הזדהות והַזָּרָה בשירי הספר "זמן בוורטיגו" מאת יערה בן-דוד

 צדוק עלון, סופר ומשורר ישראלי

יערה בן-דוד "זמן בוורטיגו"

הזדהות והַזָּרָה בשירי הספר "זמן בוורטיגו" מאת יערה בן-דוד

בשיר הראשון הפותח את קובץ שיריה השמיני של יערה בן-דוד, "זמן בוורטיגו" (ספרי עיתון 77, 2025), ניתן למצוא את המאפיין הבולט ביצירתה, כאשר היא כותבת שבדומה לגלובוס המסתובב על צירו, גם היא "מקרבת רחוקים ומרחיקה קרובים".

והדיכוטומיה הזאת של 'לקרב רחוקים ולהרחיק קרובים' קשורה בשני יסודות מובהקים בפואטיקה של המשוררת – הזדהות והַזָּרָה – שהמתח ביניהם יוצר מורכבות שירית: הזדהות מקרבת רחוקים, ואילו הַזָּרָה מרחיקה קרובים ומאפשרת לנו להביט על מה שמוכר לנו כעל זר ואחֵר. 

ההַזָּרָה היא עניין מורכב, כי הליכת יתר בה עלולה להוביל לכיוון לא רצוי ומאיים. יש גבול עדין בין הַזָּרָה, שהופכת את האחר למאיים, לבין אותה הַזָּרָה שמאפשרת לנו לחוש דרכה משהו מן התעלומה ומן המסתורין שבהוויתנו; ההַזָּרָה הזאת מאפשרת לנו להכיר את עצמנו באופן אחר ממה שהכרנו עד כה, וטוב עושה יערה בן-דוד שאינה מטה את הכף בשיריה להַזָּרָה במובן של ניכור, ובכך היא יוצרת בהם רובדי משמעות ותחושת מסתורין ביחס לקיום וגם ביחס ל"אני" שלנו המתגלה לנו כל פעם באופן שונה וחדש.

הדיכוטומיה הפואטית הזאת בין הזדהות והַזָּרָה בולטת אצל יערה לא רק בשירים, אלא גם ביצירות הקולאז' האמנותי שלה. שתיים מעבודות הקולאז' מעטרות את העטיפה הקדמית והעטיפה האחורית בספר, והן מעניינות ומעוררות מחשבה. בשתיהן מובעת תחושת הקרע הזועק לתיקון. בקולאז' על העטיפה הקדמית שתי כנפי הפרפר מחוברות על ידי סיכת ביטחון. בקולאז' על העטיפה האחורית קלף קרוע ניצב בתווך בין שני דיוקנאות מכוסים במסכה.

שירי הספר הם כמו קולאז' רבגוני של זמנים ומקומות מקרוב ומרחוק ושל תחושות וחוויות: שירים הנסבים על הקורונה, על ה-7 באוקטובר, שירי מסע בדרום אמריקה ובארמניה. כמו בקולאז' החזותי מרעננת המשוררת בלשונה הפואטית המיוחדת את המוכר והידוע על ידי הוצאתו מהקשרו הראשוני ומעניקה לו משמעות חדשה בשילובו בהקשר חדש. בקולאז' החזותי מדובר בחומר: פיסות נייר, פיסות בדים. בקולאז' השירי החומר הוא המילים שמקבלות רענון ומשמעות נוספת מכוח ההקשר החדש. כך בשיר 'ציפור בסבך' (עמ' 60) המוקדש להלום הקרב איציק סעידיאן, שבאקט של ייאוש מהממסד הצית את עצמו: 'דלת. / דלת נטרקת על אצבע אלוהים / ומי לא ישמע - / והנשרף טרם הבשיל למות'. הצירוף המוכר 'אצבע אלוהים' מקבל בהקשר הזה משמעות מוחצת. 

הן ליסוד ההזדהות והן ליסוד ההַזָּרָה יש שתי פנים: פרטיקולרי ואוניברסלי.

הזדהות פרטיקולרית

כאן אנו מוצאים הזדהות עם דמויות שמצליחות לעורר בנו רגש שאין לו הסבר, תערובת של אהבה, חמלה, רצון מטאפיזי להושיע.

יש לכך דוגמאות רבות בשירים; די אם אזכיר את השיר "נשימה עמוקה" (עמוד 89) שבמבט לאחור הוא מביע הזדהות עם אותה ילדה רקדנית בלט ועם אותה תקופת ילדות מוארת בדיזנגוף פינת בזל, שיר יפה ומרגש המסתיים בשורות: "הִשָּׁאֲרִי עוֹד קְצָת, חֲלוֹמִית, פְּנִינַת מָאוֹר, / וְאֶרְשֹׁם טְפִיפוֹת עֲדָנִים בַּעֲרוּגוֹת יַלְדוּתִי, / גַּם אִם עַכְשָׁו אַתְּ / סִפּוּר יָחֵף לְלֹא בְּעָלִים בַּאֲרוֹן הַסְּפָרִים".

ובשיר "לא במחול החרבות" מתוך שירי המסע בארמניה (עמוד 36), ישנה הזדהות עם הגננת הארמנית כשהכותרת היא איזכור על דרך הניגוד של יצירת חצ'טוריאן והטבח בעם הארמני.

"שָׁנִים אַחֲרֵי נִמְצְאָה בִּמְגֵרַת הָאָרוֹן בְּחַדְרִי / תְּעוּדַת גַּן הַיְּלָדִים הַגְּנוּזָה, מְעֻטֶּרֶת / סֶרֶט אָדֹם כְּרִמּוֹנֵי דָּם / שֶׁהֶעֱנִיקָה לִי בִּנְשִׁיקָה הַגַּנֶּנֶת סִיטנוּאֵלִי מִן הָאַרְמֶנִים".

הזדהות אוניברסלית

כאן מדובר בהזדהות שאינה עם דמות פרטית, אלא עם רעיון. בשירי הספר משוקעות לא מעט אסוציאציות תרבותיות, למשל מיצירותיהם של לורקה, שימבורסקה, אנטואן דה סנט-אכזופרי ואחרים.  וההזדהות כאן היא עם עולם הרוח האינטלקטואלי וההומאני; הרוח, התרבות והפואטיקה הם המענה הטוב ביותר כנגד יצר ההרס והנהיליזם. 

הַזָּרָה פרטיקולארית

שירים לא מעטים ב'זמן בוורטיגו' רומזים או מתייחסים ישירות לאירועים מוכרים במישור הפרטי או הקולקטיבי, כאשר הפרטיקולרי והאוניברסאלי משולבים בהם יחדיו. כך למשל השיר "סדום הפוכה", מתוך שירי השבעה באוקטובר, מעלה הבזק מהתמונה המוחשית והמטלטלת של שני הג'ינג'ים הקטנים עם האֵם העוטפת אותם. התמונה הזאת, הממחישה היבט הומאני ואוניברסאלי, חורגת מההקשר הפרטי המסוים והופכת בעצם לסמל של האסון וההלם הקולקטיבי שפקד את כולנו. האֵימה וחוסר האונים המשתקפים בתמונה הופכים לחלק מתחושת הזדהות כלל אנושית. האֵימה הפרטיקולארית הופכת לאֵימה אוניברסאלית גם מפני העתיד.

הַזָּרָה אוניברסלית

ההַזָּרָה האוניברסאלית בשירים עולה מתמונות פיגורטיביות, ממטפורות ומצירופים אוקסימורונים ייחודיים ומעוררי השתאות, כגון: 'אור מן ההיעדר'; 'חופן מילים מתאדה'; 'זמן עגול'; 'אַיִן חורץ לשון'; 'מבט שלא הוחזר לנדנו'; 'הזמן רעול פנים'; 'חֵיק היש מתמלא באַיִן' ועוד.

הדוגמה הטובה ביותר, לדעתי, היא השיר שכותרתו נושאת את שם הספר "זמן בוורטיגו". יש כאן שני מושגים שלכאורה אינם בני חיבור. הזמן הוא ליניארי, מוצק, אובייקטיבי, וברור לאן הוא מכוּוָן, ואילו וֶרטיגו הוא תחושת סחרחורת, או תנועה סיבובית שהיא ההפך מתנועה ליניארית, כאשר בפועל אין תנועה כלל. כלומר יש כאן הַזָּרָה של מושג הזמן בחיבורו ל"וֶרטיגו", אוקסימורון שמהדהד בעצם את סוד ההוויה. ואולי המשוררת שואלת את עצמה – האם תחושת הזמן הליניארית שלנו אינה אלא בגדר אשליה?

התחושה הפואטית מקבלת משנה תוקף בשיר מכוח איזכורם של שני מושגים מהותיים ואבסולוטיים בשיר: 'הכרחיות' ("כָּל מָה שֶׁהָיָה יָכוֹל לִקְרוֹת קָרָה בְּאֹפֶן הֶכְרֵחִי"). ו'אלוהים' ("אוֹחֵז בְּמֶרְחַקָיו שֶׁל אֱלֹהִים"). 'הכרחיות' ו'אלוהים' עם ההקשר לנסיך הקטן ולאקזופרי הם הוכחה לכך שהמשוררת אינה לוקחת את ההַזָּרָה למחוזות של אֵימה, אלא להפך, למחוזות של הזדהות, כפי שהיא כותבת: "הנוף החדש יטביע בה את זרותו האביבית".

היא מנתבת אותנו למחוזות של תפיסת המציאות במונחים של הכרחיות ושל הימצאותו של בורא עולם שכוונותיו טובות. וההתייחסות שלה לאנטואן דה סנט אקזופרי ולנסיך הקטן שלו, לטיסה החידתית ששמה קץ לחייו, מסמלת כאן את כוחה של הרוח; אקזופרי, כנסיך הקטן שלו, מחפש את לב הדברים, חותר אליהם ואינו מוכן לוותר על האמת הפנימית שלו. הוא מחפש את פשר חידת הקיום ומסרב לאבד את ההתבוננות הטהורה של הילד המבין את "הדברים החשובים באמת". התעקשותו לטוס את הטיסה ממנה לא שב מסמלת אִי ויתור, אִי כניעה לתפיסה הניהיליסטית. 

לאור כל הנאמר, מובן מדוע אנו נמשכים אל הקולאז' של יערה; פירוק הֶקשֵׁרים קיימים וערבובם מחדש טומן בחובו שלמות חדשה, אומנותית ונפשית; כמו שנאמר באחד השירים: "ואולי צריך למות כדי להתעורר מחדש".

והדבר הוא בגדר נחמה.

המשוררת ממחישה לנו כי לא לשווא בורא העיתים זימן לנו את עולמו כפי שהוא; אלא כדי שניצור אישית קולאז' פואטי שמצויים בו תקווה, נחמה ואור. ויערה בן-דוד טווה לנו קולאז' פואטי המעורר בנו תחושות של  הכרח; של עוצמה אלוהית; של נצח הבוקע מן הזמן בוורטיגו, ושל שיבה נצחית המאפיינת תנועה מעגלית.