יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
 |
|
|
מכת בכורות הכריעה את מצרים.
מכת בכורות הכריעה את מצרים. כל המכות שניחתו עליה עד לזו האחרונה הקשיחו את ליבה. תחילה לא העלתה על הדעת להיפרד מעל רכושה האנושי. בני ישראל היו משאב כלכלי. התביעה " שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה',א'( הייתה ביזארית. הדקדוק של התביעה לא התקבל על הדעת. " שַׁלַּח ", ציווי כשאין מצווה אלא פרעה, לא הייתה אפילו חתרנית. לו יצאה מפיו של אל ידוע וקיים, הייתה מעוררת בוז מתנשא. עכשיו שהשמיע אותה משה, היא הייתה מגוחכת בעיני פרעה המלך-אל. "אֶת עַמִּי", הייתה הזיה. מיליוני העבדים לא היו עם. עבדים ובני עבדים שצידוק קיומם הוא בתועלת שהם מביאים לאדוניהם, שאין להם רצון אלא בציות, שאינם דבקים אלה באלה מפני שאימה מפני עינויים וייסורים היא לעולם אישית, פרטית - לא יכלו להתהדק לאומה. אפילו לא לעדר. כל אחד בהם עבד לבדו, וכאב לבדו, ומת לבדו. לעצמו.
דקדוק האומר על אלה "עַמִּי" מזדייף פעמיים, פעם מפני שאלה אינם עם, ופעם שנית מפני שאין להם אלוהים שיאמר עליהם שהם שלו. לקבל אפילו נסורת של התביעה הזאת, היה עלבון. הוא היה צורב יותר אחרי כל מכה, משל אמרו המצרים, נושא השחרור שוב אינו עומד על הפרק, כבודנו הוא בזירה. מכות קוראות תיגר על גאוותנו הלאומית, הדתית, השלטונית. לא נשלח את ישראל מעובדינו, לא מפני שאנו זקוקים להם, זה היה כן תחילה, אלא מפני שפיוס עם התביעה " שַׁלַּח אֶת-עַמִּי " הוא חרפה לאומית. עד למכת בכורות! היא שינתה את הכל. כשאין בית שאין בו מת, לא רק שנשלח את העם אלא נגרש אותו, ואתו את המשחית העל טבעי, שאיננו יכולים מולו. "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (שם י"ב,ל"ג). לו מתו המונים, לא היינו נשברים. אבל מגפה שיש בה בינה להבחין בין בכור למי שאינו בכור, היא מגפה מכושפת. היא עצמה כוח שמימי, מבהיל. שומר נפשו אל יתגרה בה.
גם על ישראל הייתה מכת בכורות מכה פוסחת. לא בין בכור לבין מי שאינו בכור, אלא בין בכור ישראל לבין "... כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שם י"א, ה'). בכך הוכיחה המגפה המכושפת כי היא מעשה האלוהים המסתורי שמשה ואהרון דיברו בשמו. היא הייתה למפגן של כוחו עלי אדמות. יותר מן המכות שהיה תמיד מי שיכול היה לראות בהן מפגני טבע אלימים. אי אפשר היה להסתתר עוד. מכת בכורות פסחה ".. לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" ( שם,ז'). ' תֵּדְעוּן ' זה אתם. מצרים ידעו. גם ישראל צריכים היו לדעת.
נפשם לא יצאה להיגאל. כבר עם ראשיתו של מסע שחרור העבדים לא רצו לשמוע על פדיון נפשם, " וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שם ו',ט'). משה עצמו ידע כי גם הם ,כמוהם כמצרים וכפרעה, לא ידעו את האלוהים אשר אמר עליהם כי הם "עַמִּי". הם לא זיהו עצמם כבני עמו, ולא זיהו את האלוהים ששלח את משה כאלוהיהם. הם לא ידעו אותו. במעמד השליחות אל מול הסנה הבוער שואל משה " הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שם ג',י"ג). המענה האלוהי הוא תיאולוגי. " אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" ( שם י"ד). אי אפשר היה שעם שלא התמודד עם הכוחות הארציים הקובעים את גורלו ירד לסוף משמעותה התיאולוגית המופשטת של " אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" . איך עם שאין לו עתיד ילך אחר אלוהים שמגדיר עצמו כעתיד?
משה ודאי אמר לבני ישראל מה שאמר לו האלוהים, אולם כנראה ללא הואיל. האלוהים מבטיח ," וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" ( שפ ג',כ'), אבל חרף ההבטחה אומר משה אל האלוהים, " וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" ( שם ד', א'). לא היה, אי אפשר היה שיהיה קשר תבוני בין העם לבין 'אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם'. הם לא יכלו לתקשר אלא עם אלוהים שמפגין כוחו על הארץ. על אתר. בשעה ובמקום בו הכוח נדרש. על פחות מזה לא היו מסתכנים לקום על קיסרות מצרים, חשופים לזעם אלוהי המצרים ולנקמת פרעה המלך.
כדי לשכך חרדתו של משה מפגין האלוהים את כוחו בנס הפיכת המטה לנחש, ולאחר מכן ל הפיכת ידו הבריאה ליד מצורעת כשלג " לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" ( שם,ה'). אבל משה חש בו באות הזה כי לא ייאמן דיו, כי ייחשב בקרב בני ישראל יותר כלהטוט מאשר כאות, עד שהאלוהים אומר לו אכן, "... וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. והָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" ( שם,ח'-ט') . מכת דם, הראשונה בעשר המכות שתבאנה, היא יותר אות המוכיח הימצאותו וכוחו של אלוהי העברים בקרב העברים מאשר מכת עונשין על המצרים! בעיני המצרים, אכן, אבל על פי פשוטו של הספור המקראי, בעיני ישראל. בעיני מצרים - בכדי לשבור את אדנותם, את סלידתם מעצם הרעיון כי עבדיהם הם עם, עמידתם על זכותם לשעבד עד כלות את ישראל, את רוחם. בעיני ישראל - כדי להאמין שה' הוא אלוהים, כי כוחו וגבורתו מלא עולם, כי השחרור מעבדות אינו הימור על החיים, אלא בחירה בחירות שיש חלה ערבים מן השמים. לא מיד. מכה אחר מכה לא הספיקה. מכת בכורות הוכיחה. לא המכה עצמה לבדה. המכה והפסיחה במכה.
קדמה לה התכנסות בני ישראל לבתים בעשור לחודש ניסן . "דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" ( שם, י"ב, א'). ייסודו של עם הוא על בתי אב, על המשפחה. אלה מצטרפות לעם ואין עם מתפרק למשפחות. עם ייסודו של עם על משפחה, נבנית זיקה בין משפחה למשפחה. כל בית לבדו ייקח לו שה, אולם "וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה"( שם,ד'). האידיאל הוא 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ', אינדיבידואליות, קידוש ערכו של היחיד, אולם בתנאי שיש גם 'הוּא' וגם 'וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב'. כך נבנית חברה, וחברה לחברה עושה עם.
ואו אז ניתן האות לקיום המצווה הראשונה החלה על כל הבתים ועל כל האומה כולה. "וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".( שם,ז'). טעמה של המצווה הקולקטיבית הזאת לא פורש. מה שמפורש הוא שהאלוהים אומר " וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'". ( שם, י"ב). מפגן הנוכחות המכניעה של אלוהי ישראל בחצות הלילה שיבא, בלי הזכרת הדם שעל שתי המזוזות ועל המשקוף אמורה בבהירות, בחד משמעותית שאינה ניתנת לפרשנויות שונות. אולם מיד אחרי האמירה הזאת אומר המספר המקראי, פסוק שהוא לפחות דו משמעי, " וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם, וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" ( שם, י"ג). חכמינו זיכרונם לברכה מאתרים איתור הרה תכנים את האניגמה שבפסוק. "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף – מבפנים"! הפתעה, בקריאה לשם חיבור ספונטאני למידע , ההבנה היא שנתנו את הדם מבחוץ, כדי שייראה, כמוהו כמזוזה, שגם היא מגולה, ונראית. 'בפנים', מצריך עיון נוסף. אכן, מיד קמים חכמים וחולקים על מי שאמר 'בפנים' ."אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר וראיתי את הדם, הנראה לי, ולא הנראה לאחרים, דברי רבי ישמעאל. רבי נתן אומר 'מבפנים'. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר, והיה הדם לכם לאות, לכם לאות - ולא לאחרים לאות. רבי יצחק אומר, לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ,ומיעיהן מתחתכין" ("מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא, פרשה ו').
על מה חולקים התנאים? לא על מקומו של הדם בלבד. לא על פשוטם של דברים. הם חולקים על עיקר מרכזי בתורת התהוות הזהות של האדם. אכן תחילה דומה כי מה שמטריד אותם הוא שהקדוש ברוך הוא או מלאכו ההולך בשליחותו אינם זקוקים לאות כדי לדעת מי בכור ישראל ומי בכור מצרים. הכל גלוי לפניהם, ואין כתלים בעולם הסותרים ידיעתם הטוטאלית. יש קצת מטעמה של תיאולוגיה בשאלה הזאת. אולם מיד אחר עיון נוסף ברי לכל כי לא התיאולוגיה מטרידה אותם אלא השאלה אם אדם מגבש את זהותו מול עצמו, בפנים, או מול זולתו, מבחוץ, ואם הוא מתגבש מתוכו, בפנים, או מכוח העימות עם יריבים, מבחוץ "כדי שיהו המצריים רואין ,ומיעיהן מתחתכין".
העובדה המאלפת היא כי רוב רובם של המפרשים אוחזים בדעה כי הדם שנתנו בני ישראל על המזוזה ועל המשקוף היה גלוי אך להם, ולא היה באות כל פרהסיה. אחד מן הרבים הוא רבי שמעון בן צמח דוראן –הרשב"צ ( 1361-1444) הכותב בפירושו להגדה של פסח "... שיהיה הדם לצד חוץ שהרי כתוב והיה הדם לכם לאות ולא לאחרים לאות וראיתי את הדם. הוא המלאך המליץ להגיד יישר כוחכם כי אתם עסוקים במצות ובזה אני פודה אתכם מיד המזיקין". ראיתי מה שאתם עושים בפנים, ראיתי שאתם מקיימים מצוותיי, ראיתי שאתם נכונים להיגאל, על כן אני גואל. כיוצא בזה אומר רבי אהרון אלפנדרי (1701-1774) על המזוזה שיש מדמים עניינה להצגת הדם במצרים, " דלעולם דעיקר מצות מזוזה שציונו השם יתברך, לאו משום שימור הוא, אלא מפני שהוא יחוד שמו יתברך ואהבתו ועבודתו, ובזכות המצוה מציל הקדוש ברוך הוא אותנו מן המזיקין" ( פירוש 'מרכבת המשנה' על הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה להרמב"ם). לא המזוזה משמרת את הבית. מצוות שאדם עושה, ומזוזה היא אחת מהנה, ומעידות עליו על האדם, הן המשמרות את הבית, הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם.
ההתכנסות בחצרות ובבתים של ישראל למשפחותם, ההיענות הקולקטיבית לקיום מצוות הפסח, האות על המשקופים שאיש לבד מישראל עצמו וממלאכו של השם יתברך לא ראו, יצרה את הלכידות הפלאית של עבדים לעבדים שעשתה אותם לאומה. אולם גם בכך לא היה די כדי שהאומה הנולדת הזאת תקום להיאבק על חירותה. " וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת. וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶֽם . גם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי. וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים" ( שמות י"ב,ל'-ל"ג). פרעה מפעיל כוח כדי לאכוף את היציאה על עבדיו. ' ק֤וּמוּ צְּאוּ֙' הוא מצווה. מאליהם לא היו קמים. ' וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם', לא רק 'וַתֶּחֱזַ֤ק', אלא מתוך חשש פן יתמהמהו , גם ' לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם'.
הפועל ש.ל.ח הוא היותר פעיל בסיפור יציאת מצרים. שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ, שַׁלַּ֤ח אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְׁלָֽח־נָ֖א בְּיַד־תשְׁלָֽח, וְגַ֥ם אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ, רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם, וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל, לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם, וכהנה עוד. יש ממד של שליחות בפועל, אולם עיקרו שונה ומדויק. מחד ש.ל.ח הוא שיגור, כמו " וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ" (בראשית ח'ז'), לשם איתור מציאות בעבור המשלח, כמו גם " שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן" (במדבר י"ג,ב'). אבל ש.ל. ח הוא גם שיגור לשם שחרור, " וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה" ( שם, י'). לשם ריגול, העורב שב, המרגלים שבו, אבל לשם שחרור, היונה לא שבה, ישראל לא שבו. היונה לא שבה כי נח שילח. ישראל לא שבו, לא כי "וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם ", הוא שיגר, הוא גרש, אלא בעיקר מפני ש " וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה" (שם, י"ג,י"ז). ה "בְּשַׁלַּ֣ח" לבדו לא היה מספיק להיות שיגור של שחרור.
ההתכנסות בבתים למשפחותם עשתה מן העבדים עם שנכון היה לשוב כעם מצרימה. לא אחת בדברי הימים, נכון היה העם להיות עם בקרב עם, משוחרר לבחור בשעבוד, נסבל אם אפשר, לעתים גם אם לא נסבל. הפחד מפני החירות, שבא אחרי הגירוש לשחרור, איים להיות כרוני ' דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא' איימה להיות קרובה תמיד. יצא ושוב יצא שוב, כאותה יונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה איים להיות גורל. אשרינו שלא נחם אלוהים דרך ארץ פלישיתים....
ערב שבת פרשת בשלח בתשע"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.