פרופ' משה ציפור, אוניברסיטת בר-אילן
הנה כמה הרהורים:
אינני יודע איך ניתן להשיב את לב הציבור בכללו אל התנ"ך, כשם שלא קל להשיב את לבו אל
נושאים ותחומים אחרים שהיו בעינינו בגדר ערכים (מסעות "מים אל ים", ברגל, ולינה על הרצפה בבית ספר; מוסיקה קלאסית; קריאה בכלל). אני זוכר שבהיותי בן 15 קראנו בשקיקה את דרויאנוב מכאן ואת עגנון מכאן (זו לא חכמה; למדתי בישיבה עם לימודי תיכון), שוחחנו וכתבנו זה לזה מכתבים בלשון עגנונית ועם שיבוצים מלשון התנ"ך. הידע שלנו בדקדוק עברי ובתחביר היה רב; היינו - כל הכיתה - ברמה כזו, שהיינו יכולים לנקד למשוררים את שיריהם ללא שגיאות. אחד משעשועינו היה לנקד את לוחות המודעות ברחוב, לעתים בצורה ליצנית. וכך למשל, הייתה פרסומת לסרט בשם "מלך בָּנָיו יוֹרֵק". דומני שספרי הקריאה שלנו היו רוויים ידע של ממש, גם אם היו אלה מן הסוגה המכונה ספרות טיסה, להעברת זמן.
עכשיו יש סוגים שונים של אוריינות, תקשוב, גאדג'טים, דיגיטאליזם ושאר חידושים, והבורות חוגגת. בוגרי תיכון ובעלי תואר אקדמי, המתקשים לכתוב משפט שלם ובהיר, וללא שגיאות כתיב מחפירות. הנוער עושה הכול בצורה תזזיתית - מסרונים, למשל, הכול קצר מאוד. דרכי הוראה שפעלו יפה בעבר אינן פועלות עתה. אני חושב, שלדור הזה צריך אורך השיעור להיות 20 דקות ולא יותר.
אין לי הצעות לפתרון. אבל יש לי הערה ביחס להצעה שהועלתה. אני בשום פנים לא אתן לתלמיד לקרוא בשיעור בקול את הטקסט. ולא רק טקסט מקראי. אני עצמי קורא את הטקסט, תוך הקפדה מלאה על שווא נע (ראוי היה לומר: 'מניע') ונח, קמץ קטן, מלעיל ומלרע (אני נוהג לספר איך אחרי שהרב דורש על מצוות "והגדת לבנך" אני מעיר לו שאין בכלל בתורה מצווה כזו; ועל תמיהתו אני מסביר: לא נאמר "והגדת" (מלעיל) אלא "והגדת" (מלרע) ואני מסביר מה ההבדל), ואף מוסיף עוד כמה דוגמאות; אני מקפיד על הפסקה במקומות הנכונים ועל אינטונציה מתאימה (על גבול התיאטרליות) - והנה הקריאה עצמה כבר פירשה והבהירה את הטקסט! ואם יש צורך, אני מבליע אחרי מילה או ביטוי מילת הבהרה. ואז לשון המקרא אינה נשמעת כל כך רחוקה וזרה. רק לאחר מכן אני מרשה לתלמיד לצטט מתוך הטקסט, שוב - מתוך הקפדה שיקרא נכון, וגם יקפיד על ציטוט החלק הדרוש מן הפסוק שיתחיל במילה הנכונה, ואף יסיים במילה הנכונה. אולי בדרך זו לשון המקרא לא תהיה בגדר שפה "זרה".
"שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים..."
השבמחק