סיפור יוסף - הבטים אמוניים, לאומיים וכלל אנושיים

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

סבינה סעד, יוסף וכתונת הפסים

סיפור יוסף הוא סיפור ביוגרפי רחב יריעה. הוא משתרע מפרק לז בספר בראשית ועד סוף הספר בפרק נ ומתאר את קורותיו של יוסף מנעוריו בכנען והוא בן שבע עשרה שנה ועד מותו במצרים בגיל 110. מדוע זכה סיפור יוסף לתשומת הלב הבולטת הזאת? האם יש להסיק ממנה שהיו שראו ביוסף ’אב רביעי‘ שנוסף על אברהם, יצחק ויעקב? נראה שלא זה ההסבר לתופעה. 

סבינה סעד, יוסף וכתונת הפסים

סיפורי האבות באים לספר שמוצאו של עם ישראל הוא משלושה אבות שאלהים התגלה אליהם והבטיח להם שיהפכו בעתיד לעם רב שירש את ארץ כנען. אבל אלהים מעולם לא התגלה ליוסף וממילא לא העניק לו את הבטחת הזרע והארץ. יוסף בהבדל מהאבות גם לא התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא חפר בה בארות ולא יצר קשרים כלשהם עם תושביה. להפך, סיפור נעוריו בכנען בא לספר כיצד הוא נותק מהארץ והגיע למצרים, והיא היתה זירת פעולתו. נעיר כאן שסיפור יוסף מדבר על ’מצרים‘ באופן כללי בלי לספק מידע גאוגרפי קונקרטי אודות המרחב שבו פעל יוסף במצרים. גם מהלך חייו של יוסף היה שונה במובהק מזה של האבות. בסיפורי האבות עובר כחוט השני מוטיב העדפת הצעיר על פני הבכור: המועדף נעשה לאחד מאבות האומה, והדחוי - לענף שממנו יצאו עמים אחרים. יצחק, בנו המועדף של אברהם, נהיה לאב השני, וישמעאל הדחוי נהיה לאב לשנים-עשר נשיאים. יעקב המועדף נהיה לאב השלישי, ועשָׂו הדחוי נעשה אבי אדום. אבל העדפת יוסף על ידי יעקב לא היתה העדפה של אחד מבין שניים אלא העדפה של אחד על פני כל שאר אחָיו, והיא לא עשתה את יוסף לאב האומה כששם שהיא לא עשתה את האחים הדחויים לאבות לעמים אחרים. יוסף ואחָיו כאחד תרמו להיווצרות המערך העתידי של שנים-עשר שבטי ישראל.‏

בסיפורי האבות הבן המועדף נולד לאם עקרה, אות להתערבות האלוהית בהולדתו. אבל אשתו של יוסף לא היתה עקרה וממילא יוסף לא התלונן על כך (להפך, לפי מא 52). גם מוצאה היה שונה מזה של האמהות, הרי היא לא באה ממשפחת האבות אלא היתה בתו של כהן און המצרי. כל ארבע האמהות מעוצבות כדמויות דומיננטיות, לא כן אסנת בת פוטיפרע שמעוצבת כדמות דמומה, והמקרא אינו מביא מילה מדבריה ולא מספר על דבר ממעשיה זולתי שילדה ליוסף שני בנים. כל איזכורה לא נועד אלא להצביע על רום מעמדו של יוסף במצרים. 

עם ציון מותו של יוסף הסיפור תם אך הוא לא נשלם. יוסף לא נקבר סמוך למותו אלא שנים רבות אחר כך, אחרי שטולטל ארונו ארבעים שנה במדבר והארץ נכבשה לפני בני ישראל (נ 24-26; שמ‘ יג 19; יהו' כד 32). יוסף לא נקבר במערת המכפלה, שתמצא לימים בתחומה של ממלכת יהודה, אלא בשכם, שתמצא בתחומה של ממלכת ישראל, ואף תשמש זמן מה כבירתה. יוצא מכל זאת שיוסף לא היה האחרון לאבות האומה אלא האב הקדמון של ’בית יוסף‘. 

בעיצוב דמותו של יוסף נתמזגו שני מאפיינים מנוגדים: הוא היה איש החלומות ואיש הלחם (ראו המינוח: לחם, אלומות, שיבולים, בר, מעשה אופה, אוכל, מאכל, מזון). כ‘בעל החלומות‘ הוא היה איש ’המעֵבר‘ וכאיש הלחם הוא איש המעשה שרגליו נטועות היטב בקרקע המציאות. המיזוג בין הקצוות, גרם לקורותיו להתנדנד בין חלום לבין מציאות: בין חלומות יוצרי מציאות לבין מציאות יוצרת חלומות. חלומות יוסף ויכולתו של יוסף בפתרון חלומות של אחרים מכניסים לסיפור את יסוד הפלא.

לאופי הכמו אגדי של סיפורו תרם גם איפיונו של יוסף כאיש הבורות, זה שנחלץ באופן בלתי צפוי מבורות בלתי אפשריים. כל צמד חלומות גרם לתפנית בחייו שזרקה אותו אל בור או חילצה אותו מבור. חלומותיו הפילוהו אל הבור בכנען וחלומות פרעה חילצוהו מהבור במצרים בתיווך שר המשקים שיוסף פתר לו את חלומו בהיותם בבור. 

החלומות טלטלו את יוסף מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (מילולית!) ולהֵפך, כשבנקודת ההיפוך מופיע תמיד בגד. הבגד גם התחיל את שורת הטלטלות. כתונת הפסים שעשה יעקב לבנו הייתה לבוש נסיכותי (שמ"ב יג 18-19) שסימנה את יוסף כבן הנבחר. יוסף הפנים היטב את מסר הנבחרוּת, כפי שמעידים חלומותיו שראשיתם בארץ (האלומות) ואחריתם שגתה לשמים (השמש, הירח ואחד-עשר הכוכבים). כתונת הנבחרוּת שהיתה גם כתונת האפליה הבעירה את קנאתם-שנאתם של האחים, ובשדה בדותן הם הפשיטוה מעל יוסף, לפני שהשליכוהו לבור, ואחר-כך טבלוה בדם וקרעוה בשלח (’וַיְשַלחו את כתֹנת הפסים‘). יעקב זיהה את הקרעים ספוגי הדם ככתונת בנו וזעק ’טרֹף טֹרף יוסף‘, קרע את בגדיו לאות אבלות ושם שק במתניו (לז 31-34). בידוי הראיות למותו כביכול של יוסף צלח בידם. גם במצרים צלח בידוי ראיות נגדו שהתבסס על בגדו שהוסר מעליו. אשת פוטיפר האשימה את יוסף לפני אנשי ביתה ואדוניו כמי שרצה לאונסה. ’ויהי כהרימי קולי ואקרא‘, היא אמרה, ’ויעזֹב בגדו אצלי וינס החוצה‘ (לט 18). יוסף הושלך כעונש אל בית האסורים המכונה בסיפור גם ‘הבור‘ (מ 15; מא 14), וגם שם שיחק הבגד תפקיד בגורלו. כשנודעה יכולתו המיוחדת בפתרון חלומות הוא נקרא אל פרעה לפתור לו את חלומותיו, ויוסף יצא אל פרעה לא לפני שהחליף את שמלותיו (מא 14). וההמשך ידוע. יוסף מונה לתפקיד המשנה למלך, הולבש בבגדי שש ורביד זהב הושם על צווארו (מא 42). כשהגיע שלב התפנית ביחסיו עם אחָיו, הוא העניק להם לאות פיוס מתנות בגדים (=‘חֲלִפוֹת שמלֹֹת‘, מה 22), כנגד כתונת הפסים שגירתה את קנאתם-שנאתם אליו בנעוריהם בכנען.

כמו הבגדים, החלומות והבורות כך הלחם הוא מוטיב יסוד בסיפור יוסף. הלחם עובר כחוט השני בשלושת צמדי החלומות. החלום הראשון הוא חלום האלומות של יוסף, החלום האחרון הוא חלום השיבולים של פרעה, ובין שניהם - חלום ’מעשה האופה‘ של שר האופים. כישלון שר האופים באספקת הלחם הראוי לפרעה הוא רמז מטרים לצורך בממונה על הלחם. אלא שיוסף לא נדרש לפתור את הבעיה המוגבלת של ספק המאפה לפרעה אלא את הבעיה הכלל מצרית שתטריד את מנוחת פרעה. הצורך הדחוף בכך העלה את יוסף לגדולה באחת. מבית הבור הוא הוּרץ לפרעה היושב על כסאו, פתר לו את חלומותיו וזכה למעמד-על: ’אתה תהיה על ביתי‘, קבע פרעה, ’ועל פיך יִשק כל עמי רק הכִּסא אגדל ממך‘ (מא 40). 

כתונת הפסים של הסיפור שבה שזורים מעשה אומן הבגדים, החלומות, הבורות והלחם נועדה להראות לנמעניו באיזו דרך מופלאה הגיע יוסף מכנען למצרים כדי למלא תפקידו-ייעודו ההסטורי להיות ’המשביר‘. שליח האלֹהים החפץ חיים לבריותיו בכלל ולבית יעקב בפרט: ’ועתה אל תֵּעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הנה‘, הוא אמר לאחיו, ’כי למחיה שלחני אלֹהים לפניכם‘ (מה 5 והשוו משלי יא 26). 

הלחם שיחק תפקיד מרכזי ביחסי יוסף ואחיו, החל מחלום האלומות. יוסף סיפר לאחיו, מן הסתם כשהוא עוטה על גופו את כתונת הפסים, שהוא חלם חלום: ’והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי‘ (לז 7). חלום גרמי השמים שבא אחריו הקצין את מסר ההשתחוות, והאחים הזועמים רצו להתפטר מיוסף אחת ולתמיד. הם השליכוהו לבור ריק בשדה כדי שימות לאטו ברעב ובצמא, והם עצמם ישבו ’לאכָל לחם‘ (לז 25). סעודה משותפת במקרא היא בדרך כלל ביטוי של אחוה ורעות, אך סעודת האחים היתה סעודת זדון. הם ראו בצרת נפשו של אחיהם אך אזניהם היו אטומות לתחנוניו (מב 21). יותר מכך, הם שמחו על הגורל הנורא הצפוי לו, כי ציון אכילת לחם (’ויֵשבו לאכָל לחם‘) הוא מוסכמה ספרותית להבעת שמחה. אבל העניינים התגלגלו אחרת מהמצופה, ובסופו של דבר קרה שהאיש שנדון על ידם למוות ברעב הפך לאיש שיציל אותם ממות ברעב. שליטתו בלחם אפשרה לו לכפות עליהם להביא למצרים את אחיו הצעיר וגם את אביו הישיש, ולמעשה, להוריד מצרימה את כל בית אביו מנער עד זקן.

הסורה הי“ב בקוראן מכנה את סיפור יוסף ’היפה שבסיפורים‘, ולא בכדי. עלילתו המופלאה שופעת המעמדים הדרמטיים, דרכי עיצובו ומעמקיו הפסיכולוגיים משכו אליו מאז ומתמיד את לבבות קוראיו. סיפור יוסף אהוב בין השאר משום שהוא נותן דרור למשאלות כמוסות, שחלקן מאד אנושיות אף שהן בלתי לגיטמיות. כסיפור חינוכי עלילתו מתירה רק לחלק מהמשאלות להתגשם, מה שמסמן אותן כמשאלות לגיטימיות, בהבדל מהבלתי מתגשמות שמסומנות בכך שהן בלתי לגיטימיות. הפנטזיה של רצח אח (לסיפור יוסף בתורה קדמו הסיפורים על קין שרצח את הבל אחיו, ושל עשיו שרצה להרוג את יעקב) - איננה מתגשמת, הפנטזיה של יחסים בין נער בלתי מנוסה עם אשה נשואה (השוו משלי ז) - איננה מתגשמת, אבל הפנטזיה של אבות שכולים שגופות בניהם לא נמצאו, דווקא כן מתגשמת. הבן, מתברר, כלל לא מת, אלא הגיע לארץ נוכריה, נעשה בה למושל ובסופו של דבר נפגש עם אביו מולידו. גם הפנטזיה של ’מאשפות ירים אביון‘ (’מוטיב סינדרלה‘) מתגשמת בניגוד לכל המוכר מחיי החברה. העבד היושב בבית הבור נעשה שליטה הכל יכול של מעצמה גדולה. בסיפור מכת הבכורות שהביא ה‘ על המצרים במצרים נאמר שהמכה פגעה בכל הבכורות: ’מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור‘ (שמות יב 29). הכסא והבור הם שני הקצוות המנוגדים. והנה בסיפור יוסף מתואר זינוק בל יאמן, מהבור אל ארמון פרעה, ואל העוצמה האדירה על המצרים במצרים. כלומר, יש כאן שילוב של מאפיין כלל אנושי - משאלה כמוסה של היפוך מלא ודרמטי משפל המדרגה לרום המעלה - עם מאפיין שקשור למסורת המקראית על שיעבוד ישראל במצרים.  

אף שבסיפור יוסף אין האלהים מרבה להזכר בפי הגיבורים, פועלו ניכר. התהפוכות בחיי יוסף הן עדות ברורה לפועל האלהים כנאמר בשירת חנה:‏ ’שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו... ה‘ מוריש ומעשיר, משפיל אף מרום. מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם‘ (שמ“ב 5, 7-8).

במישור ההסטוריוגרפי סיפור יוסף נועד בראש ובראשונה להעניק תשובה לתמיהה הגדולה שמעורר תיאור היווצרות ישראל לעם. אם ה‘ חזר והבטיח לאבות האומה לתת לזרעם את ארץ כנען, והם כבר חיו בארץ כנען, מדוע הם היו צריכים לרדת מצרימה? הרי אם הם לא היו יורדים מצרימה היה נמנע כל הסיבוך שבהמשך: שיעבוד מצרים, יציאת מצרים, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ וקשיי ההתנחלות בה (גם המסורת על ברית בין הבתרים, טו 13-14, נועדה להתמודד עם קושי זה). סיפור יוסף מראה שהירידה מצרימה היתה בלתי נמענת, ושלושה הבטים נקשרו זה בזה כדי לשכנע בכך: הפיזי-הישרדותי, הפסיכולוגי והאמוני. רעב ממושך וכבד שרר ’בכל הארצות‘ ורק ב‘ארץ מצרים היה לחם‘ (מא 54). כדי להנצל ממות בטוח ברעב היה על יעקב וביתו לרדת מצרימה. זו לא היתה ירידה זמנית עד תום הרעב כי יעקב לא יכול היה לעמוד בטלטולי הדרך חזרה מפאת גילו המופלג. הרי הוא הגיע למצרים בן 130 שנה כשהרעב היה אמור להמשך עוד חמש שנים. הוא גם לא היה מסכים להפרד מבנו הנבחר, בנה של רחל, ויוסף לא יכול היה לעזוב את מצרים בהיותו מושל הארץ. מו 1-4 מוסיף על כך דברי עידוד אלוהיים לירידה מצרימה. הרצון האלוהי שיעקב וביתו ירדו מצרימה מוסבר בשני הגדים ששם הכתוב בפי יוסף שמנסחים את רעיון הסיבתיות הכפולה. ההגד הראשון הוא בשיאו הדרמטי של הסיפור כשיוסף מתוודע לאחיו. אז שם הכתוב בפיו את ההגד: ’ועתה אל תֵעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הנה כי למחיה שלחני אלֹהים לפניכם כי זה שנתַיִם הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר וישלחני אלֹהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדֹלה ועתה לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלֹהים‘ (מה 5-8). ההגד השני משולב בחתימת עלילת יוסף ואחיו (נ 24-25 הוא אפילוג). יוסף שולח מבט רטרוספקטיבי אחרון על חייו ורואה בארוע המכונן-הטראומטי של מכירתו לעבד על ידי אחיו את פועל האלהים: ’ואתם חשבתם עלי רעה אלֹהים חשבה לטֹבה למען עשֹה כיום הזה להחיֹת עם רב‘ (נ 20).

יוסף היה הראשון ממשפחתו להגיע מצרימה. הוא הגיע אליה כקורבן של פשע, מוּרד בעל כורחו (לט 1). את חייו במצרים הוא התחיל כעבד (לט 17; מא 12; תה' קה 17-20), ויש בכך לא מעט סמליות כי מצרים היתה עתידה להיות ’בית עבדים‘ אחד גדול לבני ישראל.

  הירידה למצרים היתה אמנם בלתי נמענת וכוונה על ידי האלהים אבל נעשתה טיפין טיפין, בלא חמדה, ובדרך בלתי צפויה לחלוטין. אהבתו היתירה של יעקב ליוסף הייתה המשָּׁק העדין של כנפי הפרפר שהניע את התהליך. כתונת הפסים שעשה לבנו המועדף וחלומותיו של יוסף שבאו בעקבותיה ליבו את קנאתם-שנאתם של האחים, והאש שיקדה בהם הייתה לאנרגיה אדירה ששיגרה את יוסף מכנען אל הזירה שבה הוא נועד להגשים את רצון האלֹהים ’להחיֹת עם רב‘. אך לא היה די בהגעתו למצרים. הוא היה צריך להגיע לארמון המלך, ולשם שיגרה אותו בלא יודעין, אשת פוטיפר שביקשה לנקום בו את עלבון נשיותה הדחויה. העלילה שהעלילה על יוסף גרמה להשלכתו למקום שבו הוא נועד לפגוש את האיש שיפגיש בינו לבין פרעה. 

יעקב נתן אמנם את הסכמתו לירידה מצרימה, אך כבר לא היה זה יעקב ששָׂרה עם אלֹהים ואנשים ויכול להם (לב 29). מאז שהובאה לפניו כתונת יוסף המוכתמת בדם הוא נהפך לבן דמות היגון. אדם האפוף אֵבל, פחדים, זִקנה, חולי, צוואות ומוות. תגובתו על מותו כביכול של יוסף גדושה בתגובות אבל: הוא קורע את שמלותיו, שם שק במותניו, מתאבל על בנו ימים רבים, ממאן להתנחם, בוכה ואומר ’כי ארד אל בני אבל שאֹלה‘ (לז 34-35), אמירה שעוד תחזור בפיו בגיוונים שונים כמה פעמים (מב 4, 38; מד 29 וראו גם 31). יעקב היה בטוח שיקרה ’אסון‘ לבנימין, ’ואני כאשר שכֹלתי שכָלתי‘ (מג 14); הוא האשים את בניו במצבו: ’אֹתי שִכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בניָמִן תִּקחו עלי היו כֻלנה‘ (מב 36), ובניו מוכי האשם חששו לחייו. יהודה ביקש בנאומו לפני יוסף לא על נפש אחיו בנימין (פן יהיה עבד במצרים) אלא על נפש אביו (פן ימות אם בנימין לא ישוב): ’לא יוכל הנער לעזֹב את אביו ועזב את אביו ומת... והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאֹלה‘ (מד 13, 22). אפילו כשנודע ליעקב שיוסף חי, לא סר ממנו יגון המוות. הוא אמר ’אלכה ואראנו בטרם אמות‘ (מה 28), וכשפגש ביוסף אמר לו: ’אמותה הפעם אחרי ראֹתי את פניך‘ (מו 30). אבל הוא לא מת מיד. הוא חי עוד 17 שנה במצרים כנגד 17 השנים שבהן חי עם יוסף בכנען (לז 2; מז 28). 

הסבל שהיה כרוך בירידת יוסף ויעקב למצרים לא פסח גם על האחים. יוסף התעלל בהם, האשים אותם בריגול ובגניבה תוך בידוי ראיות, וטלטל אותם הלוך ושוב בין מצרים לכנען. הוא דרש מהם במפגיע להביא לפניו את בנימין והחזיק את שמעון בכלא כבן ערובה. יוסף דאג אמנם לרווחת משפחתו במצרים, אולם אחיו יראו מנקמתו וחששו לחייהם (נ 15-21).

הירידה מצרימה הייתה מלֻווה בסבל רב לכל הנפשות הפועלות (יוסף, יעקב והאחים), אך סיפור יוסף מדגיש שהיא נעשתה בדרך המכובדת ביותר שבאפשר. יעקב וביתו לא חדרו למצרים כמסתננים מזי רעב. הם היו קרובי משפחתו של שליט מצרים, ופרעה בכבודו ובעצמו הזמין אותם למצרים. הוא צייד אותם בעגלות למסע המפרך, נתן להם צידה לדרך (מה 16-21), קיבל אישית את פני יעקב ונציגוּת של האחים, העניק להם למגורים את ארץ גושן המתוארת כ‘מיטב הארץ‘ וסיפק להם משרות כ‘שרי מקנה‘ (מז 1-12). היתה זו הכרת טובה ליוסף על הצלת מצרים ונמצא שהתגשמה ביוסף הבטחת ה' לאבות האומה שיתברכו בזרעם כל גויי הארץ (יב 3; כב 18; כו 4; כח 14).

סיפור יוסף הוא חוליה עלילתית ורעיונית הכרחית הקושרת בין מסורות האבות למסורות על שעבוד מצרים. בלעדיו לא היה מובן כיצד הגיעו בני ישראל למצרים ולא היתה זועקת כפיות הטובה של המלך החדש, כמסופר בפרק א בשמות: ’ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בו ועלה מן הארץ‘ (8-10). 'ונוסף גם הוא על שנאינו' הוא מדרש שם לגנאי על השם ‘יוסף‘ (השוו מדרש השם המלווה את סיפור לידתו: ’ותקרא את שמו יוסף לאמר יֹסף ה‘ לי בן אחר‘ (בר‘ ל 24).

סיפור יוסף נחתם בטקסי סיום וידיעות על צוואות, מוות, לוויה וקבורה. מותו של יעקב חותם את עידן האבות, ומותו של יוסף את עידן המעבר מכנען למצרים. עם מותם תם הסיפור המשפחתי והגיע זמנו של הסיפור הלאומי: היווצרות העם, הופעת מנהיגו, שעבוד מצרים ויציאת מצרים.