יום ראשון, 27 במאי 2012

העם היהודי כקהילת זכרון

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

פרופ' רחל אליאור
העם היהודי נוצר כקהילת זיכרון שראשיתה במשפחת אברהם, יצחק ויעקב, השותפה בברית בין האל למשפחת אברהם, על צאצאיה בני שנים עשר השבטים, על פי הכתוב באסופה המקראית. ייחודו של העם היהודי על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית היה נעוץ בעובדה שירד כמשפחה של אנשים חופשיים למצרים בשל רעב כבד שהיה בארץ, כמתואר בראשית ספר שמות (א 6-1), השתעבד בארץ הנילוס בעל כורחו בשל נסיבות פוליטיות משתנות (א 22-8), סבל שם בגוף ובנפש את סבל העבדות האכזרית, ויצא ממצרים אחרי ארבעה דורות של שעבוד, בהנהגתו של משה איש האלוהים. משה התריס נגד העבדות ונגד עריצות אנושית שמקורה במלוכה, והוליך את עמו לחירות במצוות האל. הוא העניק להם חוק אלוהי המקדש את 'מועדי ה' מקראי קודש', המנציחים מחזורי שביתה וחירות, ומעלים על נס דעת, אמת וצדק המתנים את החירות ושומרים עליה.
בין אם המדובר בהיסטוריה פוליטית של מצרים וארץ ישראל מהאלף השני לפני הספירה ובין אם אין זה אלא בדיון ספרותי מזהיר, המעגן את ראשיתו של העם היהודי במאבק הנצחי בין שעבוד לחירות ובין עריצות אנושית לשחרור אלוהי - אין ספק שבני העם היהודי לאורך הדורות ראו עצמם כקהילת זיכרון. זו קהילה הזוכרת בתודעתה, בספריית ספרי הקודש שלה, אותה קראה בציבור ואותה הנחילה מדור לדור לבניה, ובאורחות חייה היום-יומיים, את הפער בין ניסיון השעבוד הארצי ב'ארץ מאפליה' לבין חסד החירות האלוהי, הכרוך במועדי קדש, בדעת, אמת וצדק ובוויתור מחזורי על ריבונות אנושית לשם שמירת הצדק והחירות האלוהיים (ראו ויקרא פרקים כג, כה). במקומות רבים בתורה, בהם אלוהים מציג את עצמו בגוף ראשון בזיקה למתן החוק המגדיר את האידיאל האלוהי ואת החובה האנושית, נזכר התיאור המתייחס לשישים ריבוא יוצאי מצרים, שהיו מאוחדים בניסיון העבדות המשפיל ובתקווה הנואשת לחירות:  'אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' (שמות כ 2; דברים ה 6). השוו: 'ויאמר משה אל העםזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, מבית עבדים, כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה' (שמות יג 3).

בכל מקום שהייתה בו קהילה יהודית היו שבים וקוראים פסוקים אלה ודומיהם התובעים מהעם לזכור את ראשיתו הכרוכה בבריתות עם בני משפחת האבות המייסדים, שעניינן הבטחה אלוהית בדבר רציפות משך הזרע של בני אברהם יצחק ויעקב, או רציפות קיומם של צאצאיהם, כמפורט בדברי ימי האבות בספר בראשית, לצד הבטחה בדבר תחום גיאוגרפי מסוים המובטח להם בזיקה לשמירת הברית. יעקב מספר זאת לבנו יוסף בערוב ימיו ואומר: 'אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי: ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם' (בראשית מח 3). ראוי לתת את הדעת על כך שבמקרא מועדי ה' מקראי קודש השומרים על החירות ועל הזיכרון המשותף, הם 'מועדי ה' מקראי קודש' ואילו הארץ איננה מקודשת. בני הקהילה היו קוראים במחזור השבתות ומועדי הקודש, בכל מקום שבו היו, בארצם או מחוצה לה, את דברי ימי הפיכת המשפחה לעם בתקופת העבדות במצרים, ואת הפיכת עם העבדים לעם של בני חורין בחסד אלוהים, הקשור בהנהגתו של משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי שנבחר בידי האל להוציא את בני ישראל ממצרים. עוד היו קוראים על ברית סיני, שמשה והעם היו עדים לה, הכורכת גילוי אלוהי במתן חוק אלוהי לעבדים שהפכו לבני חורין, חוק וסיפור היסטורי הכתובים בספרי קודש נצחיים בלשון הקודש, המכוננים קהילת זיכרון המחויבת בזכירתם, בשמירתם ובהנחלתם, המחברת בלימודה הציבורי במחזור מועדי ה' מקראי קודש בין סיפורי התשתית לבין ההווה והעתיד.
פרופ' זנד רשאי לטעון שהעם היהודי נוצר מהדת היהודית כפרי של התעוררות הלאומיות המודרנית במאה התשע-עשרה, וכי ברוח התעוררות זו נעשתה השלכה לאחור על תקופת המקרא, רק אם הוא מבטל שלושת אלפי שנה של זיכרון כתוב, המיוסד על האסופה המקראית, על הלשון העברית, על אלפי ספרי הקודש שנכתבו בה, על מיליוני התפילות המזכירות מציאות מקראית זו, שנאמרו בכל קהילות ישראל דבר יום ביומו בשפה העברית בכל רחבי העולם המסורתי, שעד למאה התשע-עשרה היה עיקר מניינו ובניינו של העם היהודי. עשרות אלפי הכרכים הנדפסים, הכתובים בעברית ובארמית המצויים בספריה הלאומית בירושלים, המשקפים את מסורת הלמדנות והתרבות היהודית מראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה, ועשרות אלפי כתבי היד, החל במגילות מדבר יהודה, בהן נמצאו העדויות הכתובות הקדומות ביותר לאסופה המקראית וליצירתה ההולכת ונמשכת, עבור במשנה ובתוספתא, בתפילה ובפיוט, בספרות ההיכלות ובספר הרזים, במדרשים ובספרות הגאונים, בשאלות ותשובות, בספרות הגניזה ובפילוסופיה, במכתבי שלוחי דרבנן, באוטוביוגרפיות וספרי מסע, בספרי מדע ורפואה, קבלה והלכה, שבתאות וחסידות, ספרי פולמוס והשכלה, וכלה בכתבי הרב-קוק ושמואל יוסף עגנון, המשקפות שלושת אלפי שנות יצירה של בני העם היהודי בכל תפוצותיהם, מעידים כעשרות אלפי עדים על עוצמת קיומו של העם היהודי כקהילת זיכרון ויצירה, הזדהות, תרבות ופרשנות, קהילת לימוד וקהילת געגוע, האחוזות בנימי השפה וספריה, הקהילה ואורחותיה, לאורך אלפי שנים.
פרופ' זנד טוען שמשעה שנוצר העם היהודי במאה התשע-עשרה הוא העביר את התנ“ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי ויצר לעצמו את המושג ’ארץ ישראל‘ כנחלת האבות הנצחית שאליה השתוקק מאז ומתמיד ושיש לו זכות נצחית עליה. לעניות דעתי שני חלקי הטענה מבוססים על טעות גמורה. העם היהודי ראה עצמו כעם מראשיתו ההיסטורית והספרותית באלף הראשון לפני הספירה ובמאות האחרונות של האלף  השני לפני הספירה, שכן עם הוא קבוצה של אנשים המאמינים שהם בעלי מוצא היסטורי משותף - ממשות המשתקפת בביטויים  כגון ’זרע אברהם יצחק ויעקב‘, 'בית יעקב', ’בית ישראל', 'יחד שבטי ישראל' או שנים עשר בני יעקב, (העובדה שהיהודים קראו לבניהם ולבנותיהם עד לשלהי העידן המודרני בשמות אברהם יצחק ויעקב, לוי, יוסף, משה ואהרון, שרה רבקה רחל ולאה, מעידה על זיקה זו) – בעלי היסטוריה משותפת, הכוללת עבר משותף, אחריות הדדית בהווה הקשורה בהנהגה עצמאית של כל קהילה וקהילה  ותקוות עתיד משותף  הכרוכה בגאולה ובקיבוץ גלויות–ממשות המשתקפת בהיסטוריה המקראית ביחס לעבר המשותף, בספרייה היהודית לדורותיה בדבר הווה משותף הנשען על עבר משותף ובמושגים גלות וגאולה ביחס להווה ולעתיד-  בעלי ספרייה משותפת ולשון משותפת, בעלי זיכרון משותף ובעלי ארץ משותפת השמורה בזיכרון התפילה, שירת הקודש והפיוט  ובספרות הכתובה החל מהמקרא וכלה בדיון בהלכות שמיטה בראשית המאה העשרים. 
גורלו ההיסטורי של העם היהודי, שגרם לו לחיות מרצון או מאונס בארצות רבות בתרבויות שונות ובשפות שונות מהעת העתיקה ועד ימינו, לא פירק את זהותו כעם וכקהילת זיכרון חינוך הנחלה והזדהות, בכל הקשור למרכיבים שנמנו לעיל. זהות זו ניכרת בכל קהילות ישראל בכל התקופות מהעת העתיקה ועד ראשית האמנציפציה וההשכלה בעובדות הבאות: בכל קהילה החזיקו ספרי קודש, קראו למדו ולימדו בתורה ובסידור, במשנה ובהלכה, בתפילה ובקבלה; לימדו את הבנים לקרוא בעברית ובארמית ושמרו על מעגל טקסי החיים בזיקה לברית מילה, ברית נישואין, ברית לימוד התורה, שבת ומועדים, הריון, לידה וקבורה. בכל קהילה זכרו את ירושלים באופן ריטואלי בתפילה ובמנהג, מלו את הבנים בבריתו של אברהם אבינו, התפללו בלשון הקודש בתפילה הזוכרת את האבות, את הברית המובטחת, את יציאת מצרים, מתן תורה וחורבן המקדש, קראו בתורה בציבור שלוש פעמים בשבוע, שמרו על מחזור השבתות וחגגו את מועדי ישראל בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובבתי המשפחה. מטבע הדברים היו צורות שונות וגוונים שונים לקיום היהודי לאורך ההיסטוריה והיה משקל רב להשפעת התרבויות השונות והשפות השונות בארצות בהן ישבו מרצונם או בעל כורחם, אולם בהכללה נכון תיאור זה של קיום רציף של הקהילה היהודית בעולם המסורתי, שבו השפה העברית היתה שפת הלימוד והתרבות, שפת הזיכרון והתקשורת התרבותית, על יסוד המידע ההיסטורי הכתוב שהגיע לידינו.
הנסיבות ההיסטוריות של חיים בתפוצות ובגלויות יצרו התגוונות רבה בחלקיו השונים של העולם המסורתי, גרמו לאבדן חלקים לא מבוטלים של העם היהודי, הן בשל המרה כפויה לנצרות ולאסלם בתקופות של רדיפות וגזרות, פרעות ומלחמות, הן בשל  המרה מרצון לשם שיפור הזדמנויות החיים וסיכויי ההישרדות, אולם כאמור לעיל לא ידוע לנו על אף קהילה בעולם המסורתי במזרח או במערב, בצפון או בדרום, שבה לא הכניסו את הילדים בבריתו של אברהם אבינו, בה לא לימדו את הילדים לקרוא בתורה ולהתפלל בשפה העברית, ולא ידוע על קהילות בהן חדל הזיכרון היהודי בכתב ובעל פה מלהתקיים משלהי העת העתיקה ועד למאה התשע-עשרה. מאז אביב העמים במאה התשע עשרה נוצרו הזדמנויות חדשות ונפתחו אפשרויות חדשות מחוץ לגבולות העולם המסורתי, שהיו קשורות בשוויון זכויות, בחילון, בהשכלה ובאמנציפציה. כל אלה אינם מבטלים כהוא זה את העובדה שבני העם היהודי ובנותיו התגעגעו לארץ ציון ולירושלים במשך אלפי שנים, ראו בהן את מכורתן הדמיונית והמיסטית, השירית וההלכתית, את מחוז אהבתם וגעגועיהם, את מחוז הזיכרון המשותף ומחוז התקווה המשותפת של בני קהילתם ובוודאי שלא המציאו אותם במאה התשע-עשרה. 
כשבעלי ספרות ההיכלות תיארו היכלות עליונים במקום המקדש שנחרב או כשבעל מדרש פרקי דרבי אליעזר תיאר את הר המוריה בירושלים במאה השמינית, או כשרבי יהודה הלוי כתב את ציון הלא תשאלי וכתב 'אני במזרח ולבי בסוף מערב', או כשר' שלמה אבן גבירול שר על עיר הקודש, האם עשו זאת במאה התשע-עשרה? כשהרמב"ן עלה לארץ ישראל במאה השלוש-עשרה כאל ארץ הקודש או כשר' יוסף קארו שמע בשנת 1533 את השכינה קוראת לו לעלות לארץ ישראל ולא לחכות אף רגע, בתיקון ליל שבועות, ליל חידוש הברית בין האל לעמו, האם "העביר את התנ“ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי ויצר לעצמו את המושג ’ארץ ישראל‘ כנחלת האבות הנצחית שאליה השתוקק מאז ומתמיד ושיש לו זכות נצחית עליה", כדברי פרופ' זנד, או האם עשה זאת בעקבות געגועיו לארץ חמדת אבות או לארץ זבת חלב ודבש? או בעקבות עיונו המעמיק במשנה שהתחברה בארץ ישראל ודנה בדינים החלים בתחומי הארץ, ובעקבות לימודו בזוהר, שהחיה את גיבורי המשנה בארץ ישראל ובראשם ר' שמעון בר יוחאי בדמיונו היוצר במאה השלוש- עשרה בספרד? האם מכתבי שלוחי ארץ ישראל מכל התקופות ועליות חסידים ופרושים אליה בכל התקופות אינם מעידים על זיקה לארץ כארץ הקודש? כשר' אברהם אבולעפיה עלה לארץ ישראל מספרד במאה השלוש-עשרה או כשכשר' יהודה החסיד עלה ב1700 לארץ ישראל בראש עליית החסידים, או כשהאר"י עלה לארץ ישראל ממצרים ב1570 האם חשבו במושגים לאומיים או ראו עצמם כלוקחים חלק בקימום השכינה מעפרה לשם קירוב הגאולה הכוללת את שיבת העם לארצו? ארץ ישראל הייתה חיה וקיימת בתודעה היהודית המיוסדת על המקרא ועל המשנה, על המדרש ועל הזוהר, על התפילה ועל הפיוט, על ההלכה ועל הקבלה, כמחוז געגועים וכארץ ישועה ותקווה, כמחוז עלייה לרגל וכארץ חלומות וכיסופים לאורך שלושת אלפים שנה.
השינוי היחיד שהתחולל במאה התשע-עשרה היה העברת הגעגועים והחלומות, התקוות המשיחיות והכיסופים המיסטיים בני מאות ואלפי השנים לפסים לאומיים-ריאליסטיים שבהם בני אדם לוקחים אחריות על גורלם ופועלים באפיקים שונים כדי להפוך את הרצוי למצוי ולא מסתמכים על גאולה משמים ועל ימות המשיח.
אין בכל האמור לעיל כדי לפטור את בני העם היהודי העתיק ששבו לארצם העתיקה, ארץ הספר, הכמיהה, התפילה והגעגוע, מלקיחת אחריות על צאצאיהם של כל יושבי הארץ באלפי השנים שבהם גלו מארצם, ובוודאי שאין הם פטורים מלעשות ככל אשר לאל ידם לנהוג ב'צדק צדק תרדוף', בדעת אמת צדק ושוויון, על פי הדרכים בנות זמננו העולות מזיכרון קדושת החירות ומדחייה גורפת של כל אפליה דיכוי ועבדות ביחס לכל תושבי הארץ אזרחים וגרים כאחד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה