מי שלא ירו בו הנוקמים - כבר שכח. רק פה, בשכונה, קונכיות עם זיכרונות: על ׳שואה שלנו׳ של אמיר גוטפרוינד

ד"ר צביה רחימי שפרן, חוקרת ומחנכת

על: אמיר גוטפרוינד, שואה שלנו, זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב תש״ס 2000, 439 עמודים

זמורה ביתן

רבות נכתב על השואה במהלך חמישים השנה האחרונות. בדרך כלל זהו חומר קשה לקריאה, הדורש הן אמפטיה רבה למספרים ולסיפוריהם והן כושר קבלה וספיגה לקוראים. 

רבים שתקו ועדיין שותקים: לחוות שנית מציאות בלתי נתפסת באכזריותה זו חוויה איומה לניצולים עצמם. מצד שני הם היחידים ולצערי, הם הולכים ומתמעטים, שחייבים לשתף אותנו בפרק האפל הזה בתולדות עמנו.

והנה הפתעה: אמיר גוטפרוינד, שזה היה ספרו הראשון, מצליח בצורה ספרותית מאד מפותחת לכתוב, לשתף, לחוות איתנו ולמעננו ולמענו את השואה. לכן זו שואה שלנו. המספר ברומן הוא ילד בחלקו הראשון של הספר, שחווה ביחד עם קרובת משפחה את הסיפור הבלשי של גילוי סיפור השואה בקרב תושבי רחוב כצנלסון בחיפה, שכולם ניצולי שואה. הילד הוא דור שלישי לשואה, אבל "הוא עוד לא בגיל", לכן הוא מתאר את השכנים המוזרים ברחוב הזה, אשר ברובם הומצאו על ידי גוטפרוינד.

הילד מתבגר וחוקר את השואה, כשהוא נעזר בחומר רב על השואה.

"רוב האנשים פה אף פעם לא חיו אחרי המחנות. למרות ששחררו אותם, ושלחו אותם ארצה באוניות, ושלחו אותם להתגורר בבתים, שום דבר חי באמת לא יצא מהגדרות: תרמית ענקית, אכילה ושתיה ושינה, חמישים שנים, גם חתונות מחדש וילדים חדשים - הכל תרמית. שרדו רק קונכיות עם זיכרונות. קונכיות ריקות מקשיבות לרדיו, הולכות למכולת, לבקר קרובים. חמישים שנה, ובגרמניה בינתיים נגמרה המלחמה. חיילי המשמר ונהגי הקטרים פקידי ההסברה כבר שכחו. משגיחי העבודה, יצרני הגז ומשגיחי המשלוחים כבר שכחו. מפעילי המנועים ואוספי השיניים ומפקדי המחלקות האיינזגרופן כבר שכחו. מפקדי המחנות ועורכי הניסויים ופוקדי הפקודות כבר שכחו. מי שלא נתלה - כבר שכח, מי שלא ירו בו הנוקמים - כבר שכח. רק פה, בשכונה, קונכיות עם זיכרונות" ( עמ' 403). 

לעתים כאילו אובססיה תקפה אותו: לדעת, להבין, לקלוט, להרכיב סיפורים שלמים מקטעי זכרונות.

הספר מאד קריא, לא מאיים, לא מסתיר, אך מגלה בתבונה ובצורת קולחת ועלילתית את המתרחש באירופה בין השנים 1939 - 1945 ואחר כך בישראל, לאחר עלייתם של הניצולים. גישה מעשית לקליטת מאורעות היסטוריות, תחושות נקמה לצד תיעוד מצמרר, נקודות ראות שונות של המחבר עצמו ושל הסובבים אותו - כל אלו הופכים את הספר הזה לאחת מהעדויות הספרותיות המשמעותיות ביותר לתקופת השואה - עבר, הווה, עתיד.