רחב הזונה – קוים לדמותה

פרופ׳ רננה פרס, האוניברסיטה העברית ובית המדרש הישראלי לרבנות

Rahab and the Emissaries of Joshua, 17th century

כניסת עם ישראל לארצו היא שלב מכונן במערכת היחסים שבין עם ישראל וארץ ישראל. אחרי שנות עבדות ארוכות במצריים, וארבעים שנות נדודים במדבר, העם עומד, פיסית, גיאוגרפית ורוחנית, בפני החזרה לארץ וההתיישבות בה. תחילת תהליך הכניסה מתוארת בספר יהושוע בפרק ב. יהושוע שולח מרגלים לראות את יריחו וסביבותיה כדי להתחיל את מסע הכיבוש. לאור העובדה שהכוחות המניעים במקרא הם ברובם גבריים, מפתיע לראות, שבמרכזו של הסיפור הזה עומדת גיבורה ולא גיבור. אישה. ולא סתם אישה אלא אישה כנענית שהיא גם זונה – רחב. 

רחב היא לא השם הראשון שעולה בדמיונו של קורא התנ"ך המצוי, כשמבקשים ממנו לנקוט בשם של גיבורה מקראית. אנחנו אוהבים לדבר על האימהות, על מרים אחות משה, דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, אביגיל מהכרמל, רות, ובנות צלופחד. רחב לא נמנית עליהן, למרות התפקיד המרכזי שמילאה בכיבוש יריחו, היא לא זכתה להיכנס לגלריית הגיבורות הפופלריות. דווקא משום כך אני רוצה להתמקד בה. הסיפור המקראי, כדרכו, מקמץ בפרטים ומספר רק מה שהכרחי לקידום העלילה והמסר, אך מטרתי היא לנסות ולדלות מתוך הכתוב קוים לדמותה של רחב ושל אורח חייה, ללמוד דרכה על המשמעות של זנות בעולם המקראי, וגם  לנסות ולהבין מה התפקיד הסמלי שהיא ממלאת בסיפור כיבוש הארץ.

פשט הסיפור מוכר לכולם. יהושוע שולח שני מרגלים ומבקש מהם "לכו ראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב א). המרגלים מוצאים את עצמם, בדרך שהכתוב אינו מפרט, בביתה של אישה זונה בשם רחב. מלך יריחו גם הוא שומע שהגיעו מרגלים, ומבקש מרחב להוציא אותם אליה. במקום להיענות לבקשתו רחב מחביאה את המרגלים, ושולחת את שליחי המלך לרדוף אחריהם מחוץ לעיר. היא מספרת למרגלים שהיא יודעת מי הם, וששמע מסעותיהם של בני עמם ושמעו של אלוהיהם הגיעו עד אליה. היא מבקשת שכגמול על החסד שעשתה עמם הם יחמלו עליה ועל בני משפחתה בזמן כיבוש העיר. היא מורידה אותם בחבל מבעד החלון, מורה להם ללכת להרים ולהתחבא שם. המרגלים קובעים אתה סימן – תקוות חוט השני שיזהה את ביתה בזמן המלחמה. עם כיבוש העיר, ממלא יהושוע אחר ההבטחה שהבטיחו המרגלים. הוא שולח אותם לביתה של רחב, "ויבאו הנערים המרגלים ויוציאו את רחב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה ואת כל אשר לה ואת כל משפחותיה הוציאו ויניחום מחוץ למחנה ישראל (יהושע ו כג), ויתרה מזו, רחב ובני משפחתה מצטרפים אל העם  "ותשב בקרב ישראל עד היום הזה." (שם, כה).

מה ניתן ללמוד מהסיפור על רחב ואורח חייה? ראשית – מקצועה – זונה. אחיטוב (1982) מציין שבתרגום יונתן כתובה המילה "פונדקיתא", שהוא מילה שמרמזת גם על המקצוע, וגם על היות העיסוק קשור בזה שסיפקה גם שירותי אכסניה למתארחים אצלה. אולי זה מקור הפירוש של רש"י לזונה כ"מוכרת מזון", מה שהציל ממבוכה דורות רבים של ילדי ישראל ומוריהם. 

מבחינת מצבה הכלכלי והחברתי, העיסוק בזנות נחשב בתקופת המקרא לעיסוק בשולי החברה. אבות מכרו את בנותיהם לזנות מטעמים של עוני כלכלי, והזונות מוזכרות לעתים קרובות עם נשים אחרות שנדחקו לשוליים – גרושות ואלמנות, באין להן גבר שידאג להן (אברהם ,2011; אשמן 2008).  ואכן ביתה של רחב נמצא בשולי העיר, סמוך לחומה – "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת" (יהושוע ב, טז).  הבתים הסמוכים לחומה היו בתיהם של העניים, חשופי ראשונים להתקפה, ונאלצים להשתמש בחומה כקיר תומך. עם זאת, רחב לא הייתה עניה, לא אסופית, ולא יתומה. היו לה הורים ואחים שגרו ביריחו, בית, ורכוש משלה. רחב הייתה אישה רבת השפעה -  מלך יריחו יודע מי היא ומכיר אותה, ושליחיו מאמינים לה כשהיא אומרת שלא החביאה את המרגלים, ואפילו מצייתים לה כאשר היא מאיצה בהם לצאת אל מחוץ לשערי העיר ולרדוף אחריהם. 

דמות הזונה במקרא ובמזרח הקדום. האנציקלופדיה המקראית מציינת שבמזרח הקדום היו מקובלים שני סוגי זנות – זנות דתית, שהעוסקות בה נקראו קדשות, וזנות חילונית. דמות השונה,  כאישה שחוקי החברה המוסכמים לא חלים עליה במלואם, יוצרת אפשרות להשתמש בדמותה כמתווכת ומקשרת בן עולמות. בעלילות גלגמש, מסופר על הזונה שמחת, שלימדה את אנכידו, הגולם עשוי הטיט,  את דרכי התרבות האנושית. אנכידו קילל אותה בקללה שממנה אנחנו מבינים שהיו שני סוגי זונות – זונות שחיו ברחוב, ישבו על אם הדרך, קיבלו לקוחות שיכורים ומוזנחים והיו עניות וחסרות כל, לעומת זונות ש"ישבו בבית העלמות", והיו בעלות רכוש ומעמד (אברהם 2011). אשמן (2008), טוענת שהכתוב לא מתאר שני סוגי זונות אלא את מעמדן של זונות בשתי תקופות שונות - תקופה מוקדמת שבה לזונה היה מקום חברתי מוכר ומוסכם, ותקופה מאוחרת שבמהלכה הדרדר המעבר הזה. 

המקרא משתמש בפועל זונה כדי לתאר אישה, אמתית או מטאפורית שמשרכת דרכיה אחרי גברים אחרים. אמנם העיסוק בזנות לא נאסר, אך היחס הוא יחס של בוז לשלילה (אברהם 2011) ("הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד, לא), "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה" (ויקרא יט כט), "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, באש תישרף" (ויקרא כא ט)). השורש זנה מתואר בסמיכות גדולה למילים כמו חלל וחילול ("אז חיללת יצועי עלה" (בראשית מט ד), ולמילה זימה (אברהם 2011). הם מעידים בבירור על היחס השלילי של המקרא לזנות על כל סוגיה. זונה הוא גם כינוי לאישה נואפת, ומשתמשים בו כמטאפורה לעם ישראל שסטה מדרכו (גרובר 2005). למרות זאת, ברור שהזנות הייתה תופעה שהחברה הכירה בה – בנה של זונה יכול היה להפוך לשופט (יפתח, למשל), הן היו מכבסות בגדים בברכות (מלכים א כב לח), ושורת ומנגנות ברחובות (ישעיהו כג טז)  (אשמן 2008).

מה נוכל ללמוד מהסיפור על אישיותה? רחב היא, ללא ספק גיבורת הסיפור הזה (אשמן 2008). היא בעלת תפיסה מהירה. ברגע שהיא מבינה מי האורחים שלה, היא עורכת חשבון מהיר של רווח והפסד ומחביאה אותם. היא מתמרנת את שליחיו של המלך וברוב תושייה שולחת אותם הרחק מעבר לגבולות העיר, מבעד לשערים הסגורים. היא בעלת יכולת ביטוי מרשימה – היא נושאת בפני המרגלים המסתתרים בגג נאום רהוט, שגוטליב (1985) מציין שהוא מכיל מוטיבים משירת הים, ודומה מאוד לדברי הגבעונים (להלן, פרט ט). הנאום מתאר את אימתם של עמי האזור ומסיים בהצהרת אמונה "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת." רחב מפגינה תושייה וסמכות – היא זו שמנחה את המרגלים להימלט. פעלתנותה וחוכמתה מודגשים ביתר שאת בהשוואה לדמות המרגלים. בעוד רחב מסיקה דבר מתוך דבר, מגלה אומץ לב, נושאת ונותנת אתם ועם שליחי המלך, ומבטיחה את עתיד משפחה, הם בולטים בפאסיביות שלהם. הם מצליחים להתגלות מייד בראשית שליחותם, כמעט אינם מדברים, ממלאים הוראות בפאסיביות, ויוצרים רושם כללי של שני טיפוסים שלומיאלים ולא חכמים במיוחד ולא של סוכני חרש ממולחים. גם כשהם חוזרים ליהושוע ומדווחים על שליחותם, הם משתמשים במילים מתוך נאומה של רחב  - "כי נתן ה בידנו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" (יהושוע ב כד). (אשמן (2008) מציינת, שבסיפור הזה רחב היחידה שייש לה שם פרטי.

משמעותה הסימבולית של רחב בתוך הסיפור.  הסיפור המקראי הוא מיסודו סיפור מגמתי. ניתן לשאול, מדוע בחר המספר המקראי לנהוג כמו המספר בעלילות גלגמש, ולהשתמש דווקא בזונה, ועוד זונה כנענית מיריחו, כגיבורה הראשית המתווכת את כניסת עם ישראל לארצו? כמובן שאין על כך תשובה חד משמעית, אך ניתן להציע מספר הצעות.  אשמן (2008) טוענת שרחב מסמלת באופן מטאפורי את הארץ, והיות שהמקרא מתאר את עמי כנען כשטופים בתועבות מיניות, אין פלא שהמספר בחר דמות של זונה. התיאור הזה נראה לי אולי אפשרי, אך לא מבוסס באמת על הטכסט וקשה להבין על מה הוא מסתמך. 

הסבר חלופי קשור לדמותה של הזונה כמתווכת ומקשרת בין עולמות. בלברג (2008), משתמשת במונחים של הומוטופיה והטרוטופיה – אם הטרוטופיה מתארת מסע אל האחר, הזר, הלא נודע, והומוטופיה מתארת שייכות ודמיון, הרי שדמות הזונה, ועוד כזו שחיה באופן סימבולי בשער העיר, היא דמות ספית, למינלית, שנמצאת בדיוק באמצע. היא מתארת את האחר, מצד אחד, אך גם את השייכות מצד שני – עוזרת למרגלים ומצטרפת למחנה ישראל. לכם היא יכולה לשמש כסוכנת חיברות. Rowlett (1992) (וראה גם אשמן 2008), משתמשת במונחים דומים של inclusion ו  exclusion. שני המונחים האלה מתארים מתח בין מי ששייך לנו ואנו מאמצים אותו, למי שאינו שייך לנו ואנו מוציאים אותו החוצה. עם ישראל חי מחוץ לארץ ישראל במצריים ואז חזר אליה, וגלה ממנה שוב – הארץ שייכת לעם ולא שייכת לו באותו זמן. הדמות המתווכת בכניסה לארץ של דמות שהיא בתפר, בשוליים – גם אישה, גם זונה וגם כנענית, מעמי הארץ שלגביהם היה ציווי מפורש לא לחמול עליהם, מסמלת בדיוק את המתח בין פנים וחוץ פנים וחוץ. המספר הדויטרונומיסטי הגלותי, שכבר בסיפור כיבוש הארץ שותל, דרך דמותה של רחב, סימנים למתח הזה. 

מקורות:

אברהם, נחום, 2011, אנשי שוליים בתקופת המקרא. פרק 5: זונות וקדשות. הוצאת מוסד ביאליק, ירושליים.

אחיטוב, שמואל (1985), מקרא לישראל, פירוש מדעי למקרא. עמ  80-87

אנציקלופדיה מקראית, הערך (זנונים, זנות).

אשמן, אהובה (2008). תולדות חוה: בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא. משכל, 2008.‎ פרק 5: מין וכוח.

בלברג, מירה, & Balberg, M. (2008). Between Heterotopias and Utopias: Two Rabbinic Stories about Journeys to Prostitutes/בין הטרוטופיה לאוטופיה: קריאה בשני סיפורי מסע אל זונות ובחזרה. מחקרי ירושלים בספרות עברית, 191-213.‎

גרובר, מאיר, & Gruber, M. I. (2005). Prostitutes and Prostitution in the Bible/זונה וזנות בעולם המקרא. זמנים: רבעון להיסטוריה, 20-29.‎

Rowlett, L. (1992). Inclusion, exclusion and marginality in the Book of Joshua. Journal for the Study of the Old Testament, 17(55), 15-23.