הביטוי 'שיכור כלוט' – למה?

פרופ׳ שמחה קוגוט, האוניברסיטה העברית

Bernardo Cavallino - Lot and His Daughters

׳שיכור כלוט׳ - למה?

[דבר תורה לליל שבת פר' 'וירא' תשפ"ד, שמחה קוגוט]

לעילוי נשמת אשתי, לאה אהובה בת מנשה הכהן, שהיום מלאו ארבע שנים לפטירתה

****************************

הביטוי 'שיכור כלוט' נולד בהשראת הסיפור שנקרא מחר, על שתי בנות לוט ואביהן במערה, שנמלטו אליה כדי להינצל ממהפכת סדום ועמורה. במערה זו התרחש גילוי העריות של כל אחת מהבנות עם אביהן, לילה אחר לילה, לאחר שהשקו את אביהן יין, ובשכרותו 'לא ידע בשכבה ובקומה' (בר' יט, לה). קדם לסיפור זה סיפור אחר בפרשתנו, שבו לוט מכניס לביתו שבסדום מלאכים שהתחזו לעוברי אורח, וברדת החשכה, אנשי העיר סבבו את הבית "וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בר' יט, ה). לוט סירב להסגיר את האורחים, והציע לאנשי סדום את שתי בנותיו במקומם:

"הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי " (שם ח).

אין לנתק את שני הסיפורים זה מזה! אין ספק שזרע הפורענות של 'ונחייה מאבינו זרע' שבסיפור השני, טמון בטראומה שחוו בנות לוט בסיפור הראשון, שבו האב, שהיה אמור להגן עליהן מפני אינוס המוני, מוכן להפקירן ובעצמו מציע אותן להמון. היטיב לבטא את הטראומה בעל מדרש תנחומא (וירא יב): "בנוהג שבעולם, אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג; וזה (= לוט) מוסר בנותיו להתעלל בהם".

מסתבר, שהעולם המוסרי המעוות של לוט, השפיע על בנותיו, שאף הן איבדו את גבולות המוסר וביצעו את המעשה החריג והמעוות של הזדווגות עם אביהן.

מאחורי הסיפור הזה עומדת ההנחה, שאף שהנפשות הפועלות בסיפור, לוט ושתי בנותיו, הן ברמה מוסרית נמוכה, גילוי העריות שבסיפור לא יכול היה להתרחש ללא היין, שבאמצעותו שיכרו (בכ"ף) הבנות את אביהן. כך הפך לוט לאמת-מידה של עוצמת השיכרות, כפי ששנינו בגמרא (בבלי, עירובין ס"ה ע"א):

"שִׁיכּוֹר - מִקְּחוֹ מִקָּח (= קנייתו קנייה) וּמִמְכָּרוֹ מִמְכּר. עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו; מלקוֹת - מלקין אותו. כללו של דבר: הרי הוא כְּפִיקֵחַ לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה... אמר רבי חנינא: לא שָׁנוּ אלא שלא הגיע לְשִׁכְרוּתוֹ של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט - פטור מכולם."

מכאן החל לשמש המושג שיכור כלוט בהלכה כהגדרה למצב בו אדם איבד את הקשר עם הסובב אותו מחמת שכרותו, בדומה לשכרותו של לוט ש'לא ידע בשכבה ובקומה' (בר' כ, לה). אדם במצב זה נחשב כשוטה, הפטור מכל מצוות התורה, עד התפכחותו משכרותו.

עד כאן הכל ברור, ובכל זאת, אי אפשר שלא לשאול מדוע בחרו בלוט כאמת-מידה ולא בשיכור שקדם לו – נח? על שכרותו של נח קראנו לפני שבועיים, כך:

(בר' ט, יח-כה) "וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. [...] וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו [ וכאן מביא רש"י שני מדרשים: 'יש אומרים: סירסו; ויש אומרים: רְבעו'. לפי שתי הדעות נעשה בנח מעשה נורא, המעיד על שכרות ברמה שאינה נופלת משכרותו של לוט] וַיַּגֵּד [חם] לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן". כמו לוט, שלא ידע בשכבה ובקומה, גם נח לא ידע מה נעשה בו, עד שהקיץ מיינו.

אפשר שהבחירה בלוט ולא בנח לשמש כמדד לשכרות טוטאלית נעשתה מתוך הערכת תוצאת השכרות של לוט כחמורה מזו של נח, אך נראה לי הסבר אחר לכך: נח יוצא מן התיבה לעולם הרוס, שיש לבנותו מחדש. במסגרת זו 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם'. הכרם הניב ענבים ונח למד להפיק מהם יין. אולי היתה זו ההזדמנות הראשונה שלו לטעום יין ובדיעבד הפריז בטעימות שלו והגיע לכלל שכרות, שלא במכוון. לא כן לוט. לוט התבשר על ידי המלאכים שה' עומד להשחית את סדום ושהוא ומשפחתו יכולים להינצל, אם יצאו במהירות מן המקום. התורה מדגישה את הדחיפות והמהירות שליוו את המנוסה: (בר' יט, טו – לו) "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ--וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו [...]. וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה". ולאחר שהמלאכים נענים להפצרותיו של לוט לאשר לו להימלט לצוער, הקרובה מן ההר, הם מאיצים בו: "מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה [...]". כשהסתיימה הַהֲפֵכָה – "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה--הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" ושם, במערה, הבנות משקות את אביהן יין ובשכרותו שוכבות איתו.

סביר להניח שבנות לוט הכירו מן העבר את נטייתו של אביהן להשתכר ואת השפעת היין עליו, עד כדי אבדן שליטה על המתרחש אתו. רק הנחה זו מסבירה מדוע החליטו להשתמש ביין ולא חששו שתכניתן תיכשל. אך מניין נמצא להן יין במערה? מסתבר שלוט היה שתיין כפייתי, המכור ליין, עד כדי כך שאפילו במנוסתו החפוזה מסדום, להצלת חייו – מצב שבו אדם משאיר הכל מאחוריו ונוטל עמו רק את החיוני ביותר – הוא לא ויתר על היין וטלטל אותו במנוסתו עד למערה. ואולי זהו ההסבר ל"ויתמהמה" המפורסם – התעכב לקחת עמו כמות הגונה של יין, כצידה לדרך. מכאן התשובה לשאלה 'מדוע "שיכור כלוט" ולא "שיכור כנח"? רק מי שמכור ליין, כלוט ולא כנח, ראוי ששמו ייקרא על השיכור האולטימטיבי.

שבת שלום והיזהרו מן היין בקידוש!