הנערה המזרחית המושלמת בשירה של מירי בן-שמחון: נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים

חגי קמרט, סופר ומשורר

הנערה המזרחית המושלמת בשירה של מירי בן-שמחון: נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים

על המשוררת בהקשר ספרותי

מירי בן-שמחון היא משוררת גדולה וייחודית בסגנון הכתיבה, בפורמט הכתיבה ובמסרים התוכניים. אולי פורצת דרך בשירה חופשית מאופיינת במהות כאמת "ערומה" חווייתית ורגשית, מדברת בגובה העיניים, בפשטות המילה, משוחררת לחלוטין מכל סוד מכל אינטימיות פרטית. לא מעט משיריה הם מהז'אנר "שירה בפרוזה". בין שיריה נמצא שירי הגות, מסתורין, הרהורים, ושירים ייחודיים המביעים כמיהה לאהבה אין סופית אולי מייסרת.

מירי נקטפה בדמי חייה בתאונת דרכים והיא רק בת 43 שנים.

יהי זיכרה ברוך.

להלן ניתוח ספרותי של שירה נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים מתוך ספרה אקזיסטנציליזם חרד, הוצאת כרמל, ירושלים 1998.

נַעֲרָה שְׁחֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים

עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי

בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים

מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה

וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל

הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית

הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים

הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"

וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ.

בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה

הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר

וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".

מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ

הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת

שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם

וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם

אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה

וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית-סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת

הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב

שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים

וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

אַחְרַאי עַל כָּךְ וְכָך עוֹבְדִים

שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.

הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה

הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים

כָּל בֹּקֶר בְּ-7.30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה

(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסְיָה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת.)

בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים

שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.

אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ

אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ

זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית

וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.

לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט

מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת

וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה

וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.

כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעֲלִיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב

אוֹמֶרֶת "שָׁלוֹם" וּ"מַה שְּׁלוֹם הַיְּלָדִים"

יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת

בַּחוּרָה רְצִינִית.

יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן

יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן

וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם

וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.

רקע כללי

מי שזוכר את ירושלים של שנות החמישים, השישים, ואילך זוכר את המצוקה בשכונת קטמון של אותם הימים. קטמון יושבה אז בעולים חדשים שהגיעו אל מצוקת דיור והם אנשים קשי יום במעמד חברתי דחוי על ידי החברה האשכנזית הוותיקה שלא תמיד ידעה לקבל אותם כפי שהם, לכבד את מנהגיהם והמסורת של אבותיהם כפי שהביאו עמם מארצות פזוריהם. אנו זוכרים את ההתקוממות של"תנועת האוהלים" בסתיו 1973 ובראשה ימין סוויסה (1977) את הפנתרים השחורים ממוסררה (1971) ומעל הכל את הההפליה המגדרית בארץ, לרבות ירושלים הבירה. איך שלא נסתכל על הדברים היה קיפוח עדתי. חוסר אמון ביכולת של אחינו המזרחים.

מירי ומשפחתה שעלו ממרוקו חיו בקטמון של אותם הימים בתוך "אי" העוני, הקיפוח, ולמרבה הצער גם הפשע. היא ראתה בעיניי ילדה את הנעשה סביבה לקחה ללב והחליטה עם בגרותה שהיא לא תיתן לזה לקרות לה. היא תצא מהבועה הקטמונית למרחב הנושם תרבות, ידע וחדוות חיים. כך הגיעה ללימודיה באוניברסיטה בלימודי משחק, במשרדי פרסום, והוציאה את רחשי לבה בשירה. שירה של כל עצמותי תאמרנה, נובעת מהלב, ממרכז העצבים. באומץ לב היא מערטלת את שירתה עד לאינטימיות בוערת. היא לא חוששת מאף אחד, ואומרת את אשר בפיה. לא אאריך בדברים כי השיר כאן שר את עצמו. אני רק אעלה אותו על בימת הפירוש הפשוט והמורכב, כפי שמירי הייתה פשוטה ומורכבת, שקטה וסוערת, עצובה עם אורות שמחה. היא הייתה נשמת הצברית הטהורה, היוצאת חוצץ מתוך הסטיגמה של המזרחית בת קטמון אל החופש והקדמה שבארץ.

כללי לשיר

השיר מדבר על מודל לסביבה הנשית המזרחית הקטמונית בשם "עליזה אלפנדרי“. עליזה מייצגת את האנטי תזה למירי בן שמחון, שנולדה כ"עליזה אלפנדרי" אך פרצה מסגרות ויצאה ממנה כמירי בן שמחון. עליזה היא האב טיפוס של הנערה המזרחית החיה בעולם האפור ועושה את מלאכתה קודש כפי שנהגה אמה כפי שנהגה סבתה וכל הדורות שלפניה. היא מורגלת בעבודות הבית השגרתיות, ועושה אותן בנאמנות. את פגעיה הגופניים למשל היא מקבלת כעובדה שאין להתכחש לה ,אך ניתן עד כמה שאפשר לייפות אותה.

עליזה היא בן אדם עם חושים, יצרים, ככל ברוא אלוהים, וכך היא גם מתנהגת. יש לה את הכללים שלה וסדר היום שלה. היא יודעת יפה מאוד מי נוהג כשורה ומי מזייף. מאחר והיא בן אדם ולא רובוט, יש פעמים שהיא גם נסערת ומתפרצת.

היא אומנם נראית כפשוטה כי כך חיים שם בקטמון; בפשטות. אך היא חכמה, היא יודעת יפה מאוד מי מדבר דברי הבל ושטות, דברים חסרי טעם וריח. אנשים שלא חושבים וזורקים את השטויות שלהם, ואפילו לא מרגישים שהם שמים את עצמם לבוז. היא קוראת להם אנשים חסרי כבוד. יש לה הערכה לאחיה יעקב שפרץ קדימה והגיע למה שהגיע; אחראי על הבנא"מ באוניברסיטה ויש עובדים תחתיו. הוא מנהל! אפילו של משק, אך מנהל. היא כתבנית עם קביעות! זה כבר השג. היא מכירה בערכה של העבודה ומסתכלת גם אל העתיד שתהיה לה פנסיה ראויה.

עליזה אלפנדרי בחורה עם כבוד בשעות הפנאי סורגת גובלנים ( תחביב לשעה פנויה) אך אינה מוכנה לזה... לפני הנשואין. זה הרי חינוך מהבית, זו מסורת והיא אדוקה בדעתה לשמירת ערכי תרבות עדתה וצו הוריה. לפעמים, היא יוצאת לבלות עם אחיה הלבוש בקפידה (כראוי לעמדת מנהל) כך היא מראה לעיניי כל את צניעותה וקבלת מרות המשפחה. אחיה שומר עליה. כך כולם יודעים שעליזה טהורה ושלמה מבפנים כמו מבחוץ. אך עליזה גם רצינית היא מקווה שיום אחד היא תתחתן, והיא מדגישה: "בעזרת השם " כלומר יש לה אמונה דתית, ויהיו לה ילדים משלה שידעו להמשיך את המסורת, ללכת בדרכי האמא שלהם.

מירי כאמור היא לא, כפי שהיינו חושבים , עליזה אלפנדרי. ממש לא. אפילו שהחיים הביאו אותה לשכונה הבעייתית קטמון. היא פורצת מסגרות. היא לומדת באוניברסיטה דרמה היא כותבת מאמרים עורכת בעיתונים היא לא מדפיסה עבודות של אחרים, אלא של עצמה. היא משוררת את רחשי לבה והתרשמותה מהחיים הסובבים לה, לרבות אהבה גדולה מהחיים. מירי לא חוששת להתערטל פיסית ( באחד משיריה) לעומת צניעותה האדוקה של אלפנדרי, היא לא חוששת להביע את רחשי לבה בגלוי ואפילו את אלו האינטימיים ביותר. מירי היא "מענטש" עד כאן באופן כללי.

ניתוח ספרותי של השיר

ניתוח תוכני

בשיר מגוון רעיונות הסובבים סביב ציר אחד של האישה המהגרת המזרחית בסביבתה החדשה בארץ. הסקירה תערך בהתאם, תוך הצבעה על רבדי ההתבוננות בכל קטע וקטע המביע רעיון מסוים.

מקטע ראשון 

נַעֲרָה שְׁחֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים

עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי

רובד ראשון

מירי מתארת נערה שחומת פנים הנגועה בחטטים בפנים כנראה כתוצאה מעקיצת חרק או אקנה. היא מציינת את שמה כשם מזרחי עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי.

כאילו הייתה רוצה לומר הביטו על המראה ואל תתפלאו שהשם המזרחי תואם לו.

רובד שני

הפן המגדריי גזעני משהו של אותם הזמנים: נערה שחורה סמל למעין הכבשה השחורה שבחברה רוצה לומר השונה, אולי הבעייתית, אינה צחורה טהורה לבנה כיוצאי אירופה למשל, אלא כבת המזרח. החטטים בפנים כסמל לפגם לכיעור מה, לאו דווקא בצד החיצוני, אלא בפנימי. היא עליזה אלפנדרי. עליזה לעג לרש השם בקונוטציה של עליזות ועליצות אך בעצם הוא בכי מר כפי שנראה בהמשך. אלפנדרי הוא החוּתם המזרחי.

רובד שלישי

הבט כוללני לא רק בקטמונים אלא בהקף ארצי. עליזה אלפנדרי כמעין אב טיפוס להרבה שחורות כמותה המסתובבות בארץ והחברה האירופאית רואה את החטטים בפניהם ולא את הלב והמסורת היפה שהביאו עמם.

מקטע שני

בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים

מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה

וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל

הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית

רובד ראשון

עליזה אלפנדרי חיה את שגרת היום כהלכתו. כנערה מסודרת המכירה יפה את צרכי הבית ועוזרת ועושה את הדברים כנדרש: מכבסת, מנקה את הרצפה ואפילו מסדרת פרחים באגרטל. כביסה ושטיפת רצפות הן צורך השעה. סידור פרחים באגרטל זה לפי האכפתיות והרצון. אין בכך משום חובה. וזה בהחלט מלמד על אופייה של הנערה הזו; צורכי שעה + הנשמה היתרה שלה כמו סידור פרחים באגרטל. יש לה גם חוש אסתטי היא יודעת להתאים חולצה לשמלה.

רובד שני: הרובד הסימבולי

מירי מראה את המאבק הנפשי של הנערה שמנסה להיטמע בחברה החדשה, והסמל לכך הוא הכביסה, הורדת הכתמים השחורים ויישור הקו עם החברה הצברית הישראלית הקיימת. אך יש כאן גם רמז תיאולוגי של להיות שווה גם בעיניי האלוהים, לכל נערה שעוזרת ועוסקת במלאכת הבית. גם בהתאמת החולצה לחצאית יש רמז סימבולי של הרצון להתאים עצמה לחברה הסובבת לה. כמו הייתה היא החולצה והם הסובבים לה - החצאית.

רובד שלישי: חשיבה עמוקה יותר

הכביסה שהיא עושה מסמלת שינוי כוללני לא רק פנימי אלא גם כלפי חוץ, כמו הייתה אומרת לחברה הארצישראלית ראו אני מורידה מעצמי את בגדי המזרח ולובשת את הבגדים הארציים של ארצי שלי אלו שגם אתם לובשים היינו הכביסה היא הורדת מסורת העבר והיטמעות בחברה הישראלית החדשה. כאן יש משום נגיעה למשוררת שכאילו רוצה שעליזה שלה תהיה כמוה פורצת מסגרות ויוצאת למרחב הישראלי החדש.

מקטע שלישי

הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים

הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"

וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ.

בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה

הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר

וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".

רובד ראשון

עליזה אלפנדרי לא מתרגשת מצורתה החיצונית היא יודעת לקבל זאת כעובדה אך עם זאת בשל החוש האסתטי שלה היא שמה "מֵיק אַפּ" היא לא סובלת מרגשי נחיתות בשל המראה שלה, היא יודעת יפה לעבור לסדר היום, לבצע את מטלותיה לפי סדרם ויש לה גם חוש שיפוט נכון מי בסדר ומי לא בסדר.

רובד שני

לעליזה אלפנדרי אין רגשי נחיתות מול החברה שהיא נמצאת בה יש לה את הכבוד העצמי שלה והגאווה בביטחון דרכה וצעדיה. היא יודעת יפה להיאבק בקשיי החיים אם יש צורך לשים איזה "מֵיק אַפּ" כדי לרפא פצעים או לתקן דברים. עליזה חכמה ויש לה חוכמת חיים, היא יודעת יפה מה נכון ומה לא נכון מה טוב ומה רע. בנקודה זו המשוררת הרבה יותר חופשיה מעליזה היא כן יודעת לצבוע את השער כשצריך (באחד משיריה) ויש לה תעוזה גבוהה יותר עוצמתית יותר בחברה.

רובד שלישי

בהבט כוללני יותר המאבק להיות אין וליישר קו עם החברה הישראלית דורש מהמהגרת המתבגרת לא להתייחס בכובד ראש לפגמים שמוצאת בה החברה הסובבת אותה, פשוט להעלים עין (לשים "מֵיק אַפּ") ולהמשיך קדימה. עליה להבין ולהפנים שכל ההצלחות שלה והזכויות שלה לא תלויות לא במראה שלה ולא במסורת שלה אלא במעשים שלה, ביכולות שלה בחברה. (מזכיר את מה שחכמינו אמרו "מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך")

מקטע רביעי

מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ

הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת

שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם

וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם

רובד ראשון

עליזה אלפנדרי מבחינה אישית, היא נערה עם רגשות, עצבים ועם סף יכולת ההתאפקות. היא לא מלאך, אלא אדם. וכאדם היא מסוגלת גם להתרגש גם לכעוס ואפילו להתפרץ. יש לה את דרך הארץ שלה וכשהיא רואה מישהו מולה שסוטה מהכלל המחייב, היא עלולה להתפרץ. בנוסף לכך יש לה את חוכמת החיים שלה היא נערה רצינית וממש לא אוהבת שאנשים מדברים שטויות ודברים חסרי טעם שפוגעים כבומרנג בכבוד שלהם.

רובד שני

ההתפרצויות הן סמל לרצון לצאת מתוך עצמה כנגד החברה שנושאת ראשה בגאון ומרשה לעצמה להתנהג בצורה שנראית לה, אפילו תהא זו התנהגות שטותית. הנערה המזרחית מקטמון היא בעלת עקרונות, חוכמה ודרך ארץ. היא מסוגלת להתפרץ מול הראש הגאה האירופאי למשל ולהעמיד אותו במקומו.

רובד שלישי

ההתפרצות בהקף רחב יותר הוא האב טיפוס של עליזה אלפנדרי במקומות שונים בארץ, היוצאת נגד חוקי החברה ומוסכמות ההתנהלות החברתית, כפי שהיא פוגשת כאן בארץ. אלפנדרי היא אכן אב טיפוס לנערה המזרחית הלוחמת, שלא מוותרת לאף אחד מהערותיה. היא חכמה, בעלת ניסיון שרכשה וכשהיא רואה מעשה שטות מצד אדם זה או אחר היא מסוגלת להעיר לו ולתקן. לעליזה אלפנדרי יש כבוד עצמי והיא יודעת לשמור עליו.

מקטע חמישי

אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה

וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית-סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת

הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב

שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים

וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

אַחְרַאי עַל כָּךְ וְכָך עוֹבְדִים

שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.

הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה

רובד ראשון

תיאור אובייקטיבי של מצבה הקיים: אמה מתה בהיותה ילדה, אביה משמש כשרת בבית ספר. זאת אומרת שהמשכורת לא מי יודע מה. היא לא מתביישת בעובדות החיים. יודעת לקבל אותן כמות שהן. יש לה כבוד בפני אחיה שפרץ מסגרת והתקדם בחיים. היא מציינת בגאווה את היותו מנהל שתחתיו ישנם עובדים שהוא זה הנותן להם משכורת, והם יודעים לכבד אותו. זו גאוותה. אחיה. היא מכבדת את עבודתה ככתבנית וגאה בהספק ההקלדה.

רובד שני

מירי מראה כאן את השמחה שנקנית בהצלחה. עליזה אלפנדרי אוהבת את אחיה כאילו באופן דו ערכי. מצד אחד כאח שבאופן טבעי אוהבים אותו אך גם בשל ההצלחה שלו, שזו בבחינת אהבה יתירה או במובן של הערכה רבה. היא מראה כאן את הקושי של המהגרים להתקדם בחברה הנוקשה האירופאית שקיבלה אותם לתוכה. אפילו להיות מנהל במחלקת הבנא"מ מעוררת שמחה במשפחה העניה הדלה. היא כל כך גאה בהצלחה שמפרטת גם את התהליך: שהוא המנהל, הוא מחלק המשכורת לעובדיו. מהלך שהוא טריוויאלי לחלוטין, אצלה הוא משהו משהו. היא עצמה בתחילת דרכה ככתבנית מיומנת אך שמחה בחלקה. להזכיר עליזה אלפנדרי מייצגת את המהגרת המזרחית בקטמון שבירושלים שמשמשת כמעין אב טיפוס לכל היתר שבארץ ישראל.

מקטע שישי

הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים

כָּל בֹּקֶר בְּ-7.30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה

(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסְיָה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת)

בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים

שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.

רובד ראשון

לפי עליזה אלפנדרי מהקטמונים "כל עבודה מכבדת את בעליה". עצם העובדה שיש עבודה זה החשוב בחיים. עבודה לשמה. ולא חשוב במה. העיקר לעבוד. היא למשל עובדת ככתבנית וגם זו לטובה. היא שמחה בקביעות שלה והפנסיה המסודרת לה לעתיד. כלומר היא שמחה במצב הקיים ובמצב החזוי העתידי קרי פנסיה. עליזה מסודרת יש לה גם את רגעי הפנאי שלה בהם היא יכולה לסרוג גובלנים. היא קנתה אותם בשבת ללמדנו שאינה דתיה. למרות שהיא שומרת על המסורת.

רובד שני

מעבר לתיאור הפשוט של חיי היומיום יש כאן נקודת מבט חשובה לתפיסת עולמו של המהגר בן המעמד הנמוך שנתקל כאן בארץ בהתנגשות תרבויות, בקשיי קליטה, אולי גם בקושי בשפה. .ולכן השגת עבודה זו הצלחה! ולא משנה מה טיבה... העיקר עבודה. ושוב את שמתואר בקטמון שבירושלים אפשר להשליך גם על אזורים אחרים בארץ בהם נקלטו עולים.

מירי לעומת עליזה היא יותר אשת רוח. השירה היא כל עולמה ולה היא מקדישה את רוב מאווייה.

מקטע שביעי

אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ

אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ

זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית

וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.

לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט

מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת

וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה

וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.

רובד ראשון

המסורת המקובעת בקהילה והחינוך הנוקשה חזקים על עליזה אלפנדרי. היא לא תתן את עצמה בשום מחיר לפני החתונה. והיא רצינית וחזקה בדעותיה. לפעמים היא יוצאת עם אחיה יעקב לסרט, כך רואים תושביה של שכונה אותה בטהרתה, ובכך שהיא שומרת על עצמה. וכבודה נשמר ושמה נשמר.

רובד שני

מירי מנסה להראות פן מסוים של המוסכמה החברתיות בעדה, הנובעת מרקע דתי שהשתרש בקהילה שלה מזה דורות. השמירה על הצניעות הגופנית הטהורה עד לנשואים. אך השמירה הזאת היא לא רק תופסת בפן האישי, אלא חייבת להיראות בשטח. ולכן, היא יוצאת עם אחיה משתי סיבות: האחת לצורך בילוי והשניה למען יראו כולם ויכירו בטהרתה.

מקטע שמיני

כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעֲלִיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב

אוֹמֶרֶת "שָׁלוֹם" וּ"מַה שְּׁלוֹם הַיְּלָדִים"

יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת

בַּחוּרָה רְצִינִית.

יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן

יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן

וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם

וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.

רובד ראשון

בקרב הקהילה השכונתית שלה היא הצליחה. כולם מכירים בה ובאופייה הנוח. היא בחורה ללא רבב. יש לה מוסר ודרך ארץ, מכבדת את הבריות. דרך משל: באמירת שלום ודרישה בשלום הילדים, היא בחורה רצינית יודעת לשמור על עצמה בביתה ולא מתרוצצת ברחובות. בחורה מעשית יודעת לתפור. וכאן מאחלת לה המשוררת שברבות הימים תתחתן ויהיו לה ילדים משלה שידעו לכבד את אמם כלומר יחונכו בחינוך מצוין.

רובד שני

השלמוּת של האב טיפוס הקלאסי של המהגרת המזרחית, מובאים במעין סיכום במקטע זה. היא תצטייר בעיני כל כבחורה ללא רבב. בעלת דרך ארץ, נעימת הליכות, רצינית, שבוחלת בשטויות. יודעת לנצל את זמנה בצורה נכונה אפילו יש לה זמן לתפור. ובמרוצת הזמן החולף תמצא לה את בחיר לבה, תתחתן ויהיו לה ילדים משלה, שבוודאי ידעו לכבד אותה. בדיוק כפי שהיא ידעה לכבד את הוריה אחיה ואת בני השכונה שלה.

הערות לצד הצורני של השיר

*השיר כולו כתוב כבמשיכת קולמוס אחת. ללמדך שהדברים באים מהרגש ומהבטן וכך גם הרעינות זה אחר זה (אין כאן מרווחי בתים).

* הדיבור ישיר בגובה העיניים בשפה פשוטה, הייתי אומר אפילו יומיומית.

*בשל הפשטות של הדברים אין לה צורך בשימוש באמצעי קישוט ספרותיים כמו מטאפורות אונומטופיה לשון נופל על לשון וכדומה.

*הפשטות הזו מתאפיינת בשיר הזה גם בחלקי השיר שאפשר להגדירם כשירה בפרוזה למשל:

הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר

וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".

מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג.

*הלשון לא אחת דיבורית רצ'יטטיבית למשל: "מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג".

* בפתיחת השיר נראה שימוש במֶיטוֹנִימיָה (החלפת מושג אחד במושג אחר קרוב אליו ובכך מתחדד הרושם ובולט יותר. למשל " נערה שחורה" כדי לבטא נערה מזרחית. או " אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה" לטאטא את הרצפה אך באסוציאציה להדחת כלים, היינו שטיפה מושלמת מוחלטת. וכן "וּתְתַקֵּן פְּרָחִים“.

* דיבור בשפת הסלנג של עליזה אלפנדרי " הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים"