הבשלה

רות קניאל, האוניברסיטה העברית

הָאוֹר נֶאֱסָף לְמִקְוֶה, כְּוִיָּה,

לִפְקַעַת חֲשׁוּכָה, אֲטוּמָה.

אָז מִן הָאָרֶץ צִפּוֹר הַנְּשָׁמָה

מַמְרִיאָה לַשָּׁמַיִם וְנֶהֱפֶּכֶת רוּחַ.

בַּנַּחֲלָה הָרְחָבָה, בַּמְּנוּחָה הָרַבָּה,

הָרוּחַ בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה

 וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלָה.
וּבַמָקוֹם הַהוּא אֵין מַבְדִּיל עוֹד

בֵּין מַיִם לַמַּיִם,

בֵּין גּוּף לְעָפָר.

[יאיר הורביץ]

תורת האלכימיה מספרת שניתן להמיר חומרים, להפוך חומר אחד לחומר אחר, להפיק זהב מתבן, פרי מקליפות. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, אני מרגישה שדווקא בעולם מאד דינמי, קשה לפעמים להשתנות. התנועה מסביב לא בהכרח מתקינה את הכלים הפנימיים להצליח לעבור באופן זורם ממצב למצב בתוכנו. ואולי אפילו להפך. ככל שיש יותר רעש בחוץ, כך קשה יותר להקשיב לקולות פנימיים, ללחישות ולרחשים דקים, כי צריך להיענות לקריאות אחרות, חיצוניות ורמות. החרדה תופסת את מקום הסקרנות, העול את החדווה. הרעש החיצוני מייצר שיתוק של המערכות הנפשיות ושל הנפש הפרטית. ובכל זאת, האלכימיה מאמינה שניתן לשמור על הגרעין העצמי ומתוכו להתחדש, למרות הכאוטיות מסביב. להתעצם מכוחה. ניתן להשתמש בתנועת היקום כמנוף להנעה של המהות היחידאית והסודית שלנו. גם לאחוז בחומר אחד וגם להיות שוב ושוב אחרים.

הטרנספורמציה מצטיירת כאפשרות ממשית וכנקודת משען בתוך עולם דינמי וכאוטי.

וכל הזמן אני מוצאת את עצמי מחפשת אחר החומר הפלאי הזה, שמצד אחד ישמור אותי ברצף, מתמשכת, מחזיקה מעמד, מחוברת לשורשי המקורי, ומצד שני ערנית, משתנה, שוצפת וגועשת, אחרת תמיד. מחליפה צורה וחומר, ממירה פוטנציאל במימוש, רעיון במעשה, מחשבה בהרגשה. ושוב ושוב מגלה שזו משימה נורא מורכבת, לפעמים לא נסבלת, מלאכה שדורשת עמל, וגם נס, או אמונה רבה.

*

הרעש. מסדרונות בית הספר, יום עם שמונה שעות הוראה ברצף. משיעור לשיעור, כולי מצובעת לורדים של לוח. אני אוהבת את זה, אני שונאת את זה, אין לי זמן לחשוב על זה כעת. כל אחד צריך משהו, חלק אחר ממני. האם יש לי מה לתת, האם יש מספיק, האם יש לי בכלל. מהו החסר המדויק, אני מסתכלת בפנים של תלמידה שלי שברגע זה, באמצע המסדרון, בדיוק כעת מוכרחה משהו, וזה דחוף ובוער הכי בעולם, ושומעת יללה ומצוקה, היא לא צריכה ממני דבר כמורה, אני יודעת, בוודאות, אני בטוחה, היא צריכה כרגע חיבוק, הכלה, היא צריכה שקט. האם יש לי מה לתת לה. אחר כך אני זוכרת שמחבקת אותה, ואחכ היה עוד שיעור. ועוד אחד, והיו כמה שנים, והזמן טס. כמה תלמידים חיבקתי בעשור הזה? נדמה לי שמאות. ואולי אני טועה. היו גם השיעורים, הרעיונות, הצער, ההחמצות, המון רגעי יאוש, תחושה שאיני מסוגלת, שאינני הקיר הנכון להחזיק את הכאוס הזה, לא כעת, רגעי שכחה עצמית (הם היו נפלאים, אז לא תהיתי לגבי שום דבר, פשוט הייתי שם). והרעש מסביב, צורך, ורצון, ודחק, ועולמות מרובים מתנגשים או נפגשים, רגעי היחלצות, תובנות מדהימות, ראיתי בעיני ממש (בחזיונות שהם פלאי תבל מהנדירים בחיים), איך תלמידים משתנים, איך הם קונים דעת, בונים לעצמם נשמות, מבשילים, לומדים לשמוח, ראיתי גם תלמידים מתמוטטים, מאבדים אחיזה, מתפרקים ומתפרעים, שוברים את עצמם, מזיקים להם ולסביבתם, ראיתי המון ידיים מושטות, חסד וחמלה. היה שם מהכל, כמו בחיים.

על דבר אחד לא הצלחתי להתגבר. על הצורך לוודא שזו אני שם שרואה את כל זה. אותה רות, יחד עם ולמרות כל השינויים, התגובות המתחלפות, הניסיונות והגילויים, כל הזמן אני שם, להיות בחוויה הזו, להתמשך איתה מתוכה.

אינני בטוחה שדיברנו על כך בהכשרתנו להוראה. על הצורך ללמוד את עצמנו, היטב ולעומק, כדי להבין את המשמעות ואת גודל הניסים שמתרחשים בכל יום לנגד עינינו. או את גודל האסונות. אינני בטוחה שאפשר ללמוד את זה. להפנים את כובד האחריות, את הנוכחות הנדרשת, את היותנו אלוהימא ואלואבא לתלמידינו, שליחים שמלמדים לאדם דעת.

*

בבית יש לי שתי ילדות. רוב הזמן אינני מאמינה שאני באמת אמא שלהן. הן הרבה יותר מבינות ממני, הן מלמדות אותי, כל בוקר, כל ערב, מהם החיים, מה זה אומר בעצם, לחיות. רוב הזמן אני שומעת קול בתוכי שאומר 'רק אל תהרסי', וגם קול שאומר 'תראי, הטוב ישנו. הוא ממשי'. והטוב הוא טוב, אבל רוב הזמן אני גם מפשלת. האמהוּת הרבה יותר קשה מלהכין שיעור מרתק. זו שאלת דריכה נצחית ובלתי פתירה. אי אפשר להרפות, ואי אפשר לענות. מה הם החיים? איזה שיעור אנו לומדים? איזה שיעור חשבנו שנלמד כאן, השנה, היום, ומה אנו בעצם לומדים.

*

לפני שבועיים פגשתי לפתע אמא של תלמידה שחינכתי. מישהי שבאמצע השנה הפסיקה ללמוד, עברה משבר. אמיתי וקשה. עזבה את בית הספר. האמא ישבה עם חברה, ראיתיה שם לגמרי במקרה. היא קמה לקראתי, כמו בסרט בהילוך איטי ניגשה אלי, צעדתי לקראתה, היא סיפרה שכעת בתה פורחת ומאושרת, שהכל בסדר, שהכל התגלגל לטובה. עניתי שאני כל כך שמחה לשמוע, התחבקנו, מסרתי דרישת שלום חמה, ונפרדנו אחרי כדקה. ברגעים הללו, עד שניגשה אלי ועד שניגשתי אליה, ועד שהיתה השיחה, הקצרצרה, הוכתי בתדהמה. נדהמתי מעוצמת הקירבה שעלתה בי, אליה, לאותה תלמידה, אליה, לאם, כאמא וכאדם וכמורה. שנים חלפו עלי ברגע הקצר הזה. פני כל התלמידים, פני השיעור פני המנהלות והמנהלים ההורים הטיולים פני הקירות בכל הכיתות בהן התרוצצתי פני הבקרים האינסופיים הקימות הספרים המבחנים הפסוקים הרעיונות הידיים הרגליים אבל בעיקר הפנים והעינים הנישאות – נשמות שהיו שם מולי בעינים בורקות, שרצו לספוג והיו כמו פכים קטנים, פיות של כבשים וטליים מייחלים לחלב ולהזנה ולאהבה ולבינה ולהבנה. אוי, כמה זה קשה ולא אפשרי, וכמה זה עוצמתי, ולא נתפס, חשבתי מול האמא בצעדי לקראתה. וכמה מפתיעה הדאגה האינסופית לשלום אותה תלמידה, עוצמת הרגש והאכפתיות שלא ידעתי שיש בי.

*

האינטימיות שבין מורה לתלמיד, היא לא תאומן. מה אפשר לומר על כך. הכל נחשף שם, הכל פרום וגלוי, כמו בין הורים לילדים, כמו בניתוח לב פתוח. הכל נמצא ושריר וקיים. הטוב והרע וכל החסרונות והמילויים. וזה מעבר לכל אידיאולוגיה, או מחשבה, או כוונה מראש, תובנה, ידע. חשיפה וציפיה אינסופית שמשהו יתוקן, שכאב גדול ימצא לעצמו מרפא. שתהיה השלמה למעגלים אחרים שנותרו פתוחים.

*

הצלצול. את הללי, בתי הבכורה אני מלווה כמעט כל בוקר לבית הספר. רגע לפני שהיא מזנקת ממני לשער, אני צועקת לה, זוכרת כמה זה חשוב, זוכרת את עיני התלמידים שלי, מעבר לקיר, כמו בתמונת תשליל, עינים שמגיעות מבתים, מידיים רבות של אמהות ואבות, משנים של הצטברות נסיונות, חיים שהולכים ומתעבים. אז אני צועקת לה חזק, שבטוח תשמע, אפילו שהיא רצה מהר ותמיד מאחרת קצת בגללי, הללי, אני אוהבת אותך הכי בעולם, שיהיה לך יום נפלא, להתראות מתוקה. אחר כך הרבה פעמים אני בוכה.

זה מעשה די פשוט, טריוויאלי. ללוות ילדה לבית הספר. כיתה ב'. יש לה לפחות עוד עשור כזה, של כיתות ומורים, בתי ספר, חדרי לימוד, שיעורים, בחנים, וכל השאר. איני מצליחה להתנחם, אבל גם יודעת שיש סוד במקום הזה. שזה טוב לא להיות רק במקום אחד, בית, וטוב לראות כל מיני אנשים, חברים וחברות ומורים ומורות. ואני רואה שהיא שמחה. שמענין לה. שהיא אוהבת ללמוד. והיא אוהבת ללכת לבית הספר. ובכל זאת, אני לא מבינה ולא לגמרי מאמינה. כי יש דברים שהם בלתי אפשריים בחיים. הדברים הכי משמעותיים נראים לי בלתי אפשריים: אמהוּת, היא דבר שאנו עושים, אבל בעצם הוא בלתי אפשרי. גם לימוד, ואהבה, וגם בית ספר, אי אפשר, אבל הנה, זה נהיה.
*
מהו המקום הזה. ילדים נפלטים מתוכו בסוף היום, נבלעים בו בבקרים, מהו בית-ספר. מה סוד קסמו.

הבית שבתוכי, הנפש שלי, היוםיום שלי, די דומים לבית-ספר. יש בי הרבה שיעורים. יש בי הרבה ספרים. יש בי הרבה ישויות. אני לומדת ומלמדת. לשמחתי אני לומדת כל הזמן, ועדיין לא יודעת ולא בטוחה שמבינה. לפעמים גבולות התודעה שלי מתרחבים. לפעמים רק הכאבים הולכים וגדלים. כמה תעצומות נפש צריך כדי להכיל מישהו אחר. וכמה עוד יותר צריך כדי להכיל את עצמנו. מלאכת הרגעים הקטנים. לאסוף את החלקים, הפנים השונות, לצרף חרוז לחרוז.

השנה, לקראת סיום הדוקטורט ביקשתי לקחת שנת חופש מהוראה. זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים, מאז גיל 18, שאין לי משרה קבועה בבית הספר. אני רק לפעמים מורה מחליפה. שנה ראשונה, אחרי יותר מעשור בו לימדתי המון, נכנסת ויוצאת עם התלמידים. כל זה התחיל בעודי עצמי תלמידה, לא יודעת בדיוק מה הגבול העובר בין הצד הזה של הכיתה לצד הזה. גבול שאולי באמת איננו קיים.

ואני מרגישה איך צומח בי הגעגוע, לאותן פנים מצפות של התלמידים. ליכולת הדיבור הנדירה ולקשרים שנוצרים דווקא באותו המקום. לעינים הבורקות מהתובנות והגילויים. לכל הדברים החדשים שנולדו שם בתוכי. ומתחשק לי לומר כמו יעקב שקם מחלום, "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". שהמלאכה הזו, היא אמיתית אבל היא גם חלום. שהיא נוראה ואיומה לפעמים, אך גם מלאת הוד וקסם, באותם הרגעים עצמם. שאנוכי לא ידעתי. ועדיין איני יודעת. שהמקום הזה מסתורי ופלאי והוא גם מעבדת חיים אמיתית, ורוטטת, שדורשת חשבון נפש, תמידי, נוקב ויומיומי.
*

על קיר המבואה באוניברסיטת חיפה ראיתי לא מזמן עבודה של אברהם אופק שהותירה עלי רושם עצום. אשה ענקית, עוטה גלימה מהתקרה ועד הרצפה, אוחזת בגופה את כל העולם, כמעט. גדיות ותיישים, ילדים רצים ומתגלגלים, כרי דשא, עולמות שלמים. את הכל היא החזיקה בתוכה, האם הגדולה הזו. ללא מורא. ואני נזכרת בדברים שלמדנו כשהכרנו לראשונה. צבי בקרמן ושאלת הגרעין והזהות. הדה-קונסטרוקציה. זלי גורביץ', ז'ורז פרק, חלל וכו'. שיר השירים, לימוד בצוותא, לאה מזור, אבינועם רוזנק, מנחים ומנחות, שיעורים ראשונים, התרסות, נאומים, פנים לוהבות, אותיות לבנות ושחורות. קבוצה צומחת, כל כך הרבה נדחק ללא נודע, מתרחש מעצמו, בתמימות כביכול, ובתמימות באמת.

לידות ראשונות, של הנפש ושל הגוף, ממשיות ומטאפוריות, היווצרות משפחות, תהליכי התבגרות ולמידה, פנים של חברים ללמוד מולן, ללמוד ביחד, לצמוח כמים הפנים לפנים. ראשית השפה. גילוי עצמי. תחרות. חמלה. חדוות הכתיבה. ייסוריה. גם וגם.

ואני חושבת על מצבי הביניים, על היכולת לעמוד על קוי הגבול, לאחוז את הניגודים והקצוות, לראות שהכל נע, אך גם מתגבש לאחד. לפני המון שנים, כשהיינו קטנים, בעבודה סמינריונית של תואר ראשון באנתרופולוגיה, בקורס של קרול המתוקה, למדתי לראשונה על משמעותם של טקסי מעבר.

נדמה לי שעברנו יחד, לפני עשור, טקס מעבר משמעותי, מתמשך ומורכב. זכינו להיות בבית ספר נפלא, של אלכימאים. הפכנו את עצמנו לדבר מה חדש. הבשלנו להפוך לתלמידים ולמורים. העובדה שהיינו שם יחד, משמעותית עבורי מאד, ועליה אני מלאה בהכרת תודה. משהו נצרף שם, ומשהו נחתם ונרקם. כמו פנים שממשיכות להדהד מבפנים, מעצבות תוים. עד עולם.

[ירושלים, ג' ניסן תש"ע]