המקומות שבהם אנו מורים

תמי וייס, מחנכת

ר' הונא בשם ר' אמי אמר: למה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום? שהוא מקום עולמו.

שב במקום שלך! אולי כבר תחליפי מקומות? מי קם? מי כאן? שב פה. צא החוצה! כאן לא מדברים. Ma.com. למה תפסת לי את המקום? זה המקום של המורה! למה אני פה? כמה מקום עלי לפנות? ולמי יש יותר מקום? של מי המקום? יש לכם מספיק מקום? יש לכם מקום בטוח?

אומרים שבגיל ההתבגרות כל ילד מחפש את המקום שלו: בין הבנות, בין הבנים, באמצע, ליד החלון או בצד. וגם אני מחפשת את המקום שלי.

איפה עומד מורה הצאן? זה מה שמטריד אותי מהרגע שהתחלתי. אני כל הזמן מחפשת את המקום שלי. בודקת היכן המקום הטוב ביותר ממנו ארעה את העדר: כשאני הולכת אחרונה, מבלי שיראו אותי, עם הכבשים החלשות, האיטיות, התועות כשאני משגיחה ומתקנת את מי שסטה מן הדרך? או ללכת ראשונה, להוביל את כולם, כשכולם רואים את אחוריי ופניי הנבוכות והגאות לא ייראו. איפה המקום שלי?

אני משתדלת להיות בתנועה רוב השיעור, להסתובב בין התלמידים, קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. ואולם לרגעים נדמה לי כי המקום שלי נמצא תחת ארבע מרצפות עליהן אני עומדת מדי יום והן חשות ביחד איתי את הכובד. אלו ארבע הבלטות שבממוצע אני נמצאת עליהן לפחות רבע שעה בכל שיעור. אלה הבלטות שלי. בכל בית הספר, זה המקום שלי - וגם הוא ניתן לי למשך דקות ספורות בכל יום. מדהים כמה דברים את יכולה לגלות על עצמך במקום כל כך צר וקטן, כמה רגשות, תובנות, תחושות יש במקום הזה, שהופך לרחב יותר מיום ליום.

לקח לא מעט זמן עד שהרגשתי שהבלטות שמתחת לרגליי יציבות מספיק, וגם עכשיו יש ימים שנדמה לי כי הן לא יציבות מספיק. יש שהן המקום המוגן ביותר עלי אדמות, ויש שהן המקום החשוף ביותר. נדמה לעיתים שהן עקומות או שהן בדיוק המקום בזמן.

עשרים על עשרים כפול ארבע הם מקום. שאף מורה לא יגיד לכם אחרת.