את ספרו של שטפן צוויג , מכתבים על יהודים ויהדות, קיבלתי בתורת שי מחברתי עו"ד פנינה פריצקי. היא כמובן לא ידעה שזה מכבר התכוונתי לרכשו בעצמי, אבל ניחשה בחושיה החדים שהספר ואנוכי נועדנו זה לזו. הסיבה שמיום שנודע לי עליו מאחד המוספים הספרותיים ביקשתי לרכשו הינה כפולה. חצייה האחד קשור לאהבתי את שטפן צוויג, וחצייה האחר קשור לעובדה שחלק חשוב מן המכתבים בספר נמסרו לספריה הלאומית על ידי אשה שהכרתי היטב ואשר עמה הייתי בקשר אינטלקטואלי מתמשך תקופה ארוכה, ואשר על אודותיה אספר בהמשך.
את מרבית יצירותיו של צוויג כגון "מרי מלכת הסקוטים" ,"מרי אנטואנט", "ז'ורז' פושה", "מכתב של אלמונית", "הנערה מהדואר", "הישמר מן הרחמים" (תורגם אחר כך בתור "קוצר רוחו של הלב"),קראתי בשנים הפורמטיביות שלי, והם זכורים לי בתור בידור מהנה. דווקא את ספרו החשוב ביותר, בעיני לכל הפחות, "העולם של אתמול", קראתי רק בשנות התשעים של המאה הקודמת. קראתי ונפעמתי. לא היה בו בידור. למרות גילי הנכבד קשה לשייכני לעולם שאותו תיאר צוויג בספרו, ולגבי הוא העולם של שלשום ואפילו של לפני שלשום, ואולם הופתעתי לגלות עד כמה אני מזהה את עצמי בעולם הזה שהינו עולמם של סביי וסבתותיי, ועד כמה עמוקים וחזקים שורשי האוויר שלי באירופה שאיננה מולדתי ואיננה מכורתי. לא קראתי את הספר בתור יהודייה, ואף לא חשתי שצוויג כתב אותו בתור יהודי, וזאת למרות שהתגלגל לברזיל הרחוקה, מקום כתיבתו של הספר, בדיוק מפני שהיה יהודי. הספר נכתב על ידי אירופאי שרגלו האחת נטועה באימפריה האוסטרו-הונגרית והאחרת נמלטת מן הרייך השלישי, ונקרא על ידי אשה ישראלית שרגלה האחת מרחפת באמצעות שרשי אוויר באימפריה הצארית , והאחרת מחפשת מדרך בין שדות חיטה ופרדסי תפוזים בעמק יזרעאל. אני האשה, לא חשתי שאני קוראת את הספר בתור יהודייה, אלא בתור אשה המרחפת בין עולמות.
ברור ש"העולם של אתמול" היה הכוח המניע שהביא אותי אל מכתביו של צוויג. צוויג ואשתו התאבדו יחדיו בברזיל בשנת 1942, לנוכח מה שראו כאובדן העולם הרוחני שלהם. הם לא נקטו בצעד הקיצוני הזה בשל יהדותם או חוסר יכולתם למצוא מקלט לכף רגלם. באותה תקופה צוויג נערץ בעולם החופשי ויכול היה לחיות בארה"ב אם רצה, ובברזיל התקבל בכבוד מלכים. הכנסותיו מספריו הבטיחו לו גם קיום מכובד. זו לא הייתה התאבדות של יהודי נרדף וחסר אופק. על כן , נושא הספר שבו אנחנו מדברים, "מכתבים על יהודים ויהדות", ריתק אותי. למיטב זכרוני צוויג היה יהודי בעיני הנאציונאל-סוציאליזם , אבל מה הייתה יהדותו בעיני עצמו?
הספר נערך על ידי שטפן ליט ,היסטוריון וארכיונאי המשמש כאוצר למדעי הרוח הכלליים ומנהל את האוספים הארכיוניים הלועזיים בספרייה הלאומית בירושלים, אשר שם ליבו לדלות העיון והמחקר בעבודתו של צוויג לעומת הפופולריות של יצירתו הספרותית – שישים מספריו תורגמו לעברית . ליט נתן דעתו לשני עניינים, האחד , העובדה שטרם עזבו את אוסטריה בחר צוויג להעביר את ארכיונו לבית הספרים הלאומי דאז, שמנהלו היה הוגו ברגמן, ובו ראה "הספרייה שלנו", וזאת עשה למרות שהסתייג מן הציונות, ולא חלק את דעותיו של ברגמן. העניין השני שריתק אותו הייתה ההתייחסות של צוויג ליהדותו וליהדות בכלל בחלק מן המכתבים האלה. מעשרות אלפי מכתביו של צוויג ליט בחר מאה ועשרים הנוגעים לנושא.
הדחף לקיבוץ המכתבים הללו וההדרתם הגיע לדבריו בעקבות הצעתה של חנה יעקובסון מבת ים למסור לספרייה הלאומית אוסף של כשלושים גלויות ומכתבים שכתב צוויג לאביה החורג , הנס רוזנקרנץ. בנעוריו ניהל רוזנקרנץ חליפת מכתבים אינטנסיבית עם צוויג שהיה אז כבר אדם מפורסם מאד, וליט נדהם למקרא הפתיחות שבה גילה את ליבו לנער בן השש-עשרה בכל נושא יהדותו והיהדות בכלל כמו גם הלאומיות היהודית, דבר שהובילו לחקר מכתבי צוויג בכללותם.
אני יוצאת מדרך המלך לדרך נופית וצדדית משהו, ובכל זאת זוהי דרך שחוזרת ומתחברת עם הדרך הראשית. דרכם של הנתלשים ונעקרים מקרקע גידולם וסיכוייהם להכות שורש בקרקע אחרת. את חנה יעקובסון הכרתי לפני קרוב לארבעים שנה באוניברסיטת תל אביב. היא היום בת מאה. בוודאי לקוראי המילים האלה הינה חלק מן העולם של אתמול. אם רגלו האחת של צוויג הייתה נטועה באימפריה האוסטרו–הונגרית, והאחרת נמלטת מן הרייך השלישי, רגלה האחת של יעקובסון הייתה בגרמניה של רפובליקת ווימאר והאחרת בחולון של מדינת ישראל. היה צריך לפגוש אותה ולהכיר אותה כדי להבין עד כמה נכרכו באישיותה שני העולמות האלה. בשונה מצוויג, לה, ככל שהכרתיה, לא היו ספקות. היא ידעה שלולא החליט אביה לעזוב את ברלין ולעלות לארץ שנה אחרי שצוויג עזב את זלצבורג ופתח בנדודיו, סופה היה רע ומר כשם שהיה סופן של סבתותיה. היו בין צוויג ליעקובסון הבדלים נוספים. צוויג עזב את אירופה בגיל חמישים ושתיים, חנה עזבה את אירופה בגיל שמונה. הוא עזב בעקבות החלטה מושכלת שלו. היא עזבה מפני שאביה, וילי יעקובסון, החליט לעזוב. כאשר צוויג עזב את אירופה חלק הארי של חייו כבר היה מאחוריו, כאשר חנה הגיעה לחולון כל החיים היו עדיין לפניה, ולמרות השניות של חייה, היו לה חיים מרתקים.
וילי היה נשוי ללילי (לבית היימן). הוא היה סוחר ומנהל של סוכנות טקסטיל גדולה ומצליחה בברלין, והעסק שניהל סיפק למשפחה רמת חיים גבוהה ואורח חיים עירוני טיפוסי למעמד הבינוני גבוה של יהודי העיר. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עסקו נפגע קשות מהחרם הכלכלי על היהודים, דבר שהוביל את המשפחה לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה. ההחלטה נעשתה בניגוד לדעת הוריו של וילי אשר הפצירו בו להישאר שכן ראו ברדיפת היהודים רע זמני שיחלוף. הם נרצחו כמובן. הוריה של לילי עלו עם בתם, חתנם ונכדתם. הסבים התקשו להסתגל לעולם החדש לתוכו הוטלו לעת זקנה, ולאחר זמן קצר החליטו לחזור לברלין, באותה טענה שהעלו הוריו של וילי, שמדובר בקשיים זמניים שדינם לחלוף. סבה של חנה נפטר בברלין, ואילו סבתה נרצחה באושוויץ.
המשפחה הייתה מראשוני המתיישבים בחולון עוד בטרם הוכרזה כעיר רשמית אלא הייתה אוסף של שכונות צעירות ומבודדות בחולות. ווילי נאלץ לשנות לחלוטין את עיסוקו המקצועי ועבד כפקיד בהסתדרות הציונית. חנה למדה בבית חינוך לילדי עובדים, בית ספר עממי שחינך לערכי תנועת העבודה. עבור לילי, האם הבורגנית מגרמניה, שילובה של חנה במערכת חינוך סוציאליסטית-פועלית בארץ היה שינוי תפיסתי עצום, אך לדברי חנה היא תמכה בהשתלבותה המלאה של בתה בהוויה הארצישראלית. עם זאת, בבית הוסיפו לטפח את אורח החיים לו הורגלו בברלין, השפה המדוברת הייתה גרמנית. הלבוש הוסיף להיות כפי מה שנהגו נשים עירוניות בכרך הגדול, והפנאי כלל מוזיקה קלאסית וספרות גרמנית. בתום לימודיה העממיים נשלחה חנה להשלמת השכלתה לבית הספר החקלאי "עיינות". היא עזבה את המקום בטרם סיימה את לימודיה. נראה שהחיבור בין הבית הייקי לבית הספר החקלאי לא עלה יפה. מכל מקום, חנה צמחה להיות אשה צעירה משכילה מאד ששלטה במספר שפות אירופיות ושייטה בחופשיות בספרות העולם וההיסטוריה שלו , והייתה בקיאה מאד בהיסטוריה של האמנות בביטוייה בכל רחבי תבל.
במהלך נעוריה, הוריה התגרשו ואמה נישאה למהגר אחר מגרמניה, הנס רוזנקרנץ, שגם הוא היה גרוש ולו כמה ילדים מנישואיו הראשונים שעלו עמו לארץ. חנה נקשרה מאד למשפחה החדשה הזאת, אלא שגם הנישואים האלה לא החזיקו מעמד זמן רב ואמה התגרשה מרוזנקרנץ. חנה הוסיפה לשמור על קשר עם רוזנקרנץ וילדיו להם התייחסה כאל אחים.
היא הייתה מן הנשים הראשונות ששרתו במשטרת ישראל. גולת הכותרת של הקריירה שלה במשטרה היה שירותה בלשכת 06 שהכינה את משפט אייכמן.
אחד מאחיה החורגים נהרג במלחמת השחרור וכפי שאמרה לי פעם, לדעתה עובדה זו סייעה לה להתקבל לשורות המשטרה. היא הייתה מן הנשים הראשונות ששרתו במשטרת ישראל. גולת הכותרת של הקריירה שלה במשטרה היה שירותה בלשכת 06 שהכינה את משפט אייכמן. לאחר יציאתה לגמלאות, פנתה ללמוד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ועבודת התואר השני שלה על חלקם של היהודים בהפעלת מכרות הכסף שבסדרוקאפיסי שביוון אף יצאה לאור.
אביה החורג של חנה, הנס (חנן) רוזנקרנץ שינה את שמו בישראל לחי עטרון והינו החוט המקשר בינה לבין הספר המונח לפנינו. בשנת 1921, כשהיה נער בן 16 בלבד בעיר קניגסברג, פנה רוזנקרנץ לסופר הנערץ עליו, שטפן צוויג, בבקשת עצה כיצד להפוך לסופר. צוויג השיב לו בגלוי לב נדיר, והפך למדריכו הרוחני. מערכת היחסים ביניהם שהייתה כנראה כולה אפיסטולרית הייתה יוצאת דופן. בשנת 1921 צוויג כבר היה סופר מפורסם בעולם כולו שקיבל ערמות של מכתבים , חלקם מאנשים שעניינו אותו ואחרים שהיו בבחינת הטרדה מיותרת. העובדה שטרח על מערכת היחסים עם האיש הצעיר הזה, כמעט נער, מלמדת על כך שהוא זיהה בו כשרון, אבל לא רק. לדעתי, הבעיות שלובנו במכתבי צוויג אליו מלמדות שהן העסיקו גם את צוויג ולא רק את רוזנקרנץ. אחזור אליהן בהמשך. צוויג עודד אותו בשאיפתו להיות מוציא לאור, וכדי לסייע לו כלכלית ומקצועית, עזר לו להקים את הוצאת הספרים שלו בברלין (J.M. Spaeth) ואף העביר לו זכויות על כתבי יד שלו. התכתובת ביניהם הגיעה ל-26 מכתבים ו-6 גלויות, והיא נפסקה כאשר רוזנקרנץ עלה לארץ וצוויג עזב את אוסטריה בשנת 1933.
הוא שלח יד בנפשו בשנת 1956, בגיל 51. מזוודת מכתביו של צוויג אותה שמר מכל משמר, נשארה בידיה של חנה יעקובסון שנצרה אותה עשרות שנים עד שמסרה אותה לספרייה הלאומית.
עם עליית הנאצים לשלטון רוזנקרנץ נאלץ לסגור את הוצאת הספרים שלו, עלה לארץ, עברת את שמו ופתח בחיים חדשים. הוא היה לעיתונאי וכותב מוערך ב"הארץ" וב"ג'רוזלם פוסט" והרבה לתרגם ולכתוב עבור כתב העת "מערכות". למרות שלכאורה השתלב בהצלחה בעולם התקשורת של המדינה שבדרך וזו שהוקמה זה עתה, ההגירה באמצע החיים הייתה לגביו כנראה משבר ממנו לא התאושש. ייתכן שהתאבדותו של פטרונו הרוחני שטפן צוויג (1942), נפילת בנו במלחמת השחרור (1948), וגירושיו מלילי, היו שורה של מכות שנוספו על המשבר הזה. הוא שלח יד בנפשו בשנת 1956, בגיל 51. מזוודת מכתביו של צוויג אותה שמר מכל משמר, נשארה בידיה של חנה יעקובסון שנצרה אותה עשרות שנים עד שמסרה אותה לספרייה הלאומית. מסירת המכתבים נעשתה על דעת כל צאצאיו של רוזנקרנץ.
התכתבותו של צוויג עם רוזנקרנץ מהווה רק רבע מכלל המכתבים שאותם ההדיר ליט, ולא כל המכתבים הינם בעלי משמעות שווה לעניין יחסו של של צוויג ליהדותו. אבל גם מן המוקדמים שבהם, אותם שלח לחברים ארבע שנים לפני תחילת התכתבותו עם רוזנקרנץ, ברורים כמה קווים, הראשון שבהם הוא השניות שביחסו ליהדותו. צוויג היה שמח לולא היה יהודי, אבל מאחר וזה הגורל שנפל בחלקו הוא חיפש דרך לחיות עמו. מדינת היהודים לא הייתה בעיניו דרך כזאת. הקו השני שבולט במכתביו מתחילת מלחמת העולם הראשונה היא ההכרה שהתמוטטות מה שהוא קרא לו "העולם של אתמול" הינה בבחינת קול מבשר רעות לעם היהודי. במכתב מאפריל 1915 אל אברהם שבדרון, אותו כתב במדי הקיסרות ההבסבורגית, קרא :"עלינו להתגונן ולהיות מוכנים כבר היום למאבק הנואש שתוביל בארצנו המפלגה, שכקודמותיה תבקש להשית את טעויותיה על היהודים". הנושא הזה, של הסכנה הצפוייה ליהדות אירופה בגין רצונן של המדינות שניגפו במלחמה למצוא שעיר לעזאזל חוזרת במכתבים אחרים נוספים ובשלב מוקדם של המלחמה.
לעולם לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי, ככלא המצויד בסוגרים הסוגרים על העולם האחר.. ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד.
כבר בשלב זה התגבשו רעיונותיו באשר למהות יהדותו שלו, היהדות בכלל והלאומיות היהודית. באותה תקופה כתב את מחזהו "ירמיהו" אותו הגדיר כ"טרגדיה ובה שיר תהילה לעם היהודי כעם הנבחר, אולם היא אינה מציגה תמונה של רווחה ונחלה, כי אם מציאות של סבל נצחי, נפילה מתמדת ותקומה מחדש.. והסיום הוא בו-זמנית הכרזה על הגלות מירושלים ועל בנייתה המתחדשת לעולמי עד". הזרם הלולאתי אותו תיאר כנושא מחזהו חזר והוסבר על ידו כזה שעל גליו הוא נישא: "לעולם לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי, ככלא המצויד בסוגרים הסוגרים על העולם האחר.. ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד".[אל מרטין בובר, 8 במאי 1916]. הוא המשיך לנסות ולשכנע את מרטין בובר, ולהסביר לו את עיקרי הוויתו היהודית: "מעולם לא הרגשתי כה חופשי עם היהדות שבקרבי כפי שאני חש בימים אלה של אמונת השווא הלאומנית. רק העובדה שמעולם לא רציתי שהיהדות תשוב להיות לאומה ותשפיל את עצמה בפני המציאות התחרותית, היא שעומדת כחיץ ביני ובינך ואנשי שלומך. אני אוהב את הגולה ומתייחס אליה בחיוב כמהות האידאליזם, כשליחות כל-עולמית וכלל אנושית... אני מבין את המצב כיום כנפלא וכנהדר ביותר בתולדות האנושות:להיות בלי שפה, בלי מחוייבות, בלי מולדת. להיות רק באמצעות נוזל ההוויה". [אל מרטין בובר 24 בינואר 1917]. בנימוס מרכז אירופי דחה את חלומו של בובר בדבר יצירה רוחנית נעלה בירושלים הגשמית, באומרו שגם אם החלום הזה יתגשם איש משניהם לא יזכה לחזות בו.[אל מרטין בובר , 25 במאי 1917].
מעולם לא הרגשתי כה חופשי עם היהדות שבקרבי כפי שאני חש בימים אלה של אמונת השווא הלאומנית.
מרטין בובר, היה בר הפלוגתא האינטנסיבי ביותר שלו בנושא הלאומיות היהודית, ייתכן משום שעמו התקשה להתמודד. בשלהי המלחמה הוא כתב אליו ש"ברגע הזה האיום על מימוש החלום הלאומי הולך וגדל", ודווקא ברגע הזה הוא רואה בחלום המדינה היהודית "בעלת תותחים דגלים וניסים", חלום מסוכן. "אני נחוש בדעתי" הוא כותב "לאהוב דווקא את הרעיון הכואב של הגולה, את הגורל היהודי ולא את רווחתה ושגשוגה של היהדות. במצב של רווחה והגשמה העם הזה מעולם לא זקף לזכותו ערך כלשהו - את כוחו הוא שואב רק ממצבי לחץ, מפירוק לכידותו. ההתכנסות תוביל לפיצוץ עצמי. מהי אומה אם לא גורל בתחפושת? והנותר ממנה יכול לחמוק מגורלו? פלשתינה עלולה להיות סוף פסוק, סגירת מעגל, סופה של התנועה שזעזעה את אירופה,את העולם כולו." [ פברואר 1918].
מהי אומה אם לא גורל בתחפושת? והנותר ממנה יכול לחמוק מגורלו? פלשתינה עלולה להיות סוף פסוק, סגירת מעגל, סופה של התנועה שזעזעה את אירופה,את העולם כולו.
הוא חזר ביתר הדגשה על רעיונותיו אלה אחרי המלחמה. "את תפקידה הפוליטי של הרוח היהודית אני רואה בעקירת הלאומנות בכל הארצות כדי ליצור קשר ברוח טהורה. ומשום כל אני דוחה גם את הלאומנות היהודית שכן יש בה גם מן היוהרה וההסתגרות. אחרי אלפיים שנים שבהן חרשנו בדמנו וברעיונותינו את העולם, איננו יכולים לשוב ולהגביל את עצמנו ולהיות אומונת קטנטונת בפינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם, ולכן היינו למה שאנחנו. ואם נגזר עלינו לסבול–זה גורלנו. לא עוזר להתגאות או להתבייש ביהדות – צריך לקבל אותה כפי שהיא ולחיות כפי שנגזר עלינו, כלומר חסרי בית וחסרי מולדת במלוא מובן המילה".[אל מרק שרלג, 22 ביולי 1921].
אחרי אלפיים שנים שבהן חרשנו בדמנו וברעיונותינו את העולם, איננו יכולים לשוב ולהגביל את עצמנו ולהיות אומונת קטנטונת בפינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם, ולכן היינו למה שאנחנו. ואם נגזר עלינו לסבול – זה גורלנו. לא עוזר להתגאות או להתבייש ביהדות – צריך לקבל אותה כפי שהיא ולחיות כפי שנגזר עלינו, כלומר חסרי בית וחסרי מולדת במלוא מובן המילה.
מכתביו אל רוזנקרנץ נושאים אופי שונה מאלה שכתב אל עמיתים או ברי פלוגתא. רוזנקרנץ , צעיר, אלמוני וחסר נסיון, קבע מראשית מסכת יחסיהם את גישתו לעניין היהודי בבירור, הגם שניתן להניח שידע באותה שעה מהי גישתו של צוויג לנושא, וידע שהיא שונה משלו. צוויג לא היסס להביע לפני רוזנקרנץ את עמדתו שלו ,אבל בנימה רכה ומכילה.
הוא קבע שהוא עצמו איננו לאומן במובן הרגיל. מצד אחד הוא מתעב את "ההאדרה העצמית של העמים והסירוב שלהם להכיר בעושר הצורות העממיות ובסוגים השונים של בני האדם כיפי היקום." מצד שני הודה כי "בראייה היסטורית" הינו בטוח "שמבחינה תרבותית היהדות מפתחת עכשיו עוצמה יצירתית, פריחה שכמוה לא ידעה במשך שנים רבות" . הוא המשיך והזהיר בנימה נבואית " ייתכן שזוהי הלהבה המיתמרת לפני השקיעה, או אולי ההבהוב בליבו של פרץ שנאה עולמי. כך או כך היהדות חווה עכשיו שעת כושר על כל הסכנות הכרוכות בה... אם היהדות היא טרגדיה , אז אנחנו רוצים לחיות אותה: היא ניצבת לפני העולם כגדולה שביצירות גדול המשוררים – אלוהים – ואיני מתבייש להיות אחד משחקניה, המבצע האפיזודי שלה". הוא המשיך בטון כמעט מתנצל שטומן בתוכו ספק ברישא של דבריו :"זוהי דעתי האישית ואני מציג אותה לפניך מתוך רגשי כבוד אליך, הצעיר, המתמודד ברצינות כה רבה עם הבעיות... ובלי להגזים אני יכול לומר לך שאין לי ספק בנוגע לעתידך הרוחני. מי שכבר בשלב כה מוקדם בחייו מתבונן בנקודה המכרעת, אינו יכול לבוא לידי טעות".[קיץ 1921].ספקותיו של צוויג לובשים צורה קודרת ממרחק הזמן . הוא יעץ לאיש הצעיר "תלמד שפות זרות, זה המפתח לחופש. מי יודע אולי יהיו גרמניה ואירופה כה מחניקות שהאדם החופשי ברוחו לא יוכל עוד לנשום בהן. [אל רוזנקרנץ, 10 בדצמבר 1921].
ייתכן שזוהי הלהבה המיתמרת לפני השקיעה, או אולי ההבהוב בליבו של פרץ שנאה עולמי. כך או כך היהדות חווה עכשיו שעת כושר על כל הסכנות הכרוכות בה...
רוזנקרנץ המשיך לדבוק ברעיונות שאותם גיבש בשלב כה מוקדם של התהוותו הרוחנית. לא ברור אם בשל כך למד את השפה העברית ברמה כה גבוהה עד כי יכול היה להשתלב בעולם התקשורת הארצישראלי, או שמא קלט את האזהרה שקופלה בדברי המנטור שלו. בכל מקרה, איש מהם , לא הוא ולא צוויג, לא הצליח לחצות בשלום את הסמבטיון של חורבן העולם שלתוכו נולדו.
בלא לפסוק לכאן או לכאן בין הרעיונות השונים שהנחו את שניהם בכל הנוגע למהות היהדות והגורל היהודי, צריך לזכור את חנה יעקובסון שחצתה את הנהר השוצף הזה ועדיין בחיים חייתה , ולשאול, האם לא מדובר בפסיקה בשאלה פילוסופית עמוקה כמו מהות הקיום היהודי, אלא בשאלה פשוטה בהרבה, באיזה גיל יכול אדם עדיין להשתנות בהצלחה בתוך שינויי העיתים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.