האימה כשורש התודעה: יגאל בן-נון על "הלם הטרור" של יוסף אגסי וחיים אסא

יגאל בן-נון, היסטוריון, חוקר מקרא, פעיל חברתי ואמן ישראלי

מסע אינטלקטואלי העוסק בשורשי הפחד האנושי, המעבר מדיבור לשפה וההבדל שבין טראומה אישית לנרטיב קולקטיבי.

על: חיים אסא ויוסף אגסי, הלם הטרור: האימה האנושית מפני המציאות, רסלינג, 2026-2025, 128 עמודים

תגיות: הלם הטרור, טרור ואימה, תולדות השפה, טראומה קולקטיבית, אבולוציה של הדיבור, הומו ספיינס, יוסף אגסי, חיים אסא, יגאל בן-נון.

פחדים, טראומות, דיבור ושפה. על שורשי התודעה האנושית

מי שמבקש להתחקות אחר מושגים מופשטים המעצבים את חיי האדם, ראוי שיקרא את ספרם החדש של ד"ר חיים אסא ופרופ' יוסף אגסי, "הלם הטרור – האימה האנושית מפני המציאות" בהוצאת רסלינג. אסא ואגסי מפליגים בספרם אל תולדות האנושות ואל ההגדרות המעצבות את מצבה. הם מרחיבים את תחום הדיון בטרור אל עבר הפחד, האימה, הטראומה, התודעה והשפה. בתוך כך הם סוקרים את עמדותיהם של ניטשה, הגל ומרקס, ומנהלים עמם מעין דו־שיח אינטלקטואלי.

בפתח הספר מוצגת שאלה מפתיעה: מה היה קורה אילו בשבעה באוקטובר 2023, במקום מתקפת מחבלים על יישובי עוטף עזה, היו התושבים מותקפים בידי להקה של 3,000 זאבים? לטענת המחברים, בני אדם למדו במהלך ההיסטוריה להתגונן מפני חיות טרף, אך טרם הסתגלו למתקפת בני אדם. מאז ימי ההומו ספיינס פיתח האדם אמצעים להתמודדות עם טורפים, ולכן אלה לא מעוררים בו עוד אימה קיומית. אפשר כמובן לחלוק על קביעה זו. דומה כי גם כיום היינו נבהלים מלהקה של 3,000 זאבים לא פחות משהיינו נבהלים מטרוריסטים. די להיזכר בסרטו של אלפרד היצ'קוק "הציפורים" שבו השתלטה להקת ציפורים על עיר שלמה ועוררה תחושת אימה עזה.

למעשה, ספרם הנוכחי ממשיך במידה רבה את חיבורם הקודם, "על המלחמה" בהוצאת ידיעות ספרים (2020), בו הצביעו על שקיעתן של המלחמות הקונוונציונליות שאפיינו את העבר. מלחמתה של רוסיה של ולדימיר פוטין נגד אוקראינה וכן העימות בין ארה"ב בהנהגת דונלד טראמפ לבין איראן, ממחישים שסכסוכים בין מדינות אינם מוכרעים בהכרח בזירה הצבאית בלבד.

הסיבה לכך גלויה לעין: הדמוקרטיזציה של המדע שינתה את כללי המלחמה. טכנולוגיות צבאיות נעשו זמינות לצבאות רבים. גם נשק גרעיני שבידי מדינות אינו מונע מלחמות ביניהן, ואף לא בין מדינה גרעינית למדינה שאינה מחזיקה ביכולת זו. בפועל, מרבית המלחמות התנהלו ללא קשר ישיר לגרעין. הקשיים התעוררו בעיקר כאשר מדינות גרעיניות ביקשו למנוע מאחרות להצטרף למועדון זה.

בתחומי דעת שונים מתקיים ויכוח על מעמדן של תופעות מופשטות המעסיקות את מדעי החברה: תודעה, אינטליגנציה, פחד, אלימות, אימה, טראומה וכיוצא באלה. האם הן טבעיות? האם הן מולדות בטבע האנושי?

הגישה הקוגניטיבית גורסת כי תופעות אלו נוצרות במוח האדם באופן טבעי, בזכות מבנים מנטליים וביולוגיים שאפשרו את התפתחותן. גישה זו מתמקדת בהתפתחות הנוירולוגית ובכישורים אינדיבידואליים. לפי תפיסה זו, מושגים אלה הם תוצר לוואי של מנגנוני המוח האנושי, מעין רפלקסים מנטליים.

מנגד, הגישה החברתית־אקולוגית רואה במושגים אלה תוצר של יחסי גומלין בין אדם, סביבה וקהילה. לפי תפיסה זו, אמונות ורגשות אינם נובעים מן המוח בלבד, אלא מן הניסיון הקולקטיבי במעגלי החיים: מן העונות, מן המאבק על מזון ומים, ובעיקר מן הצורך בתיאום חברתי. הפחד והאימה, במובן זה, מייצרים לכידות חברתית, מסדירים יחסים ומחזקים סולידריות קהילתית. לפיכך, האינטליגנציה האנושית אינה רק יכולת הפשטה, אלא גם השתקפות של יכולת האדם לזהות סדרים ותבניות בעולמו, ולהיות מודע למקומו בקהילה האנושית סביבו.

הנחת היסוד של המחברים היא שהאימה טבעית, כלומר שהאימה והאלימות הן מולדות. כך גם הטראומה, הנתפסת כפועל יוצא של האלימות. אין ספק שטראומה קיימת במישור האינדיבידואלי של האדם שנפגע. אולם האם ניתן לייחס טראומה גם לעמים ולאוכלוסיות? האם קיימת טראומה קולקטיבית, ומה יחסה לאימה ולפחד?

טראומה קולקטיבית אינה טראומה קלינית אלא מנגנון אידאולוגי. אין טראומה של אוכלוסיות במובן הפסיכיאטרי, אלא נרטיבים לאומיים של טראומה. מדובר במושג חשוב ורב־השפעה, אך יש להבחין בינו לבין טראומה אינדיבידואלית. כאשר עם מסוים רואה עצמו נושא טראומה היסטורית, דוגמת השואה בחברה הישראלית, מדובר לרוב בשדה הסמנטי של אידאולוגיה, זיכרון ונרטיב.

הטענה שלפיה קבוצה אחת תמיד תראה עצמה נעלה על אחרת ותפתח כלפיה שנאה ולעיתים אלימות, נראית בעיניי מרחיקת לכת. סיפורי המבול ומגדל בבל, למשל, בנויים על פי תבנית של אימה מפני ריבוי בני אדם על פני האדמה. פעילי אקולוגיה רבים משוכנעים שהתחממות כדור הארץ וגידול האוכלוסייה יביאו לחורבן האנושות. גם אלרמיזם קיצוני ביחס לבינה המלאכותית נובע, לדעתי, מפחדים קמאיים. לאורך ההיסטוריה, חידושים טכנולוגיים עוררו תמיד חששות. חשש מופרז מן המדע, אצל אחדים עד כדי פוביה, ניכר אצל יובל נוח הררי וכן אצל הוגים מובילים בתחום הבינה המלאכותית כגון יהושוע בנג'יו וג'פרי הינטון.

סוגיית הטראומה כאימה נידונה גם במסגרת התופעה הנפוצה בציבור בשם "טראומת הלידה". לפי המחקר הפסיכולוגי והנוירוביולוגי, אין עדויות אמפיריות לכך שלידה רגילה גורמת לטראומה נפשית מתמשכת. המחקר שולל תיאוריה זו, שכן מערכת הזיכרון האפיזודי של התינוק אינה מפותחת דיה בעת הלידה. זיכרונות מודעים מתחילים להיווצר רק חודשים רבים לאחר מכן. לכן אין בסיס מחקרי מוצק לטענה שלידה רגילה יוצרת טראומה נפשית.

נושא התודעה שזור בכל פרקי הספר. האם תודעה היא היכולת להפעיל זיכרון לטווח ארוך ולהבחין בשינויים? האם אמונה דתית עשויה להקהות את תחושת האימה? האם האמונה באל משמשת מפלט מפני חרדה קיומית? הפצת "ספרי הקודש" (המקרא, הברית החדשה והקוראן), בעקבות המצאת הדפוס, לא חוללו כשלעצמן אמונות בקרב קוראיהם, כי הן עוצבו זמן רב קודם לכן, ולעיתים הן אינן תלויות בטקסטים שיצרו את הדתות.

גם הצירוף "דתות מונותאיסטיות" בעייתי מבחינה מושגית, שכן דת בנויה מלכתחילה על אמונה בישות עליונה אחת או בעליונות מטפיזית כלשהי. לפיכך, הבודהיזם נתפס יותר כתפיסת חיים פילוסופית מאשר כדת. היהדות מוגדרת אמנם כדת, אך ניתן לטעון שהיא גם מערכת פולחנית המבוססת בעיקר על קיום מצוות יותר מאשר על תאולוגיה דוגמטית מבוססת על עיקרי אמונה. לעומת זאת, הנצרות והאסלאם הן דתות במובן המובהק של המילה, שכן הן נשענות על עיקרי אמונה מנוסחים כמכלול תאולוגי.

מחברי הספר עוסקים בהרחבה בשאלת היווצרותה של השפה. לשפה קדם הדיבור , כלומר היכולת להפיק צלילים מחלל הפה באמצעות הלשון, השפתיים, החך, הגרון והשיניים. סביר להניח שיכולת הדיבור קדמה למעבר האבולוציוני הסופי בין השימפנזה לאדם, או בין הפרימטים להומינידים. האדם הקדמון ירש בסיס ביולוגי זה, ושכלל אותו בהדרגה באמצעות שליטה מדויקת יותר במערכת הקולית. ואולם חלפו מאות אלפי שנים עד שההומו ספיינס הפך את הצלילים לדיבור מובן, ואת הדיבור לשפה עם מבנה תחבירי. יש להבחין בין הפקת צלילים כאונומטואים לבין התפתחותו האיטית של דיבור והיכולת להבדיל בין סובייקט לאובייקט, בין שמות לפעלים, בין עבר לעתיד ובין זכר לנקבה.

שפה בנויה מתבניות מובחנות: מילים, פעלים, זמנים, שמות תואר ובעיקר מבנה תחבירי מורכב. כדי שהמעבר מדיבור לשפה יוכל להתרחש, היה על ההומו ספיינס לפתח יכולת הפשטה, כלומר אינטליגנציה מתקדמת ומודעות עצמית. כך אירע גם כאשר האדם הקדמון התפעל מחיות פרא בתנועה והפך אותן, במערות חשוכות, לציור ולסצנות מורכבות. בסיכומו של דבר, האדם הקדמון נעשה להומו ספיינס ברגע שהפך את הצלילים לשפה.

כבר במאה התשע־עשרה הציע צ'רלס דרווין פרשנות אבולוציונית לשפה, לפיה היא נובעת מקולות רגשיים שהתייצבו בהדרגה והוצמדו למשמעויות מוסכמות בקהילה. תיאוריית ההדרגתיות זכתה לחיזוק במחקר בן זמננו, בעיקר הודות לחקר הנוירוביולוגיה ולממצאי האנטומיה ההשוואתית. התפתחות המבנים המוחיים תרמה ליכולת ליצור קולות סימבוליים, לעיתים עם מלודיה שמעניקה להם משמעות.

חוקרים שואלים כיום מדוע התפתחה יכולת דיבור מלאה רק אצל בני אדם ולא אצל הקופים הגדולים או אצל בעלי חיים אחרים. האם השפה מולדת במבנהו הביולוגי של האדם, כפי שטוען נועם חומסקי או שמא היא נרכשת בהדרגה בראשית הילדות? סביר להניח שיכולת הדיבור קדמה בהרבה להופעת השפה המובנית. אולם המעבר מדיבור לשפה חייב יכולת הפשטה, זיכרון, הבחנה וארגון סמלי. במובן זה, האדם הקדמון נעשה אדם מודרני כאשר הפך את הדיבור לשפה מדוברת.