לשון הקודש ולשון החול - השפה העברית והזהות הישראלית - פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון [חלק א]

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

לזכרו של גרשם שלום, אדם שהרחיק ראות

* למאמר שני חלקים. חלק ב נמצא כאן. 

א.  מבוא

היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים אשר יקראו במציאות תרבותית שמעוררת לא פעם את התחושה שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות הדדית, ואף יקראו בתקשורת האלקטרונית ובתגובות הקוראים המתלהמות, המשקפות שנאה, עוינות, תיעוב וביזוי חסר רסן בחסות האנונימיות של הטוקבקים, ומלמדות על מתיחות רבה ועל אלימות בין מגזרי האוכלוסייה השונים, החרדים מפני התממשות האיומים של מלחמת אחים או ירידה המונית מן הארץ – ישאלו, קרוב לוודאי, מה היה הגורם שליכד את כל הפלגים והשסעים האלה, שלא נותרה ביניהם תחושת שותפות גורל או אחריות משותפת.
אולי ישאלו מה היה המכנה המשותף בין מתנחלים ימניים לדמוקרטים שמאלנים, בין חרדים לחילוניים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, בין עולים לוותיקים, בין מזרחיים לאשכנזיים, בין עשירים לעניים, בין תומכי ההתנחלויות מחוגי 'גוש אמונים' לתומכי 'שתי מדינות לשני עמים', בין 'נאמני ארץ ישראל' ו'ישיבת מרכז הרב' לבין תומכי 'יש גבול', 'מדינת כל אזרחיה' ו'שלום עכשיו', בין קוראי 'נקודה' ו'הקול היהודי' לבין קוראי 'הארץ' ודו"חות 'בצלם' ו'יש דין', או בין 'נאמני תורה ועבודה' ו'נתיבות שלום', מזה, לקוראי 'המודיע', 'בשבע', 'זו ארצנו', 'העדה החרדית' ו'יתד נאמן', מזה; בין תומכי מפלגת העבודה ומפלגת מר"צ לבין תומכי 'הליכוד', 'ישראל ביתנו', 'דגל תורה', ו'הבית היהודי', בין תומכי 'שוברים שתיקה', 'שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם', ו'יש גבול', לבין תומכי 'אם תרצו', 'ברוך הגבר', ותנועת 'חי וקיים'; בין 'נאמני המקדש', לבין 'עיר עמים', בין 'נוער הגבעות' ו'תג-מחיר' ל'תג-מאיר' ו'גוש שלום', בין ארגוני החברה האזרחית, הפועלים להעמקת אופייה הדמוקרטי, המוסרי והשוויוני של המדינה, לבין ארגוני החברה הדתית-לאומנית, הפועלים להעמקת ייחודה היהודי-משיחי, לבידודה בין העמים ולהרחבת תשתיתה כמדינת הלכה - החלוקים כולם אלה על אלה בכל שאלה שאפשר להעלות על הדעת, ומתווכחים ומתפלמסים בהתלהמות, בהתנכרות, בעוינות, בכאב ובייאוש, על שאלת היחס הראוי בין העולם המסורתי לעולם המודרני, בין יהדות לדמוקרטיה, בין כבוד היהודי לכבוד האדם, או בבעיית היחס בין כובשים לנכבשים, בין יהודים לגויים, בין מתנחלים יהודים לתושבים ערביים, בין דתיים-משיחיים-לאומניים לחילוניים-לאומיים-ליברליים, בין המצדדים במדינת ישראל כ'מדינת העם היהודי' לבדו, לבין הרואים בה 'מדינת כל אזרחיה', ובין ישראלים ליורדים.

בתעודות היסטוריות, ספרותיות, פוליטיות, תרבותיות, דתיות ופובליציסטיות מהמחצית השנייה של המאה העשרים ומהעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, המעידות בבירור על מציאות חברתית משוסעת שאין בה זהות משותפת, אחווה או אחדות, ואף מלמדות על קיטוב פוליטי-דתי-ערכי עמוק בין בעלי זכויות למשוללי זכויות,

התשובה המפתיעה היא שהמכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא, ולאחיהם הישראלים מעבר-לים השותפים למחלוקות קשות אלה, הוא השפה העברית. הלשון העברית העתיקה-חדשה בעל-פה ובכתב, מכוננת זהות לאומית, תודעה היסטורית, גורל משותף ורצף רב-משמעות של קהילת זיכרון בעלת ספרייה אדירת ממדים ושפה עתיקת ימים, השוזרת ברשת לשונית אסוציאטיבית מורכבת קשרים וקשרי קשרים בין העבר להווה, בין חזון למציאות, בין ברית עתיקה לייעוד משותף, ומכוננת רב-מערכת תרבותית, דתית וחילונית, בין לשון הקודש ללשון החול, מאז ראשית הציונות. מכלול תרבותי חברתי זה התרחש משלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים בזירה חברתית חדשה שפעלה וממשיכה לפעול בלשון חדשה-עתיקה, בשעה שהעם היהודי פגש לראשונה את כל קהילותיו העתיקות שהיו פזורות ברחבי העולם, במציאות גיאוגרפית ולשונית שלא היה לה תקדים. השפה העברית, המשקפת בצורה שאין דומה לה את הקרעים והשסעים המאפיינים את המפגש המתוח בין היהודים בני דורנו, שהוריהם והורי הוריהם באו כגולים נידחים, וכפליטים, כעולים וחלוצים, מקהילות מוצא שונות, מתרבויות נפרדות ומשפות אם שונות. השפה העברית, המבטאת נאמנה את המתיחות ביניהם לבין חמישית מתושבי הארץ שאינם יהודים, שרבים מהם דוברים עברית רהוטה ולוקחים חלק בהתחדשותה של השפה, ביצירתה ובגלגוליה בעת החדשה, היא המכנה המשותף היחיד בין כלל היהודים תושבי הארץ ואחיהם הישראלים בתפוצות, ובין כלל תושבי מדינת ישראל. לכאורה, אין כל הבדל מאיזו יבשת באו הוריו וסביו של תושב הארץ הדובר עברית, או לאיזה מחנה פוליטי, עדתי, דתי, לאומי, אזרחי, מוסרי או חברתי אדם משתייך, שכן לגבי הרוב המכריע של תושבי המדינה היהודים, שפת התקשורת התרבותית הראשונה במעלה, שפת הזיכרון המשותף, ושפת התודעה ההיסטורית והלאומית הבלעדית, בדומה ללשון הדיבור העיקרית, המאפשרת תפקוד במגוון רחב של נסיבות חברתיות, לשפת חינוך הילדים הבלעדית, ולשון הכתיבה העיקרית, היא עברית. אולם לאמתו של דבר, כפי שיתבאר בהמשך הדיון, אין רק לשון עברית אחת, אלא נוצרו זו לצד זו שתי שפות עבריות שונות, שאינן רק "שפות משנה" של קבוצות שונות באוכלוסייה שיש ביניהן אפשרויות רבות של חפיפה והשקה, למרות שיש לכל אחת מהן אוצר מלים ייחודי, ציונים סגנוניים וביטויים אופייניים, אלא אלה הן שתי שפות מובחנות הנובעות מתפיסות יסוד נבדלות ומעולמות ערכיים שונים, ממקורות סמכות מנוגדים, מערכי תרבות שונים וממרחבי תודעה נבדלים, ממאגר מושגי נפרד ומטווח ציפיות שונה, וממחויבויות משפטיות, דתיות, ערכיות לאומיות ומוסריות שונות בעליל. שתי השפות נשענות על הבחנות עקרוניות שונות בין מציאות מוחשית-חברתית-היסטורית-מדינית-תרבותית-משפטית ולאומית, הנשענת על המשותף, המאחד והשווה בין בני האדם בזירה הציבורית, במציאות ליברלית מודרנית, ועל כל המתחייב מריבונות אנושית על כלל האוכלוסייה האזרחית במדינה דמוקרטית, המכבדת את זהותה הרב-קולית ורב-תרבותית, בין העבר להווה בחברה הפתוחה; לבין מציאות דתית-משיחית על-היסטורית-מיסטית-לאומנית [1], המסתמכת באופן בלעדי רק על המבדיל, המפריד, המייחד והמבחין בין בני האדם, על פי זהותם הדתית-ביולוגית, ההיסטורית והאמונית, ועל כל המתחייב מריבונות אלוהית, המיוסדת על מקורות כתובים עתיקים מקודשים הפטורים מביקורת רציונלית ומהתחשבות בנסיבות משתנות. מקורות אלה העומדים בתשתית שפה שנייה זו, כוללים חוק ומשפט, סיפור היסטורי, מיתוס ומיסטיקה, הכפופים לסיפור על-היסטורי הנושא פניו לעתיד משיחי, בחברה לאומנית, קנאית, מתנשאת, מסתגרת ומתבדלת. לשון זו מצטיינת בזיהוי החירות המדינית-לאומית עם הגאולה הדתית-משיחית, ובהכפפת אמצעיה ומטרותיה הפלורליסטיות של דוברי הלשון הראשונה, הלשון המשתפת, לשירות מטרותיה הפונדמנטליסטיות וציפיותיה הרוחניות של דוברי הלשון השנייה, הלשון המֵבַדֵּלת, בכוח תביעת מעמד חוקי מוכר למעבר המדומיין מן הזמן ההיסטורי הסופי, הכפוף למעשי האדם ולמחדליו, לאל-זמניותו של המיתוס העל-היסטורי, המצרף בין האלוהי לאנושי, בין הנצחי לארצי, ובין המופשט לגשמי. דהיינו, מסוף המאה התשע-עשרה ועד ראשית המאה העשרים ואחת, משעה שהעם היהודי חזר לארצו בהשראת הלאומיות החילונית הציונית ושאיפת החירות המדינית הלאומית המודרנית, שנשענה על ההיסטוריה היהודית, על זיכרון הדת היהודית ועל הלשון העברית, בתקופה שיצר רב-מערכת תרבותית דתית-חילונית ציונית חדשה, ופגש לראשונה את קהילותיו ועדותיו השונות, הדתיות והחופשיות, במחיצה אחת במדינה יהודית-דמוקרטית, צמחו בהדרגה שתי לשונות עבריות, השונות זו מזו, הן בתחום השפה היומיומית, המאפשרת תפקוד במגוון רחב של מצבי חיים, הן בתחום ערכי התרבות, הקובעים את מדרג הערכים המשותפים, את חופש הבחירה ואת גבולות המשמעות המשותפת, והן בתחום ערכי הלאומיות הקובעים את מוקדי הזהות והסמכות, ואת גבולות האחריות המשותפת. הלשון הראשונה היא הלשון המשתפת, המושתתת על מכלול השפה העברית, פונה לכל אדם הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני, לשיקול הדעת התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסלית, המכבדת את בני האדם כולם כשווי ערך וכשווי זכויות, על תפישות עולמם השונות, דתיות וחילוניות, ומכבדת את זהויותיהם התרבותיות והדתיות המובחנות והמורכבות ואת חופש הבחירה השמור להם במסגרת של חירות מדינית וריבונות אנושית, הכוללת ביקורת תבונית בגבולות המציאות התרבותית והלאומית וסמכות חוקית במדינה דמוקרטית-ליברלית; והלשון המֵבַדֵּלת, המושתתת על לשון הקודש, פונה רק לאדם היהודי, הזכאי לכל הזכויות מעצם כפיפותו לריבונות אלוהית ב'ארץ הקודש', ומעצם ציותו ל'תורתנו הקדושה' ל'רבנים הקדושים', ל'לימודי קודש', ל'קדשי ישראל', לכתבי קודש ו'לדעת תורה', ופוגעת בזכות קיומו של האדם הלא יהודי, המשולל קדושות אלה, בארץ ישראל המקראית. הלשון המֵבַדֵּלת פונה לציבור היהודי הרואה בציונות תנועת תחייה לאומית-דתית-משיחית-טריטוריאלית המתייחסת לכל תחומי 'הארץ המובטחת', ולא רואה בה חזון אנושי-מוסרי כולל, המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי מדינת ישראל. ציבור זה רואה בציונות תנועה המתייחסת רק ל'נחלת אבותינו', או למצוות הגאולה של 'ארץ הקודש' ו'ישראל קדושים', התופסת את מקומה של מצוות גאולת כלל עם ישראל. הלשון המֵבַדֵּלת, המתנכרת לזכויות האדם של מי שאינו שותף לחזונה, פונה לציבור האמוני-גאולי הרואה ב'שיבת ציון' בדור התחייה אמצעי להגשמת תקוות העתיד המשיחי של 'העם הנבחר', ולתקוות 'גאולה בימינו ממש', העשויה להתממש בזמננו ובמקומנו בשני תנאים: בזיקה להתנחלות בכל ארץ ישראל המקראית, להתעלמות מזכויות תושבי הארץ שאינם יהודים, ולריבונות ישראלית בלעדית על הר הבית, המקום שבו ניצבים קדשי האסלאם מזה אלף ושלוש מאות שנה, המוגדרים בפי דוברי הלשון המבַדלת בשם הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם (דניאל יא, ל-לא), אותו יש לטהר, למחוק ולסלק לשם בניין הבית השלישי, היהודי, על ההר. לשון זו עשירה בהבחנות בין נבחרים, 'בית יעקב', 'זרע קודש', 'ישראל קדושים', ו'זרע ישראל' 'טהורים וקדושים', הראויים להיגאל ב'ארץ הקודש', לבין 'עשיו', 'עמלק', ובני כנען הנחשבים 'טמאים ארורים', שגורלם נחרץ לכיליון, ובהבדלות עקרוניות בין ישראל לגויים, או בין 'זרע קודש' לזרע 'עמלק' ו'עשיו'. ייחודם של המדברים בלשון המבַדלת שהם מבקשים לממש את חזונם המשיחי - המותנה בהגשמת ההתנחלות בכל רחבי ארץ הקודש, ובריבונות יהודית בלעדית על הר הבית ועל כל חלקי ארץ ישראל, לשם בניין 'בית המקדש השלישי' וקירוב 'גאולת עם ישראל קדושים' - בכוח המערכת הלאומית-דמוקרטית-אזרחית-ריבונית-חילונית-צבאית, שהקימו הדוברים בלשון המשתפת, שפעלו להקמת בית לאומי לעם היהודי תוך הבטחת שוויון וחירות לכלל תושבי הארץ. ציבור זה נשא נפשו מאז ימי שלוש העליות הראשונות, לכינון מרחב טריטוריאלי לאומי שתיכון בו חירות מדינית ותרבות עברית לכל היהודים הנרדפים, ונכסף לכונן שוויון אזרחי וחופש דתי לכל תושבי הארץ, כמוצהר במסמכי היסוד של התנועה הציונית, ובהצהרות של מפלגות הפועלים העולים, וכמפורש במגילת העצמאות. איש מהמייסדים, דוברי הלשון המשתפת, שבאו לארץ כדי 'לבנות ולהיבנות בה', והאמינו בגאולת העם הארץ והשפה, שכולה מעשי ידי אדם, או נמלטו אליה מפרעות ורדיפות, מעולם לא ייחל לגאולה מיסטית-משיחית-טריטוריאלית-לאומנית-על-היסטורית, המבוססת על שנאה נקמה ואפליה, מורשת הגלות המרה, שייחלה ל'קץ הפלאות' לישועה אלוהית ניסית, ו'לתחיית המתים', לישועה משיחית ולנקמה בגויים הרודפים,[2] ל'מקדש מן השמים', בעיר הקודש, השמור לבני 'זרע קודש', גאולה המתייחסת רק ל'עם סגולה' ב'מדינת הלכה', ב'ארץ הקודש', ב'עת קץ', השמורה ליהודים בלבד. 

שתי לשונות אלה, ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית-הישראלית, בספרייה הענפה של העם היהודי, בלשון הקודש ובלשון התפילה, בהלכה ובקבלה, בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האמונית-הישראלית, מתנכרות האחת לרעותה, מדירות האחת את רעותה ומתעלמות האחת מרעותה, שכן הלשון המבדלת מבקשת להכחיש את הדיכוי, הכיבוש, הביזוי והנישול, האפליה וההשכחה, הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המשתפת) או התיישבות (בשפה המבַדלת), אותם היא עוטפת במעטפת של קנאות לאומנית-דתית-משיחית, המערבבת שפה מיסטית של מיתוס הגאולה וחזון מדינת הלכה, ששיאו בבניין בית המקדש השלישי על הר ציון, הוא הר הבית,[3] והחלת הפולחן הכוהני של עבודת הקודש והחוק המשיחי על כל הארץ,[4] עם שפה משפטית-צבאית ולשון פוליטית וכלכלית של מטרות מדיניות-טריטוריאליות ולאומניות. ואילו הלשון המשתפת, הפועלת כלשון תשתית של המציאות הישראלית, מבקשת לטשטש את משמעות יסודותיה הדתיים-אמוניים העמוקים של שיבת ציון, להתנכר לשורשו המשיחי העתיק של המפעל הציוני הלאומי והיהודי,[5] ולהתעלם מיסודותיו המיסטיים העמוקים ומעברו המקראי והכוהני-פולחני, המסתעפים לכיוונים בלתי צפויים המאיימים על עצם קיומו של מפעל זה. ההדרה ההדדית של דוברי שתי הלשונות, האחת של רעותה, מבוססת על מחיקת עולמות מושגיים, שדות שיח ואוצרות מילוליים מגוונים, ממרחב הביטוי המשותף.

[ב]. הלשון העברית- 'שפת האבות' ומקומה במרחב הציבורי המשותף

הלשון העברית - אשר מספר הערכים המילוניים שלה הכוללים מילות בסיס וצירופי-מלים מכל התקופות, עומד היום על פי הערכת האקדמיה ללשון העברית על כ-75,000–80,000, אם כי מספר המלים המוכרות לרוב האנשים אינו עולה על עשרים אלף, ומספר המלים המצויות באוצר המילים הפעיל של האדם הרגיל אינו עולה על אלף-עד אלף וחמש מאות מלה, להערכתו של הסופר עמוס עוז [6] - הייתה ועודנה המרחב המשותף הרוחני-קיומי שהגדירו ראשי התנועה הציונית מראשיתה, לכל היהודים שבחרו לחיות בארץ ישראל כמרחב של ישוב אוטונומי לאומי, המתפרנס מעבודתו ובונה את ארצו. הישוב דובר העברית שאף לשחרור מחיי הגולה שעמדו לעתים תכופות כל כך בסימן אפליה, רדיפה, שעבוד והשתקה, וחתר לעצמאות מדינית ולתחייה תרבותית, חברתית, לשונית לאומית. התנועה הציונית עשתה זאת, משעה שקשרה קשר הדוק בין שיבת העם לארצו ו'תחיית ישראל על אדמתו', לבין 'תחיית הלשון' והפיכת השפה העברית לשפתם הראשית של כלל היהודים תושבי הארץ, במרחב הציבורי המשותף.[7] גם קודמיהם, 'מבשרי הציונות' ו'חובבי ציון', באמצע המאה התשע-עשרה, כגון משה הס בספרו רומא וירושלים (1862), כתבו על הלשון העברית כלשונו הלאומית של העם היהודי השב לארצו, ומייסדי ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") בשנת 1882, ששאפו להתיישב בארץ ישראל ולחדש בה חיים לאומיים מלאים, בעקבות הפרעות שנודעו בשם הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב באוקראינה - שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית - קראו להתחדשות השפה העברית מראשית התיישבותם בארץ, שהחלה בשנה זו.[8] 

רבים מהגברים היהודים שגדלו בעולם המסורתי והתחנכו כולם בחדרים ובישיבות ב"שפת האבות",[9] לפני שהצטרפו לביל"ויים, לעולים, לחובבי ציון ולחלוצים, לפליטים ולניצולים, שהגיעו לחופי הארץ בראשית המאה העשרים, ידעו מנעוריהם עברית כשפת קריאה, כתיבה, תפילה, ברכה ודיבור, משפט ודיון. חוקר הלשון העברית, שלמה מורג (1926–1999), הבהיר עובדה זו בשעה שדן במושג 'תחיית הלשון': 'העברית לא הייתה לשון מתה גם במשך מאות השנים הארוכות שבהן שפות הדיבור הרגילות של קהילות ישראל בתפוצות, ואף בארץ ישראל, היו לשונות יהודיות (יידיש, ספרדית-יהודית, ערבית–יהודית וכו'). שימושה של העברית בכתב, כלשון של ספרות ענפה, ואף כלשון איגרות של חיי יום יום, גלוי וידוע. אבל גם כלשון דְבוּרה, כמהות הגוּיה, הייתה העברית קימת בכל אותם הדורות'.[10] 

בעוד שרוב הגברים היהודים בעולם המסורתי התחנכו ב'שפת האבות' וידעו עברית, רוב הנשים היהודיות, שלא היו חלק מהחינוך הדתי המסורתי לפני המאה העשרים,  דברו רק בשפת אימהותיהם, "מאמע לשון", יידיש או לדינו, ערבית יהודית או ניבים יהודיים של שפות מקומיות אחרות, ובה דיברו אל כל ילדיהם. רובן המכריע עלה לארץ ללא רקע תורני וללא ידיעה משמעותית של השפה העתיקה הכתובה. ראשוני המורים והגננות בארץ, מימי הביל"ויים ואילך, שראו בהנחלת הלשון ביטוי להתחדשות תרבותית-חברתית ולתמורה לאומית, הפכו את חזון הנחלת השפה לכלל הציבור, ולבני כל הגילים, למציאות, בשעה שלימדו את הילדים ואת אימותיהם לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית.[11] המיעוט הרוצה היום להתבדל ביודעין ממכנה-משותף זה, כגון אנשי העדה החרדית בירושלים, המכונים "נטורי קרתא", או קרוביהם החרדים בבית שמש, בדומה לקודמיהם החילונים אנשי המפלגה הסוציאליסטית ה"בונד",[12] באירופה ובאמריקה, מדבר עם ילדיו ביידיש, מלמד אותם ביידיש ומשוחח עמם ביידיש, אולם גם אלה המתנגדים לדיבור עברי בלשון חול בארץ או בעולם, מטעמי דת או אידיאולוגיה, אינם יכולים להפוך ליידיש את שפת התורה והנבואה, התפילה והברכה, המשנה והתוספתא, המחזור, הסידור והמשפט, הפיוט ושירת הקודש, שהייתה שגורה בפי כל הגברים דוברי העברית בעולם המסורתי מאז ומעולם, ובפי חלק מהנשים, ועל כן ממילא מחויבים הילדים בחוגים הדתיים האנטי-ציוניים בלימוד לשון הקודש. העובדה שהיסוד העברי-ארמי ביידיש כולל אלפי מילים וצירופים, מקלה על דו-לשוניות זו.[13] העברית הייתה שפת היצירה המרכזית של העם היהודי לאורך כל הדורות,[14] אלא שהעובדה שהלשון העברית היא לשון הדיבור השגורה מכאן, ושפת התקשורת התרבותית מכאן, ומשמשת כלשון התשתית החברתית-ממסדית, כשפת הדיבור, הקריאה והכתיבה, שפת המסורת, היצירה ושפת המדע, התרבות והאמנות, החוק והמשפט, לכל דוברי העברית הישראלית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ועד ימינו, איננה פשוטה כל עיקר, הן מטעמי זיקתה לעבר והן מטעמי זיקתה להווה, שכן, כאמור לעיל, אין רק שפה עברית אחת, אלא יש שתי 'שפות עבריות' שונות, מבחינת אוצר המלים והמושגים ומבחינת עולם ערכים: האחת מושתתת על לשון הקודש והשנייה מושתתת על לשון החול, כשכל אחת שואלת מחברתה וכל אחת מדירה את רעותה. שתי שפות אלה מתנגשות זו בזו התנגשות חזיתית באמצעות הדרה של עולמות שיח שונים, מחיקה של ערכי יסוד ומקורות תוקף וסמכות מנוגדים, והשתקה של מרחבים לשוניים ואסוציאטיביים מגוונים, מצד אחד, ובחירה בעולמות שיח מנוגדים, במקורות תוקף וסמכות חלופיים ובמרחבים הקשריים שונים, מצד שני. לפני העיון במשמעותה של תופעה זו בימינו ובנסיבות התהוותה, אני מבקשת לפתוח בפרק היסטורי על גלגולי השפה העברית ויסודותיה היצירתיים בתחומי הקודש והחול שאפשרו את יצירתן של שתי שפות אלה, בין השאר על ידי הדרות ומחיקות, הגדרות, הכללות ובחירות קודמות.

[ג] 'כאב שתי המולדות'

רבים יודעים שבמרוצת הדורות שבהם החלה ההתיישבות החדשה בארץ בעקבות החזון הציוני, משלהי המאה התשע-עשרה ואילך, היו ניסיונות שונים להנחיל לבני העולים, הפליטים, המהגרים והניצולים, תרבות, דיבור וחינוך בשפות זרות שונות, אלא שניסיונות אלה, הנודעים כ'מלחמת השפות' נגד הגרמנית והצרפתית כלשונות הוראה וכמלחמת העברית ביידיש כלשון דיבור, לא צלחו, ושפות הדיבור והתרבות של דור ההורים והסבים, מעולם לא הפכו לשפת דיבור ותרבות מעבר לדור אחד בעולמם של צאצאיהם. עברם הלשוני-תרבותי העשיר של דוברי שפות העולם - שבאו לארץ ברובם כאל ארץ מקלט בתקופות מצוקה כנידחים, כפליטים או כנרדפים וניצולים, כמהגרים וכעולים, מאז הפוגרומים באוקראינה שנודעו בשם הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב שהניעו את עליית הביל"ויים ב1882, ופרעות קישנייב ב1903-1905, שהחלו כעלילת דם בפסחא במשך שלושה ימים של מהומות נגד היהודים, שבהן 49 יהודים נהרגו, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו, ועד לעליית הפליטים והניצולים בעקבות המהפכה הקומוניסטית, ליל שריפת הספרים של מחברים יהודיים בכיכר האופרה בברלין (1933) ו'ליל הבדולח' ברייך הגרמני שבו נרצחו למעלה מאלף יהודים, נחרבו רוב בתי כנסת ובתי הקברות, ונהרסו מוסדות הקהילה, נעצרו אלפים ונפגעו רבים מספור, בשעה שעשרות בתי כלבו מאות בתי עסק ואלפי חנויות נחרבו ורכוש רב נבזז (1938), ופרעות ה'פרהוד' בבגדאד, בחג השבועות 1941, שבהן נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב של עשרות אלפי יהודים נבזז, ובעקבות עליית הפשיזם, ושיאו בזוועות השואה, ובשל רדיפות היהודים בעולם המוסלמי, בעקבות הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל; או מיעוטם שבחר לעלות לארץ כבני העולם החופשי אחרי הקמת מדינת ישראל, ובחר לחיות בה חרף המחיר התרבותי והמשפחתי הכבד הכרוך בעקירה משפה, מולדת ותרבות - קיים היום רק במכוני מחקר, בארכיונים ובמוזיאונים,[15] במרכזי תיעוד קהילתיים ובספריות,[16] בהקלטות, ביומנים, במכתבים, בספרים, סרטים, מחזות וסיפורים. החזון התמציתי שנוסח בשנת 1905 בסיסמת 'הפועל הצעיר', מפלגת הפועלים הציונית בארץ ישראל, שכתב העת שלה, 'הפועל הצעיר', היה ביטאונה הראשי של העלייה השנייה: "על שלושה דברים עולמנו עומד: על קרקע עברית, על עבודה עברית ועל שפה עברית", כבש בהדרגה את הלבבות, אולם מחירו היה הפיכת דובריהם ל'מעונים', 'עקורים' ו'נידחים' מבחינה תרבותית בשל דחיקת שפות המוצא של העולים, המהגרים והפליטים לתחום הפרט בלבד, ומחיקת מכלול תרבותם הלשונית בכל שפה, בשם הפיכת העברית לשפת התשתית החברתית, החינוכית, התקשורתית, המוסדית והתרבותית, ברשות הרבים. המשוררת, הסופרת, החוקרת והמתרגמת בת קובנה שבליטא, לאה גולדברג (1911--1970), קראה בלשון שיר לעקירה משפה ומתרבות אחת, שבה אדם נולד, גדל ומושרש, ולמעבר מרצון או מאונס, לשפה ולתרבות של ארץ אחרת, במחיר ניתוק מתרבותו הקודמת - בשם הקולע "הכאב של שתי המולדות".[17] שלמה לביא (1882--1963), איש העלייה השנייה, ממשתתפי כינוס ייסוד 'הפועל הצעיר' ב-1905, וממייסדי 'השומר' וקיבוץ עין חרוד, תיאר בפרוזה את עוצמת הקושי הכרוך בוויתור על לשון האם, יידיש, כשחבריו בקבוצת כינרת ביקשו לדבר עברית: 'אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת'.[18] בזיכרונות עממיים מסופר שעולים לארץ, שאיבדו את מלאות החיים בשפת אמם ובלשון מולדתם, אבדו חלק מזהותם וחוו דו-ערכיות מעיקה של שייכות ואי-שייכות, נהגו לומר באירוניה בתשובה לביקורת על שיבושי לשונם החדשה: 'איבדנו הכול מלבד את המבטא'. בשירו של אורי צבי גרינברג (1896-1981) "ההכרח", מתאר המשורר בגילוי מכמיר לב את המחיר הרגשי המורכב של העקירה מארץ מולדתו, משפתה ומזיכרונותיה: "מוכרחים היינו לשנוא את אשר אהבנו...אהבנו את היער, הנחל והטחנה...אהבנו הרמוניקה, חליל וזמר אוקראיני... מוכרחים היינו ללכת בכאב מעיירות ולהביט בדמע עוד פעם לבתים, בידיעה כי יעלו במוקד ביום מן הימים". אצ"ג כינה את הארץ הנוכרייה ששפתה עברית, שהגיע אליה מרצון או מכורח הנסיבות כרבים מבני דורו, בשם: "אדמת אסון מעוברת... ארץ שרופה וחולה מאבל ומשא אלוהות עולמית", והמשורר אברהם שלונסקי (1973-1900), שבא אף הוא מארץ יערות ואגמים, אוקראינה, הגדיר את הארץ מוכת השמש אליה הגיע: "מולדת חמסינית, חולית ומסולעת".[19] הסנוורים והמדבר, הכאבים והגעגועים, ההדחקה וההשכחה של לשון העבר ותרבותה, העקירה משפת האם ומהזהות הקשורה בה, הכרוכים בניתוק ובהגירה, לצד הרדיפה, הפליטות, הבריחה וההצלה, מצד אחד, והחלום, התקווה והכיסופים, העלייה והקליטה של יהודים נרדפים מכל רחבי העולם, שדיברו בשבעים שפה ולשון, בארץ ישראל ובתרבותה העברית, כשהפכו ארץ נוכרייה ולשון זרה, למולדת חדשה ולשפה מאומצת, מצד שני, הם שהצמיחו את המציאות הלאומית המורכבת, שהייתה בבחינת קרעים וטלאים של עולמות נידחים שחיפשו איחוי. המציאות הייתה סבוכה משום שבעת ובעונה אחת הייתה לעולים בבחינת נס התחייה או משבר קשה בכל הנוגע לקליטה, ובבחינת 'הגשמה' או 'שכול וכישלון' בכל הנוגע למשבר הניתוק מארצות מולדתם, שפתם ותרבותם.[20] פעמים רבות נכרכו במהלכים מורכבים אלה שלושה היבטים: כאב רב ועינויי נפש על ההתרוששות התרבותית ועל האלם הלשוני שנגזר על העולים שנעקרו מארץ מולדתם, משפתם ותרבותם והתקשו למצוא פשר ומשמעות לקיום בשפה שלא הכירו; רכישת לשון חדשה ותרבות לא מוכרת מרצון או מכורח המציאות, שחייבה לא פעם התנכרות, החלפת זהות, דחיקת הזהות הדתית ושינוי מעמד חברתי שהיו כרוכים במצוקה על אבדן השפה ומלאות החיים שייצגה, ובתחושת סבל וייסורים; ותרומה עצומה לתרבות העברית שהביאו עמם העולים מעשרות ארצות ותרבויות שהשתתפו בבניין הארץ, החליפו את מולדתם בארץ הבחירה, ואת שפת אמם האהובה בשפה חדשה לא מוכרת. ההתרוששות ועינוי הנפש, בשפת בני הדור, נבעה באופן בלתי נמנע מהניתוק מעולמה של שפת המולדת הקודמת, ומההתרחקות מהעושר המילולי ומגבולות הוודאות והמובן מאליו התרבותי, הכרוכים בכל שפת תרבות, ספרות, שירה, דת, היסטוריה ושפת דיבור של ארץ מסוימת. האלם וההלם נבעו מהעובדה שרוב העולים דיברו בהתחלה עם בני קהילתם רק בשפת ארצם, אולם עם שכניהם וילדיהם, כמו עם חבריהם לעבודה וללימודים במקומות מגוריהם החדשים, דיברו עברית מקוטעת בעל-כורחם, כשפת תקשורת יחידה שהייתה מובנת לכל, גם אם הייתה דלה ומוגבלת וכפתה על הדובר בה אבדן זהות ואלם. העלייה הראשונה (1881--1904), דיברה יידיש ולמדה את ילדיה צרפתית, והקימה את בתי הספר היידים הראשונים בעולם לילדיה. רק אנשי העלייה השנייה (1904--1914), ששפת אמם הייתה יידיש, עברו לדבר בעברית בתוקף החלטה, שרבים לא יכלו לעמוד בה, ואכן רוב בניה ובנותיה עזבו את הארץ. השבר שבעקירה והגעגועים לשפת המולדת המקורית, לשיריה וספריה, לנופיה ואנשיה, לצד ייסורי לימוד השפה החדשה של העולים שלא ידעו עברית וחוו אבדן צלם ודמות, ומכלול קשיי ההשתלבות התרבותית במולדת החדשה, מתוארים בתמצות במשפט הנודע של הסופר יוסף חיים ברנר (1881-1921), בספרו מכאן ומכאן (1911): "כל האנשים השבורים והרצוצים מכל העולם באו לארץ ישראל", ובכותרת הנוקבת של ספרו, שכול וכישלון (1920). בגיליון הראשון של 'המעורר' (העיתון הספרותי שיסד בלונדון ב-1906) הצהיר ברנר: 'עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר מתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו'. ברנר, שאהב את השפה הבלולה, היידיש, לא פחות משאהב את העברית, וידע ששפה מכילה בתוכה את העבר הייחודי של כל אדם לצד ההיסטוריה, המנטליות, הייחוד הלאומי והתודעה התרבותית, הנטועים בו, התנגד בתבונתו ובאנושיותו לדרישות מוחלטות ולתביעת בלעדיות הדיבור בעברית, וכתב לאחר עלייתו לארץ, ב'הפועל הצעיר' בתרע"ב (1912): 'בעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולביטחון של 'בני-עלייה', כביכול […] אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם.[…] חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם ההפשטה'. 

ברנר שכתב בשנת תרפ"א את המשפט האנושי הנוקב:  'אך אחריותך הן עלי מוטלת היא, הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש [...] מגע נפש בנפש [...] מהיום [...] ובמשך דורות במשך ימים רבים [...] וללא שום מטרה [...] ללא שום כונה מלבד כוונת אח ידיד ורע' (פנקס, ניסן תרפ"א), היה ער לעובדה שתפיסת העולם נבנית באמצעות השפה, שכן ידיעת שפה משמעה רכישת עולם משמעות, זיכרון, זהות ושייכות, ולהפך, השתקת שפה או איסור על דיבור בה, משמעה אובדנם של כל אלה. הייסורים והלבטים שבאבדן שפת האם, עם החלפתה בשפת המולדת החדשה, זרה או מוכרת רק בחלקה, מתועדים בהרחבה ביומנים, במכתבים, בשירים ובספרים של העולים והעולות, ובכתובות החרוטות על המצבות של קברי המתאבדים הרבים מקרב בני ובנות העליות הראשונות, המספרות על ענותם וגעגועיהם לנופי ארץ מולדתם ולשפת אמם ועל תחושת הנוכריות בארץ החדשה.[21] המשורר נתן אלתרמן, במחזהו 'כנרת כנרת', כינה את ציבור החלוצים בעלייה השנייה 'בית-יתומים אחד גדול', אולם מנגד, ראוי לזכור שתי עובדות: הראשונה: העולים שדיברו בשבעים לשון ועלו מכל ארצות העולם, ובחרו להישאר ולא לחזור, תרמו תרומה עצומה, שלא תסולא בפז, לעושר התרבותי של הישוב החדש ושל המדינה הצעירה, שכן רבים ורבות שרכשו השכלה בשפות מולדתם, ולמדו את השפה העברית כשפה ראשונה או שנייה בילדותם או כלשון זרה בבגרותם, 'הפכו אפר לפנינים' או הפכו את אפר הנידחות והגעגוע וכאב ההגירה לפניני תרבות ויצירה. הם והן עשו זאת בשעה שתרגמו את מיטב ספרות העולם לילדים ולמבוגרים לשפה העברית, העשירו את השפה העתיקה במגוון לשוני עתיר יופי, שמקורו בתרבויות ובלשונות שונות, משעה שתרגמו את האיליאדה והאודיסיאה או את כתבי אפלטון מיוונית, את דנטה ובוקצ'יו מאיטלקית, את סרוואנטס מספרדית או מרוסית, את שייקספיר מאנגלית ואת גוגול, לרמונטוב ופושקין מרוסית, את הקאלאוולה מפינית, את פיראנדלו ואיבסן מאיטלקית ומנורבגית, ואת הקלסיקונים והסופרים המודרניים מגרמנית וצרפתית, מאנגלית ומרוסית, מפולנית, מרומנית, מאיטלקית מספרדית, מצ'כית והונגרית, או משעה שתרגמו את הקוראן מערבית או את שירי היינה והלדרלין מגרמנית, את המחזות הקלאסיים מיוונית ולטינית ואת המחזות המודרניים מיידיש ומרוסית, את 'אלף לילה ולילה' מערבית ואת שירי עומר כייאם מפרסית. המתרגמים והמתרגמות של מיטב ספרות העולם בפרוזה, בשירה ובמחזאות, כגון ביאליק וז'בוטינסקי, דבורה בארון ודוד ילין, אלישבע ולאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, רחל בלובשטיין, יוסף חיים ברנר, יוכבד בת מרים ורפאל אליעז, יעקב אורלנד, אפרים ברוידא וג'נטילה ברוידא, שפעמים רבות תרגמו גם ספרי ילדים ושירי ילדים, ורבים מהם היו סופרים/ת ומשוררים/ת מחוננים/ת בשפה העברית, הפליאו לעשות בבניין התרבות החילונית החדשה, וילדים שגדלו במדינת ישראל במאה העשרים זכו לקרוא ספרות משובחת מכל ארצות העולם בתרגומי מופת, לצד ספרות עברית חדשה עשירה ומרתקת שכתבו רבים ממתרגמים-סופרים ומשוררים אלה, שהעמיקו במכמני הלשון והרחיבו את גבולות השפה לכיוונים לא נודעים בשעה שיצרו לאום יהודי חדש על גבי המסורת העברית העתיקה-חדשה ועל תשתיות העולם הנכאב, המודחק והמושכח בשפות העבר. העובדה השנייה שממעטים לתת עליה את הדעת היא שאחרי הפוגרומים והפרעות שקדמו לשתי מלחמות העולם, לשואה, ולרדיפות בעולם המוסלמי ולרדיפות הקומוניזם הסטליניסטי, אין בשום מקום בעולם, מלבד במדינת ישראל, אוכלוסייה יציבה הדוברת עברית כשפה המקיפה את מכלול חייה ברצף של חמישה-שישה דורות מאז 1882 ועד 2014. דהיינו העברית מתקיימת היום כשפת תשתית חברתית חילונית-דתית רחבה וכשפת תרבות שלמה המייצגת את מלאות החיים של מיליוני דובריה, חילונים ושומרי מצוות, שפה ששמה הנכון הוא עברית-ישראלית, רק במדינת ישראל. שפה זו יונקת מעברה העשיר בכתב ובעל- פה כלשון קודש ולשון חול, כלשון תרגום ולשון מתחדשת, כצופן שבטי וכתקשורת תרבותית, כמעמקי הזיכרון והזהות וכמכלול היצירה המעוררים עניין והזדהות, על שלל תמורותיה ההיסטוריות מהעת העתיקה ועד עידן התחייה הציונית החילונית-דתית, מתנועת 'חובבי ציון' ועד ימינו. אולם העברית הישראלית, המשלבת קודש וחול, עבר כתוב אדיר-ממדים והווה מתוח, מתלבט ומחדש, אוצר, נוצר, מבקר ויוצר, בעל פה ובכתב, וממזגת שפות כלאיים ושפות תרגום, שפות הגירה ושפות תושבי הארץ, ושפות רבות אחרות שפגשו דוברי העברית בתמורות ההיסטוריה (ארמית, פרסית, יוונית, לטינית, ערבית; רוב שפות אירופה), וחידושי לשון לאלפים, איננה עוד שפת צופן שבטי בלעדי, או רק שפתם של בני ישראל בארץ ובתפוצות; כל תושבי הארץ שדתותיהם שונות, זהויותיהם שונות ולאומיותם שונה, מדברים, כותבים, יוצרים ומתקשרים בה, ואף נאבקים, נפרדים ונלחמים בה. ואילו ילדי המהגרים הישראלים, הנמנים בין חצי מיליון למיליון ברחבי העולם, בדרך כלל אינם מדברים עברית בסביבתם החדשה ואינם קוראים עברית אחרי שנים ספורות בארץ ההגירה החדשה אליה הגיעו, כלומר, אינם נושאים יותר את הזהות היהודית הישראלית, התלויה בתשתית התרבותית העברית, בזיכרון הרצף הסיפורי ובעושר הלשוני, ואף לא את ההקשר האסוציאטיבי של השפה ויצירתה מאז תחיית הלשון בהקשריה החילוניים, ונכדיהם לא כל שכן. הניסיון לחיות בשני עולמות, בשתי זהויות, בשתי תרבויות ובשתי שפות שונות, נידון כמעט תמיד לכישלון. המשורר והסופר חיים גורי כתב בלשון נחרצת, במאמרו על מצב העברית בקהילות היורדים: "העברית תמה לגווע בין אב לבנו, בין אם לבתה...לא קיים היום מרכז ליצירה עברית בעלת ערך מחוץ לארץ ישראל".[22] 

השילוב בין העברית כשפה עתיקה-חדשה ובין שפות העולם השונות שיצירתן בשירה ובפרוזה, במחקר ובמדע, במסה ובעיון, במחזאות, במשפט ובאמנות,  תורגמו אליה, מראשית העלייה לארץ ועד ימינו, הוא שילוב מופלא וחד פעמי, שכן כל מתרגם וכל מתרגמת העבירו עולמות תרבותיים שלמים משפת מולדתם הישנה לשפת מולדתם החדשה. לשם כך עברתו מושגים רבים מתחום המשחק וגידול הילדים, המזון והבית, הטבע והגאוגרפיה, הטכנולוגיה והתרבות, המדע והאמנות, והיו חייבים להמציא מילים ומושגים שלא היו קיימים בעברית על יסוד שרשים, בנינים ומשקלים קיימים או מחודשים, ולא פעם עוררו הדברים שמחה רבה בחוגים מסוימים, ותרעומת רבה בחוגים אחרים.[23] האהבה לשפה העברית העתיקה-חדשה ולספרות העברית בת אלפי השנים, כמו העניין ביצירה המגוונת בלשון החול ובלשון הקודש במאה וחמישים השנים האחרונות, במקורותיה ההיסטוריים של השפה, במכלול רבדיה הלשוניים ובתולדותיה הבינלאומיות המרתקות, משותפת לאוהבי ספר ולאוהבי ארץ ישראל בכל המגזרים השונים במדינה, החיים במתיחות רבה מאז ימי הביל"ויים והיישוב הישן ועד ימינו, והחלוקים זה על זה בצורה נוקבת בכול נושא אחר שאפשר להעלות על הדעת. דומה שבלב המחלוקת עומדת השאלה הסמויה עליה עוברים בשתיקה: מה מקומה של לשון הקודש העתיקה - כתבי הקודש שנוצרו בה, הנוכחות האלוהית המתועדת בה כמקור השראה להבנת נצחיות הבריאה ופשר מהלך ההיסטוריה, כמקור החוק האלוהי, הייחוד הלאומי והמוסר הנבואי, כפשר הזיכרון הייחודי של העם וכמשמעות המצוות התלויות בה, כתשתית הכיסופים המשיחיים שנתלו בה ושימור הזהות הייחודית, הדתית, הלאומית והתרבותית של קוראיה וכותביה לאורך כל הדורות - הן במציאות של חוגים לאומניים המדברים בלשון המבדלת, המקדשים את פשט הכתוב ומייחסים תוקף מוחלט לכל הכתוב בלשון הקודש, החל מהמקרא ועד אחרון הפוסקים וקובעי 'דעת תורה', ומקדשים ערכים עתיקים אלה פשוטם כמשמעם, ורוצים לחדשם הלכה למעשה במציאות פוליטית חברתית-דתית המתנכרת לעולם המודרני, בוחרת בערכי העולם העתיק, המותנים לגביה בריבונות בלעדית על כל ארץ ישראל השלמה, ואף הופכים אותם לתשתית עולמם במציאות אמונית-משיחית-מקדשית, בלב מציאות חילונית בארץ ישראל, ללא ביקורת, ללא חופש בחירה, ללא לקח ההיסטוריה וחשבון התבונה, ללא התאמה לשינוי הנסיבות וללא פקפוק בתוקפו של פשט הכתוב במציאות בת ימינו; הן בעולמם של חובבי ציון אוהבי שפת עבר ותרבותה, המדברים בלשון המשתפת, החיים מאז ראשית הציונות, במציאות של חולין, המושתתת על ההנחה כי אל לו לעם היהודי לחיות כמיעוט נרדף בארצות הגויים, בעקבות ניסיונו ההיסטורי המר, ומוטב לו לכונן ריבונות יהודית אזרחית דמוקרטית, המושתתת על חופש ושוויון, על חירות לאומית ועצמאות תרבותית של דוברי עברית בת-ימינו, שאינם רואים עצמם מחויבים לקדושתה של השפה הקשורה בארץ-הקודש, בזרע קודש, במקדש ובגאולה, ב'כתבי קודש', ב'רבנים קדושים', ב'לימודי קודש', ב'הר הקודש'  או ב'עיר הקודש', אבל רואים את עצמם כמי שבחרו מרצונם החופשי, על פי שיקול דעתם, ניסיון חייהם ולקחי ההיסטוריה, לקשור את גורלם בגורל דוברי השפה העברית לדורותיה ולבחור את מיטב מורשתה האוניברסאלית הדתית והחילונית, המעוגנת מזה אלפי שנים בדעת, אמת וצדק, שלום, חירות ושוויון, למען כבוד האדם וחירותו, קדושת חייו וחופש בחירתו. חוגים אלה כוללים את אוהבי התרבות העברית בת כל התקופות, הבוחרים לחיות במציאות חופשית-חילונית-שוויונית ברשות הרבים, במציאות מודרנית ליברלית הומניסטית, הפתוחה בשווה בפני כל אדם, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומגדר, ומכבדת את בחירותיו הדתיות והתרבותיות האינדיבידואליות של כל אדם, איש או אישה, ברשות הפרט והקהילה. חוגים אלה כוללים את כל אלה הבוחרים לקשור את הווייתם וזהותם למורשתה הכתובה של השפה העברית ולערכיו המוסריים האוניברסליים העתיקים של 'עם הספר', העומדים בסימן 'דעת אמת וצדק בקדש הקדשים', 'צדק צדק תרדוף', 'את האמת והשלום אהבו', 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'; 'חביב כל אדם שנברא בצלם אלהים' ו'את השנוא עליך אל תעשה לחברך'.

[ד] קדושת הספרים ורציפות קיומה של השפה העברית

בדיון להלן ארחיב מעט על כמה מהגורמים ששמרו את העברית כשפה חיה בכל תפוצות ישראל במשך אלפי שנים, וקיימו אותה בארבעה רבדים בעולם המסורתי: כשפת הזהות הלאומית, שעניינה הנחלת המכנה המשותף היהודי הייחודי לכל בני הקהילה ובנותיה בעל פה; כשפת התקשורת התרבותית הכתובה, שעניינה שימור הידע התרבותי הבין-דורי והנחלתו כמורשת חיה בין אבות לבנים, בין רבנים, מורים לתלמידים; כשפת חינוך הילדים, הבנים בלבד, יורשי הידע וממשיכיו; כשפת התפילה והברכות בבית ובבית הכנסת, וכשפת הקריאה והכתיבה, בכל תחומי הדעת, ההוראה, המשפט והיצירה. ארבעה רבדים אלה שעודדו את הקריאה, הכתיבה, ההנחלה והיצירה בלשון הקודש לאורך הדורות בכל תפוצות ישראל וגלויותיו, בשעה שהשתמשו בלשונות שונות בזירה המשפחתית, החברתית, והציבורית בתרבויות השונות בהן חיו היהודים, הפכו את היהודים לרב-לשוניים, לאמני תרגום ולמתווכים בין תרבותיים, והפכו את השפה העברית למשמורת תרבות, זהות ורציפות אוצרת ויוצרת או לקניין לדורות, וגרמו לכך שהשפה העתיקה שחייתה תמיד כשפת תרבות וזהות, הייתה יכולה לשוב ולהתחדש כשפה מדוברת העונה למכלול צרכי החיים של דובריה, במאה העשרים. המעבר מדיבור בשפות רבות ובלהגים יהודיים שונים, לדיבור בעברית חדשה, היה תוצאה של מהלכים משותפים שנקטו יחידים שונים ברחבי הגולה ממחצית המאה התשע-עשרה ואילך, לצד מהלך ציבורי רחב של מפעל 'הנחלת הלשון' – מטבע שטבע ברל כצנלסון, איש העלייה השנייה שנאבקה על כיבוש העבודה ועל כיבוש השפה – ביחס לאלה שקראו והבינו עברית אך לא דיברו בה, ולאלה שלשון הקודש הייתה זרה להם או לא הייתה שגורה על לשונם.[24]

אני מבקשת לפתוח בטענת רציפות קיומה של השפה העברית בתמורות ההיסטוריה כשפת תרבות וכשפת התקשורת התרבותית, כלשון הקודש ולשון התורה והתפילה, כלשון המגילות ולשון הברכות, כלשון חכמים ולשון ההלכה, כתשתית לשון השיר בספרות ההיכלות והמרכבה, כשפת תורת הסוד והפיוט, כשפת המדרשים ולשון סיפורי יראים, כלשון השאלות והתשובות ולשון ספרות הפסיקה, כמסד הפירוש, הדרוש, החקירה והעיון בספרות הגאונים, כלשון 'ספר הרזים', מגילות יוחסין וספרי רפואות במאה העשירית ('ספר חכמוני' ו'ספר המרקחות') כלשון ספרי היסטוריה ('ספר יוסיפון', 953; 'מגילת אחימעץ') וכלשון בעל  המילון העברי הראשון, מנחם בן סרוק (920--970), שחי בספרד וחיבר את 'מחברת מנחם', מילון עברי-עברי וארמי-עברי למקרא, עד סוף האלף הראשון. באלף השני שימשה העברית כלשון פירושי התורה וכלשון המילונים ('ספר הערוך' לר' נתן מרומי 1100), כלשון שירת הקודש ושירת החול בספרד, כלשון 'משנה-תורה' ו'ספר העיקרים', כלשונה של רוב הספרות הקבלית החל מ'ספר הבהיר' וכלה ב'חמדת ימים' ו'אורות הקודש', וכשפת הכתיבה של רוב הספרות הפילוסופית, וכלשונם הבלעדית של בעלי התוספות וחסידי אשכנז בעלי ספרי הדמעות והזיכרונות. עברית הייתה השפה שבה נכתבו כל קבצי ההלכה והפסיקה, וכל המילונים, ורק בה נכתבו ספרי הפלפול והדרשות, ספרי החלומות והמחזות, חיבורי האוטוביוגרפיה היהודית וספרי המסעות, כל המצבות והצוואות, הרוב המכריע של המכתבים והחוזים, הזיכרונות והפולמוסים, שפת ספרי הניצחון (פולמוס אנטי-נוצרי) וספרי הזיכרון של הרוגי הקהילות השונות. בעברית נכתבו רוב כתביהם של מחברי המקרא ובעלי המגילות, בעלי הפיוט ובעלי שירת ההיכלות, בעלי ספרי הרזים ומחברי ספרי הקבלה. זו הייתה שפת חיבוריהם של מקובלי קסטיליה ופרובנס במאה השלוש-עשרה ('פירוש האגדות', 'שערי אורה', 'ספר העיון' ו'ספר האורה'), מקובלי דור הגירוש ומקובלי צפת ('מגיד מישרים', 'פרדס רימונים' ו'עץ חיים'), לשונם של השבתאים ('דרוש המנורה' ו'דרוש התנינים') והחסידים ('תולדות יעקב יוסף', 'צואת הריב"ש'), המתנגדים ('זמיר עריצים') והמשכילים ('מגלה טמירין'), ובה נכתבו הפרוטוקולים של בתי דין, כל איגרות הרבנים וכל הדו"חות של שלוחי ארץ ישראל, כל ספרי רשימות הספרים ('שפתי ישנים') ומגילות היוחסין ושלל מבעים ספרותיים תוססים והומים בלשון הדְבוּרה וההגויה, בלשון הזיכרון ובלשון הקריאה והכתיבה.[25] 

מאה אלף הכותרים הכתובים בשפה העברית, המצויים בספרייה הלאומית, שנוצרו כולם בידי קוראי עברית וכותביה, עבור קוראי עברית ודובריה, מראשית הדפוס באמצע המאה החמש-עשרה ועד שלהי המאה התשע-עשרה, מייצגים את מכלול היצירה העברית לדורותיה כלשון קודש וכלשון חול. כותרים אלה יעידו כמאה אלף עדים על היצירה העברית שנוצרה באלף השנים של עולם המקרא ובאלפיים ומאתיים השנים שחלפו מאז תום עולם המקרא ומגילות מדבר יהודה. מלבד מאה אלף הכרכים המודפסים השמורים בספרייה הלאומית – שאינם כוללים את דפוסי המאה העשרים, אשר מייצגים רק את אשר שרד בתמורות העתים לאורך הגלות ואת אשר שרד משריפות תכופות של ספרי היהודים ומהחרמתם וביזתם לאורך האלף השני, ואת שנותר לאחר הפורענויות ההיסטוריות שנפלו בחלקם של יוצרי הספרות העברית לדורותיה ושל הקוראים בני עמם – מצויים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים עוד כשבעים אלף כתבי יד בתצלום וכשמונת אלפים כתבי יד במקור, הכתובים כולם בעברית. כיצד נוצר שפע עצום זה? 

קרוב לוודאי שראשיתו של שפע כתוב זה במיתוס מקודש על ספרים, מחברים וקוראים שחצו את גבולות הזמן והמקום, או בסיפור על-זמני שנסמך על ציווי אלוהי: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ' (יהושע א' ח). ראוי לזכור שבתרבות היהודית, ואולי רק בה, זיכרון כתוב, קריאה, כתיבה והנחלה קשורים בברית בין אלוהים ואדם; אלוהים הוא ראשון הכותבים השמימיים, ומשה, אדון הנביאים, הוא ראשון הכותבים האנושיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב). המילים ספר ולוח נזכרות לראשונה בזיקה לאלוהים: "מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם, לב לג) "וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם, לד, א) (השוו שם לא, יח; דברים ט, י). משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, עבד ה', העניו בבני האדם והגדול שבהם, הוא ראשון הכותבים והקוראים האנושיים בספר הברית לפי נוסח המסורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה... וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; (שמות כד ד, ז). וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה (דברים לא, ט-יא); "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה (יהושע ח, לא). החובה לכתוב את התורה, סֵפֶר הַבְּרִית, עליה מושתתת הברית בין האל לעמו, ובין עברו לעתידו, והחובה שאין לה קצבה, ללמוד לקרוא בה, וללמד את הכתוב בה, חזור ושנה לכל העם מדי שנה בשנה ומדי שבת בשבתו, הנזכרת בחומש בהקשרים שונים, הוטלה בראש וראשונה על בני לוי הכוהנים והלויים, להם אמר משה בן שבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ח-י). מטלה מקודשת זו, המושתתת על נוסח כתוב, חייבה את מציאותם של מורים, סופרים, מגילות וספרים, לטובת כלל הציבור, שייחדה את העם היהודי מכל העמים.[26] אחרי אלף שנות יצירה בעברית, באלף הראשון לפני הספירה, שבהן התחברו עשרים וארבעה ספרי המקרא וכשבעים ספרים נוספים המיוצגים באלף הקטעים ממגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, ואחרי אלף שנות הוראה של כוהנים ולווים, כתב בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה, הכהן יוסף בן מתתיהו, שהיה אדם שהתנהגותו והכרעותיו עוררו מחלוקת בדורו ובדורות מאוחרים לו, אך היה היסטוריון אוהב ספר, שהגיע לרומא כשבוי אחרי חורבן בית שני, לקוראיו הפגאניים ברומא, על ייחודו של העם היהודי ביחס לאהבת ספרים ולשיעורי האוריינות הגבוהים הקשורים בחינוך היהודי: 'ומכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו לתורה ולמצוות... אולם באשר לנו, אם רק ישאל מאן דהוא על החוקים, יוכל הוא למוסרם על פה ביתר קלות מאשר את שמו, זוהי תוצאה של שינון החוקים למן הרגע הראשון להיותנו בעלי בינה, כי הם נעשו כמו חרותים בנשמותינו [לפיכך] גם נדיר למצוא מפר חוק [בינינו] שהרי בלתי אפשרית היא ההימלטות מעונש'... 'כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחס אל הספרים כמו אל מצות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך'.[27] גם אם יש בדברים אלה שנכתבו ברומא אחרי חורבן בית שני, משום הפרזה ואידיאליזציה של העם היהודי, יש בהם כדי ללמד על מהותו של האידיאל האורייני שהנחה את החברה היהודית בראשית האלף הראשון לספירה.

אב הכנסייה, אוריגנס (182--251), שחי בקיסריה בשנות השלושים והארבעים של המאה השלישית לספירה, העיר במבוא לפירושו לשיר השירים, על מנהגי הלימוד של היהודים: 'ואומרים שהמנהג אצל היהודים כי כל מי שלא הגיע לבגרות גמורה אין לו רשות להחזיק את הספר הזה [שיר השירים] ביד, ולא עוד אלא שאף על פי שרבותיהם וחכמיהם נוהגים ללמד את הנערים כל הכתובים לרבות גם המשנה, הרי הם מוציאים מן הכלל ארבעת ספרים אלה, והם: תחילת ספר בראשית המתאר את בריאת העולם, תחילת ספר יחזקאל הנביא,  העוסק בכרובים ובמעשה מרכבה, סופו [של יחזקאל] המדבר על בנין המקדש והספר הזה, שיר השירים'.[28] הטעם לסיוג הלימוד בפרקים הנזכרים, קשור באופיים האזוטרי המיתי והמיסטי, הנזכר בחלקו גם במשנה חגיגה ב:א (אין דורשין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה), אולם לא זה מוקד ענייננו בדיון הנוכחי, למרות העובדה שאופי מיתי-מיסטי-פולחני זה הוא העומד במוקד עניינם של 'חוגי המקדש', תלמידי מחברי 'אל הר המור' ו'גבעת הלבונה', ושל 'תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל השלמה', המבקשים לקרב את הגאולה ואת ביאת המשיח באמצעות בנין בית המקדש השלישי על הר הבית, חידוש מסורת הכרובים והמרכבה בקודש הקדשים על הר ציון, חידוש המזבח ועבודת הקרבנות, בגדי כהונה ועבודת המשמרות, והתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל המקראית, אשר על לשונם העברית של תומכיה, היא הלשון המבדלת, ייסוב הדיון להלן. לדיון הנוכחי חשובה עדותו של אב הכנסייה אוריגנס על הכלל הרווח בקהילה היהודית כעובדה ידועה, ולא על היוצא מן הכלל, כלומר על לימוד התורה בציבור, שראשיתו בהוראת כל המקרא וכל המשנה לכל הילדים והנערים ללא סייגים, ולא על הפרקים הסודיים המעטים שנשמרו לטובי הלומדים רק בתום הלימודים. 

[ה] המעבר מקדושת הספרים לקדושת השפה בספר היובלים

המעבר מקדושת הספרים הכתובים בעברית וממצוות לימוד החוקים, המשפטים והסיפורים ההיסטוריים והמטא-היסטוריים הרשומים בהם, לילדים ונערים, אל קדושת השפה ולהגדרתה כלשון הבריאה, התחולל באמצע המאה השנייה לפני הספירה, בשעה שספר היובלים אשר נמצא בין מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בעותקים רבים, האיר את עיני קוראיו על נסיבות לימוד לשון הבריאה האלוהית בידי אבי האומה. במקרא מכונה לשון העם בשם "שפה יהודית",[29] ואילו הלשון העברית אינה נזכרת כלל בשם זה למרבה הפלא.[30] עדות ראשונה על מודעות לייחודה של השפה העברית, למקורותיה האלוהיים ולהקשריה העל-היסטוריים, מצויה במושג המפתח המיסטי: "עברית לשון הבריאה", שמקורו בספר היובלים.[31] ספר זה נכתב בעברית באמצע המאה השנייה לפנה"ס כסיפור מחדש של ספר בראשית, הבא להשלים פרטים חסרים על פי המסורת המיסטית הכוהנית המכונה 'התורה והתעודה'. מסורת כוהנית מיסטית זו מייחסת חשיבות ראשונה במעלה לשבעה נושאים: הקדמת המצוות הקשורות במועדים ובעבודת הקודש לימי האבות; מלאכי קודש כמקור ידע על השפה העברית ועל לוח השבתות והמועדים; חלומות התגלות שבהם נודעים האל והמלאכים לבחירי אנוש עמם נכרתת ברית בשפה העברית ועליהם מוטלת שמירת טהרת נישואין עם בני 'זרע קודש'; קריאה וכתיבה בעברית שמקורן שמימי; ספרים וספריות בלשון העברית ממקור מלאכי; לוחות שמימיים המונים שבתות, שמיטות ויובלים, המיוסדים על מחזורים שביעוניים נצחיים, מקודשים מחושבים מראש, שנודעו מפי האל והמלאכים; ולמסורות הקשורות בראשית הכהונה, בבריתות וחלומות, בעבודת הקודש במקדש, ובשבט לוי, המופקד על ההוראה והפולחן על פי ספרי קודש ולוחות מקודשים הקשורים ב:'התורה והמצווה' ו'התורה והתעודה'. כל אלה קשורים בברית מקודשת ובמחזורי זמן רבעוניים ושביעוניים נצחיים מקודשים, הנשמרים בידי כוהנים ומלאכים שומרי משמרת הקודש במקדש בירושלים על הר ציון.[32] בספר זה, שנמצא כאמור במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, נזכרת הלשון העברית לראשונה. השפה העתיקה נזכרת בדברי "מלאך הפָּנים", המספר למשה בארבעים הימים ששהה על הר סיני, את הכתוב 'בתורה והתעודה', שנכתבה בכתב אלוהים על לוחות השמיים. מלאך הפנים הכתיב תורה ותעודה זו, הכוללת את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני, למשה, אחרי מתן תורה במחצית החודש השלישי, בחג השבועות הוא חג חידוש הברית (היובלים ו, יח). מלאך הפנים מספר למשה שהשפה העתיקה, שפת הבריאה ושפת הדורות מאדם ועד נח, נשכחה בדורות שקדמו לדורו של אברהם, מאז ימי חורבן מגדל בבל, המכונים ימי המפולת, ועל כן הוא לימד את אברהם, שנטש את שפת ארצו ומולדתו, לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה העברית, האלוהית, ביובל הארבעים, בראש החודש השביעי, אחרי שהוא אומר לו בשם אלוהים: "קום לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הסיפור קושר בין הארץ החדשה לשפה החדשה, המתגלה לאברהם בדבר אלוהים הנמסר מפי מלאך הפנים:

 "ויאמר אלי ה' אֱלֹהִים: פתח פיו ואזניו למען ישמע וידבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם ומימי המפולת. ואפתח פיו ושפתיו ואפתח אזניו ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו והמה כתובים עברית ויעתיקם, ויחל להגות בהם מאד, ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו, ויהגה בהם בששת ירחי הגשם".[33]

 אברהם, שלמד את השפה העברית העתיקה, המקשרת אותו הן עם עברו הכתוב וספרי אבות אבותיו העתיקים, הן עם ארצו היעודה ועתיד צאצאיו, מפי מלאך הפנים, מתואר בספר היובלים כאדם שעזב את עברו, את ארצו ואת לשונו, כאיש ספר, קורא וכותב, בלשון חדשה, המעיין בספרי אבות אבותיו – חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא-כד), שנודע במסורת הכוהנית כראשון הקוראים והכותבים, שלמד לקרוא ולכתוב עברית מהמלאכים,[34]  ונינו, מלכיצדק מלך שלם, בנו של ניר, אחיו של נח, שנלקח לשמים כדי לשמור ספרים אלה מדור המבול עד לדורו של אברהם.[35]  מסורות שונות מספרות שאברהם פגש במלכי-צדק "כוהן לאל עליון" (בראשית יד, יח), המכונה גם "כהן לעולם" (תהלים קי, ד) ומתואר ככהן-מלאך במגילת מלכיצדק ממגילות מדבר יהודה, המוקדשת לדמותו העל-זמנית, וקיבל את ספריו ולמד ממנו הלכות כהונה.[36]  אברהם, המתואר בספר בראשית כרועה צאן נודד שאין לו קשר לקריאה, כתיבה וספרי קודש, מתואר במסורת כוהנית עתיקה זו, המייצגת זיכרון חלופי, כאיש ספר בעל ספרייה - אותה נחל מהמלאכים-הכוהנים, שר הפנים ומלכי-צדק - השומע, מדבר, קורא וכותב עברית, המעידה על העבר הטמון בספרים מקודשים, ועל העתיד הנגלה בחלומות התגלות בהם מדברים האל והמלאכים. עוד הוא מתואר במגילה החיצונית לבראשית (יט, כה) שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, כקורא, כחולם וככורת ברית וכמי שפגש את מלכיצדק כוהן לאל עליון בירושלים, עובדה שאינה מפורשת בבראשית. בספר היובלים, הפותח בבניין המקדש על הר ציון בירושלים, בפרק א, נאמר שאברהם מנחיל את ספריו לנכדו יעקב, אוהב הספר, וזה מוריש את ספריו הכתובים עברית לבנו לוי, מייסד הכהונה: "ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לבניו עד היום הזה"[37]. לוי מנחיל את מסורת הכהונה הכתובה, היא מסורת הברית המקודשת הכתובה בעברית, לבנו קהת, לנכדו עמרם, ולשני ניניו, משה ואהרן. על צאצאיו הכוהנים והלויים, שומרי הברית, המשרתים במשכן ובמקדש על הר ציון בירושלים, הוטלה חובת ההקראה הציבורית של הספרים המקודשים הכתובים עברית, לעדה כולה, כמפורט בתיאור הסדר הראוי בסרך העדה: 'וזה הסרך לכול עדת ישראל באחרית הימים בהאספם [ליחד להתה]לך על פי משפט בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם...בבואם יקהילו את כול הבאים מטף עד נשים וקראו בא[וזניהמה] את [כ]ול חוקי הברית ולהבינם בכול מש[פטיהמ]ה פן ישגו במ[שגותיהמ]ה'.[38] ההיסטוריה האוריינית החלה על ציבור הגברים היהודים, קשורה בסיפור הברית, ובמיתוס הכהונה והמלאכים, ואלה כרוכים במחזורי עבודת הקודש השביעוניים במקדש, ובספרים מקודשים שנקראו בעברית לשון הבריאה.

כאמור, בחומש, בנוסח המסורה, שנחתם במאה השנייה לספירה, בתקופת התנאים, השפה העברית אינה נזכרת, וגם עובדת היותה 'שפת הבריאה' אינה ידועה, 'מלאך הפנים' המלמד את השפה העברית לאברהם, אינו נזכר, והעובדה שאברהם היה קורא יודע ספר ובעל ספרייה עתיקה שנחל מאבות אבותיו אינה נזכרת, כשם שירושלים והמקדש על הר ציון, והכוהנים בני צדוק, אינם נזכרים בחומש. בכתביהם של התנאים חותמי התורה גם המילה ברית איננה נזכרת. אולם, כל אלה נזכרים במפורש ובהדגשה בחיבורים עבריים וארמיים שהתחברו במאה השנייה והראשונה לפני הספירה, שכולם כתבי קודש שנמצאו במערות קומראן: בספר היובלים, המזכיר את המקדש והר ציון בפרק הראשון, ובמגילה החיצונית לבראשית, המזכירה את אברהם הקורא והחולם, את ירושלים ומלכיצדק, ובמגילת-המזמורים שנמצאה בקומראן, הכוללת תהילה המספרת בסדר אותיות האלף בית על שבחי ירושלים המכונה ציון, המתחילה במשפט: "אזכירך לברכה ציון/ בכל מאודי אני אהבתיך, ברוך לעולמים זכרך/ גדולה תקותך ציון ושלום ותוחלת ישועתך לבוא/ דור ודור ידורו בך ודורות חסידים תפארתך", ובמגילות שונות המזכירות את הכהונה והמלאכים, הספרים והברית, הר ציון וירושלים, החל מצוואת לוי, מקצת מעשי התורה ופשר חבקוק וכלה בסרך היחד, סרך הברכות, ברית דמשק, מגילת המקדש, מגילת משמרות הכהונה ושירות עולת השבת, מגילת ההודיות, שירי מגילת תהלים, דברי המאורות ועוד. מלבד צוואת לוי והמגילה החיצונית לבראשית הכתובות בארמית, כל החיבורים הנזכרים כתובים בעברית רהוטה,[39] ורובם המכריע היה טמון במערות קומראן מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד אמצע המאה העשרים, כשנתגלו מגילות מדבר יהודה באחת עשרה מערות בקומראן בין השנים 1947-1956. גילוי המגילות מלמד שרובד שלם של יצירה עברית כוהנית-מיסטית עשירה, שכולה כתבי קודש בשירה ובפרוזה, נשכח ונמחק מהתודעה המשותפת, ולא רק בשל יד המקרה, פגעי הזמן ותמורות העתים. כמה עשורים לפני שנכתב ספר היובלים המזכיר לראשונה את השפה העברית, ולפני שנכתב סרך העדה המזכיר את בני צדוק הכוהנים, החייבים לקרוא בה לעדה כולה, הכהן שמעון בן יהושע בן סירא, כותב בראשית המאה השנייה לפני הספירה, במזמור הלל בספרו, הידוע כ'ספר בן סירא', בפרק נא, שהתחבר כתפילה בצבור שנאמרה במקדש: "הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו... הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו... הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו".[40] נכד המחבר, אשר תרגם את הספר ליוונית עבור קוראיו באלכסנדריה, אליה הגיע לדבריו בשנת 132 לפנה"ס, בתקופת כהונתו של תלמי השמיני, הפציר בקוראיו: "לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב, ולסלוח אם נֵרָאֶה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן. כי הנאמרים בעברית (במקור: ἑβραϊστὶ, הֵבְּרַאִיסְטִי) אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.[41] כלומר, למרות שהמושג לשון עברית היה ידוע לפחות מהמאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים שונים ובחיבורים שונים - בזיקה לאברהם אבינו ולמלאך הפנים, לתרגום מעברית ליוונית, לכהונה ולברית, לכ"ב אותיות הלשון העברית, לספרים ולעבודת הקודש של הכוהנים בני צדוק, ואחיהם הלויים בקריאה ובשיר, במקדש על הר ציון בירושלים - אין הוא נזכר אף לא פעם אחת במקרא בנוסח המסורה. 

[ו] המאבק בין חכמים לכהנים

העדרו של מושג אחד מלשון המקרא עשוי, כמובן, להיות יד המקרה, אולם העלמה של ספרייה שלמה של ספרי קודש שנכתבה בעברית מקראית ובארמית בשלהי העת העתיקה בכתב עברי, איננו מקרי כלל וכלל. קרוב לוודאי שחיבורים כוהניים מיסטיים אלה - המייחסים חשיבות רבה לקריאה ולכתיבה בעברית, הקשורות שתיהן בעדות מלאכים על חנוך, מלכיצדק, אברהם, לוי, משה נכד לוי, ובני שבט לוי הכוהנים והלויים שומרי משמרת הקודש, ומייחסים משמעות רבה לעברית כלשון הבריאה שנלמדה מהמלאכים, לקריאה ציבורית בלשון העברית של בני צדוק הכוהנים, הקוראים בספרי הקודש לעדה כולה, במחזור שבתות נצחי, ומקנים חשיבות רבה ל'שירות עולת השבת' של הכוהנים והלויים המשוררים עם המלאכים, המכונים 'כוהני קורב', ולספריות עתיקות ממקור שמימי, לברית ולחלומות התגלות, לשפה העברית, לירושלים ולהר ציון כמקום העקדה במחצית החודש הראשון, במועד חג הפסח, בנוכחות מלאך הפנים – נעלמו, נגנזו, נדחקו, נמחקו, צונזרו ונשכחו, משום שאחרי חורבן בית שני התחלף הסדר הכוהני המקודש - שהתבסס על התורה שבכתב ועל המיתוס והמיסטיקה הקשורים לעולם המלאכים ('כוהני קורב'), הקשורים לקריאת התורה בציבור בשבת, יום המלאכים, להוראת הלשון העברית 'שפת הבריאה' שהתורה כתובה בה, שנלמדה מהמלאכים, ועל בריתות נצחיות בין גיבורי העולם הנסתר, האל והמלאכים, לגיבורים מקראיים על-זמניים, חנוך ומלכיצדק, ולגיבורים עתיקים, אברהם, יעקב, לוי, קהת עמרם ומשה בני 'זרע קודש', הקשורים למלאכים, לספרים ולחלומות, שנכרתו כברית עולם, על פי לוח שמשי נצחי, מחושב וידוע מראש, שנודע מהמלאכים, לוח חדשים המתחיל בחודש האביב (שמות יב, ב) - ונוצר סדר חברתי תרבותי חדש של חכמי התורה שבעל-פה שייסדו אחרי חורבן המקדש לוח ירחי חדש, שנודע מתצפית אנושית במולד הירח המשתנה, לוח שנה המתחיל בסתיו, כאמור במשנה ראש-השנה, שאין בו מלאכים ואין בו ברית אך יש בו ריבונות אנושית. החכמים ערכו קנוניזציה של התורה, שנכרכה באופן בלתי נמנע בצנזורה של ספרים שלא נכנסו לקאנון, חתמו את הנבואה ומחקו את מושג הברית, צנזרו את הספרות הכוהנית המיסטית המקודשת הקשורה לכהונה, מקדש ומלאכים, ותבעו חירות פרשנית לצד ריבונות אנושית של חכמים ורבנים, שאיננה מיוסדת רק על התורה שבכתב ועל גילוי אלוהי או מלאכי נצחי בחלום ובהקיץ מהעולם הנסתר, אלא מושתתת בעיקר על התורה שבעל-פה, על חירות הפירוש ועל סמכות אנושית משתנה בעולם הנגלה. לעומת הכוהנים שקידשו את הכתיבה, חכמים אסרו על הכתיבה של התפילות והברכות ועל כתיבת התורה שבעל-פה,[42] ולא מצאו חפץ אחרי חורבן המקדש, במסורות מקודשות עתיקות על בריתות נצחיות בין כוהנים ומלאכים מהעולם הנעלם, הוא עולם המרכבה, הקשורות לספרים מן השמים, ללוח השמש, למשמרות כהונה המשרתות לפי לוח זה במחזורים נצחיים, להוראת השפה העברית ממקור מלאכי ולמסורת המרכבה עולם המלאכים (חנוך בן ירד, עליו נאמר במגילות מדבר יהודה: 'חנוך בחרתה מבני אדם', ראשון קוראי וכותבי העברית (היובלים ד, יז-יח) שהביא את לוח השבתות השמשי משמים, היה ראשון צופי המרכבה (חנוך א יד, ח-כה) וראשון בעלי הספרייה שנחל מהמלאכים). חכמי התורה שבעל-פה המספרים על מפלת חנוך-מטטרון, שלמד מהמלאכים את לוח השמש של השבתות ואת הלשון העברית, בסיפור 'ארבעה שנכנסו לפרדס' (בבלי חגיגה יד ע"ב-טו ע"א), או עוסקים בדה-מיתיזציה של המסורת הכוהנית המיסטית, גם לא מצאו טעם במסורות של בני לוי על התקדשות לכהונה בחלום שבו מקדשים אותם מלאכים ומעניקים להם מגילות (ספר היובלים לא-לב). הם לא מצאו חפץ במסורות על חיבור ספרים בזיקה ישירה למלאכים ועל הנחלת ספריות מקודשות ממקור שמימי, ולא מצאו עניין בספרים ובסיפורים על אברהם שלמד את לשון הבריאה ממלאך הפנים, או בסיפורים עליו כבעל ספריה שעברה לנינו הנבחר, לוי, בירושה, ועל ההיסטוריה של בני לוי, ככוהנים ולויים, מורים וסופרים, הקשורים בתודעתם ל'תורה והתעודה', למלאכים ו'למסורת הברית' (יחזקאל כ לז). חכמים, בדורות שאחרי חורבן המקדש, שאחזו בריבונות אנושית משתנה, בממשות הארצית בגבולות העולם הנגלה, הכפוף לממשות ההיסטורית, ופתחו את הדיאלוג האנושי הפתוח עם החיבור האלוהי החתום, ואת החירות הפרשנית המשתנה המסורה לבני האדם, הפתוחה לוויכוח, ומתייחסת לנסיבות החיים המשתנות, סרבו לשמור ולהנחיל מסורות נצחיות מקודשות של הכוהנים על המלאכים מהעולם הנסתר, כשותפים לברית נצחית ולחוקים נצחיים, ללוח נצחי ולסדרי קדושה נצחיים, הקשורים בכהונה ומקדש ובבלעדיות סמכות הדעת של שבט לוי, מסורות מקודשות שאין לדון בהן ואין להתווכח עמהן, על מלאכים שנתפשו כמקור ידע, זיכרון, זהות, סמכות ותוקף, כמקור ללוח השבתות השמיטות והיובלים, לפולחן המקדש ולחוק מקודש. עוד סרבו לציית למסורות שראו רק את בני לוי כמופקדים על זיכרון כתוב וספרים מקודשים, וכאחראים בלעדיים על הנחלת החוק הכתוב, כדברי משה נכד לוי שאמר לאחיו כנזכר לעיל: "וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ח-י). 

עמדה חדשה זו של חכמים, שאפשר לקרוא לה דה-מיסטיפיקציה ודה-מיתיזציה של הכותבים ושל הכתבים, ואפשר לקרוא לה התנכרות לברית הנצחית שבין כוהנים ומלאכים ולמושג הברית שבין האל לעמו במפורש בכתבי הכוהנים, או מאבק נגד הסדר הכוהני המיסטי הקשור בחיבורים מקודשים ובמחברים מקודשים, במשמרות הכהונה ובמקדש, הניכרת במשנה ובתוספתא, נבעה משינוי בעמדתה ובמטרותיה של הגמוניה החדשה של הפרושים המפרשים, או התנאים חכמי התורה שבעל פה, שנלחמו למען הרחבת הריבונות האנושית מעבר לגבולות ההגמוניה הכוהנית המולדת והעוברת בירושה דרך האבות, השמורה רק לבני אהרון, בני לוי ובני צדוק, בחברה שבטית, ולמען הממשות ההיסטורית, בחברה שמחקה את הזהות השבטית, וביקשה לפעול מעבר לגבולות התורה שבכתב, בכוח התורה שבעל-פה, ופעלה לצמצום האופקים שלא מעלמא הדין, הנשענים על העולם הנסתר ועל סמכות מקודשת משמים. התנאים, יורשי הפרושים-המפרשים - שהפקיעו את העולם הנסתר בשמו של העולם הנגלה, מחקו מהמשנה והתוספתא את מילת המפתח ברית ואת כל המסורות על כוהנים ומלאכים לומדים ומלמדים, על ראשית הכהונה בחנוך, מלכיצדק אברהם ולוי, ואת המסורות על הכהן המשיח ועל כוהנים יושבי  גן העדן - טענו שאין יותר משיח לישראל אחרי מרד בר כוכבא, מחקו את עולם המלאכים מהמשנה והתוספתא, ביטלו את הלוח השמשי הקבוע, המבוסס על חישוב שנלמד מהמלאכים, ומתחיל באביב, והחליפוהו בלוח ירחי משתנה, הכפוף לתצפית אנושית, המתחיל בסתיו, ואסרו לדרוש במרכבה (משנה חגיגה ב: א) היא עולם הכרובים, המלאכים וחיות הקודש, הקשור בגן עדן, בשבעה היכלות עליונים, בהיכל הקודש בכרובים ובמקדש, ובמסורת שירית וסיפורית עתיקה. התנאים, כאמור, מחקו מלשון חכמים את מושג הברית, המופיע במקרא 283 פעמים, ומופיע פעמים רבות במגילות, שכן מילת מפתח כוהנית זו, הקשורה במושג 'מסורת הברית' מספרו של הכהן יחזקאל, ובהקשרים כוהניים רבים במגילות מדבר יהודה, איננה נזכרת במשנה ובתוספתא בשום הקשר מלבד ברית-מילה. במקום המושג המקראי-כוהני-מיסטי, ברית, המעגן תוקף וסמכות נצחיים בין שמים וארץ, שמקורה תמיד בעולם הנסתר, המציאו חכמים מושג חדש לגמרי המבטא את הריבונות האנושית הצומחת בגבולות הממשות ההיסטורית, מושג שאיננו מצוי בעברית מקראית ושמו 'מסורת אבותינו' או 'מסורת היא בידינו' המתייחסת ל'קבלה איש מפי איש, מורשת דברים מדור לדור', המתקיימת רק בעולם הנגלה.[43] אנשי קבוצה 'ארצית' זו, שראשיתה העמומה בעולם הבתר-מקראי נודעת כפרושים, מלשון מפרשים על פי ריבונות אנושית, והמשכה בחכמי התורה שבעל-פה, המבארים, דורשים, מתווכחים חולקים ומפרשים, יצרו בבית המדרש - תוך כדי ויכוח ומחלוקת על פרטיה הממשיים של ההלכה ועל פירושיה הארציים, ותוך כדי מאבק עז נגד הלשון המיסטית הכוהנית, המכירה רק ב'אופק לפני ולפנים אופקים', כדברי המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים, ופועלת נוכח עולם המלאכים, כמקור סמכות מקודש שאיננו נתון לוויכוח, וכותבת בהשראה שמימית ספרי היסטוריה ושירה, חוק ומצווה, - רובד חדש של השפה העברית, הנקרא לשון חכמים, בשלהי המאה האחרונה לפני חורבן בית שני ובמאות הראשונות אחרי החורבן. חכמים היה שמם של חוגים אלה שתבעו ריבונות אנושית ודעת אנושית רב-קולית, וביטלו את תוקפו של העולם הנסתר בזמנם ובמקומם, והתריסו כנגד בלעדיות סמכות הדעת האלוהית ואמרו 'לא בשמים היא', כשאלוהים ביקש להכריע בוויכוח בבית המדרש, כידוע מסיפורו של עכנאי (בבלי, בבא מציעא נט, ע"ב), המגלם את תמצית המהפכה שבמעבר מקשב צייתני לקול האלוהי העל-זמני מהעולם הנסתר, הנגלה בנבואה, בברית, בחלום, בגילוי מלאכים, במיתוס או במסורת כוהנית ונבואית כתובה או בהשראה ברשות היחיד, המעיד על התגלות הקול הריבוני מהעולם הנעלם, אל הדיון, הלימוד, שיקול הדעת, הוויכוח הרב קולי, הביקורת, הניצוח, הפלפול והפרשנות האנושית המשתנה בעולם הנגלה, המתנהלים כולם בטווח מגוון הקולות האנושיים הנשמעים ברשות הרבים, במרחב הממשות ההיסטורית והריבונות האנושית, בנסיבות אנושיות משתנות, הכוללות טווח רחב מאד של מכלול הרגשות והמחשבות של בני אנוש, ובשינויים הנעשים 'מפני תיקון העולם' או בשם צרכי הציבור או בשם ערכים אנושיים כאלה ואחרים וכוחות הגמוניים מתחלפים. החכמים היו אלה שקבעו נחרצות שאין יותר מקום בבית המדרש בעולם הנגלה, להתערבות השמימית מהעולם הנסתר, כשהתריסו: 'כבר ניתנה תורה מסיני ואין משגיחין בבת קול". חכמים היו אלה ש'הכניעו את המיתוס' הכוהני-מלאכי-נבואי כשייסדו את עקרון הריבונות האנושית הבלעדית במרחב הממשות הארצית, המנותקת מעולם המלאכים והמרכבה, וממסורת הסוד הכוהנית, ריבונות המנטרלת ברשות הרבים ובמרחב ההיסטורי הממשי את המיתוס והמיסטיקה, התלויים בגילוי אלוהי או מלאכי, כשקבעו ש'אין דורשין במרכבה' ו'אין דורשין במעשה בראשית' (ו'אין דורשים בעריות', אולי מלשון "עיר וקדיש משמיא נחית", עיר הוא מלאך בארמית; ראו סיפור העירים (בני אלוהים) בבראשית ו, א-ה), הנמצאים כולם מעבר לטווח האנושי, וכשכוננו את הסמכות המשפטית והפרשנית, הנשענת בפסיקתה על שיקול דעת רציונלי ודיאלוג אנושי, על סמכות הרוב ועל מגבלות אנושיות ('שמואל בדורו כנח בדורו') ולא רק על קשב צייתני לציווי אלוהי ולפקודות מלאכים בחלום ובהקיץ, והכריעו: "אחרי רבים להטות" (שם). חכמים הם אלה שבשל עמדות עקרוניות חלוקות בדבר ריבונות אנושית או אלוהית בממשות ההיסטורית, ובשל שינויים מכריעים בנסיבות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, הקשורות לטובת העם והישרדותו אחרי חורבן המקדש, צנזרו וגנזו כ'ספרים חיצוניים' (משנה, סנהדרין י: א; קהלת רבה יב, יב-יג). חלקים נכבדים של המסורת הכוהנית המקודשת שקדמה להם, זו שהסתמכה על השראה שמימית ועל התגלות מלאכית ברשות היחיד, על בריתות נצחיות בין שמים וארץ ועל ברכת מלאכים. רובד לשוני שלם של הלשון הכוהנית המיסטית בשירה ובפרוזה, המעידה על זיקות הגומלין בין העולם הנעלם לעולם הנגלה, נמחק ביודעין מהשפה העברית, כפי שיעלה כל עיון בניבים ובצירופים הייחודיים של לשון מגילות מדבר יהודה, שנעדרים לחלוטין מלשון חכמים. המסורת הכוהנית של שבט לוי ו'אנשי בריתם' - שנסמכה על גילוי אלוהי מהעולם הנסתר בחלום ובהקיץ, על בריתות נצחיות בין כוהנים ומלאכים ובין אבות האומה לאלוהים, על גילויי חזון מרכבה הקשורים לכרובים במקדש ולהיכלות עליונים, ועל ספרים שמימיים המוענקים ליחידים נבחרים, ככתוב בפשט המקרא ובספר חנוך, ומורישים אותם לבני שבט לוי, ככתוב בספר היובלים ובצוואת לוי, והייתה קשובה להתגלות אלוהית נמשכת או לנסתרות ורזים הנגלים בהשראה מלאכית משבעה היכלות עליונים, הקשורים במסורת המרכבה להיכל הארצי, שהתירו את הרחבת המיתוס הלאומי המצוי בסיפור המקראי, את גילוייו הפולחניים בעבודת הקודש ובמרכזיות המקדש ואת העמקת פשר החוקים הכתובים בו - טענה שיש לראות בתורת משה איש האלוהים, בן לוי, מקור בלעדי לחוק ולהלכה ולחשוב לחוקים אלוהיים מחייבים רק את אלה הכתובים בה והמובנים כפשוטם. לעומת זאת, מסורת כוהנית מיסטית זו דחתה בתוקף את דברי הפרושים, שראו במסורת האבות שנודעה רק בעל-פה, בעולם הנגלה, ברשות הרבים, בריבונות אנושית, ברב-שיח אנושי, תוך פולמוס ומחלוקת, מקור סמכות, ודחתה את הפירושים התלויים בה, שלמפרשיהם קראה 'דורשי חלקות' ומפרי הברית, ולאחד ממוריהם קראה 'מטיף הכזב'. 

בשלהי העת העתיקה נוצרו ספריות שונות, בכתב ובעל-פה, שייצגו לשון ספרותית שונה, תודעה שונה, מטרות שונות ושפה שונה של בני קהילות הזדהות שונות, שהתבססו בעיקרו של דבר על המקרא, על העברית המדוברת של תקופת הבית השני, על הארמית ועל ספרות בת התקופה, אולם יצרו אוצר מלים חדש וכתיב חדש כדי לבטא עולם ערכים חדש. שתי הלשונות המרכזיות הן: זו האנונימית, הפועלת במרחב שבטי מקראי, הקשורה לעולם המקרא, היוצרת מתוכו ומעבר לו עולם מושגים המבטא יסודות מטפיזיים חדשים, היא השפה הכוהנית המעוגנת בעולם הנסתר, שמחבריה האלמוניים בני החלוף חיברו יצירות רבות השראה מופלאות ביופיין, תוך כדי פולמוס מר נגד בני חשמונאי וחכמי הפרושים על מעמד, זיכרון, דעת, סמכות ותוקף, בשעה שהאירו את הממשות הארצית באורו של הגילוי האלוהי והמלאכי העל-זמני. שפה זו מתאפיינת במושגים נצחיים הקושרים בין הנעלם לנגלה כמקור תוקף, ביניהם: 'יחד' [של כהנים ומלאכים], 'ברית עולמים', 'רזי אל', 'רזי פלא', 'דעת עליון', 'חכמת בני שמים', 'מלאכי קודש', 'שר הפנים', 'רעדודיה', 'מועדי דרור', 'התורה והתעודה', 'בית קודש', 'עדת קודש', 'מטעת עולם', 'בית קודש לישראל', 'סוד קודש קדשים לאהרון', 'מעון קודש קדשים לאהרון', 'עצת אל', 'עצת היחד', 'עצת התורה', 'ברית חוקות עולם', 'בני אור', 'שר אורים', 'בני צדק', 'כהן צדק', 'תעודה', 'רוח קדושה', 'רוחות אמת ועוול', 'בני חושך', 'אמת תבל', 'קץ', קצים', 'מלאך הפנים', 'מלאכי קודש', 'גורל אור', 'בני צדוק הכוהנים', 'בני הצדק', 'מטעת צדק', 'מלאכי קודש בעדתם', 'דבר הנסתר מישראל', 'טהרת הרבים', 'מרכבות קדשך' ועוד מאות מושגים שקשורים ב'עדת בני צדק' ו'מלאכי קודש בעדתם', בהיכלות ומרכבה, כרובים, כהנים ומלאכים, חלומות, גן-עדן, היכל קודש; מקדש על הר ציון בירושלים;[44] וזו, בעלת השמות, שהשתחררה מכבלי המסורת המקראית ומעולם השבטים, לשון התנאים, או השפה הנודעת כלשון חכמים, המצטיינת במעבר לתחום החולין לצד העיסוק בקדשים, ובדיאלוג רב-קולי המעוגן בעולם הנגלה, בהדגשת לימוד תורה ופירושיה האנושיים ובעיסוק בפרטי פרטיה הארציים והגשמיים של ההלכה, שיוצריה, אשר הקפידו לפרט את שמותיהם הארציים ומעשיהם הארציים (כגון יוחנן הסנדלר ושמעון הנפח, ריש לקיש ראש שודדים, ר' עקיבא רועה צאן וכיו"ב), והקפידו לנקוב בשמות החדשים הבבליים של השנה הירחית שאינם נזכרים בחומש (תשרי, חשון), במקום בשמות המקראיים והכוהניים של השנה השמשית (החודש הראשון, החודש השני), ביטלו ומחקו בשלביה הראשונים את הרוב המכריע של מושגים כוהניים אלה, המצויים במגילות מדבר יהודה, שמחבריהן האלמוניים ויתרו על זהותם הנבדלת, שכן ראו עצמם רק כלי להשראה אלוהית, עדות לסדר מקודש ולזיכרון כתוב, הסתמכו על דבר האל, על דברי מלאכים, על חישובים מתמטיים נצחיים, על חלומות ועל בריתות נצחיות הקשורות בעבודת הקודש. עוד מחקו חכמים וביטלו את חשיבותן של השושלות הכוהניות של חנוך בן ירד, לוי, בני אהרון, 'כוהני קורב' ובני צדוק הכוהנים, שומרי משמרת הקודש, את עולמם של בני אור ובני חושך, גנזו את הספרות העוסקת בהם, ובמקומן הדגישו מקור סמכות חדש לגמרי, לימוד הנשען על מסורת אנושית, חכמה אנושית, פרשנות אנושית, ויכוח בין בני חלוף, מלאכה אנושית וריבונות אנושית, כמפורט ב'פרקי אבות' ובביטוי 'מסורת אבותינו בידינו'. עוד הגדירו הגדרות חדשות של תורה ומלאכה כשאמרו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (מסכת אבות), וניסחו הגדרות חדשות של קדושה ושל חיי עולם הבא, הפטורות ממורשת אבות ומזכויות מולדות העוברות בירושה (היירוקרטיה), התלויות רק במעשה האדם הלומד והעובד, ומותנות בהתנהגותו המוסרית ובאחריותו הקהילתית (מריטוקרטיה): "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים" (ירושלמי, שקלים ג, ג; יד ע"ב). [תחיית מתים הוא מושג שנולד בעולמם של חכמים שהכוהנים התנגדו לו]. כאמור לשון חכמים מצטיינת בריבוי הקולות האנושיים המדברים, מתווכחים, מתפלמסים וחולקים במסגרת הממשות הארצית החשופה והכפופה לתמורות העתים, כמתועד במשנה ובתוספתא ובמדרשי תנאים, תופעה שאין לה מקום כלל בספרות המיסטית הכוהנית, הרואה את השפה כנושאת סוד וכמשקפת עומק ומשמעות החורגים מתחומה של ההתרחשות הממשית, וכמעניקה פשר מטפיזי למציאות בהיותה פועלת כל הזמן בזיקה לנצח ולברית, בהיותה קשובה לדברי מלאכים, נביאים וכוהנים, שמעשיהם המקודשים והנצחיים בהיכל הארצי ובהיכלות עליונים, כמו דבריהם המקודשים והנצחיים בחוק במיתוס ובפולחן, נמצאים מעל לכל שינוי ומעבר לכל ויכוח.

[ז] ספר יצירה וקידוש השפה המיסטית

למרות ניסיונות של חכמים לדחוק, לרסן ולהגביל את המישור המטאפיזי: לחתום את הנבואה, להרחיק ולצנזר את המסורת הכוהנית-מלאכית כ'ספרים חיצונים', ללגלג על חלומות כמקור תוקף, ולהגביל את העיסוק במרכבה ('אין דורשין במרכבה...אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו''), לאסור את הדיון ב'מעשה בראשית', לאסור על כתיבה של ספרים חדשים ולהשכיח את ספרי הכוהנים – המספרים' כאמור, על השפה העברית שנלמדה מהמלאכים בידי ראשון צופי המרכבה (חנוך בן ירד) (היובלים ד, יז-יח) ובידי אברהם שכרת ברית בין הבתרים, ולמד על ספרי אבותיו הכתובים 'עברית לשון הבריאה' מ'מלאך שר הפנים', שלימד אותו את השפה המקודשת בראש החודש השביעי, תשרי, והנחיל לו את ספרי אבותיו, חנוך ומלכיצדק, אותם הוריש אברהם לנכדו יעקב, שהנחיל אותם לבנו, לוי, ומספרים על לוח שבתות שמשי של 'מועדי דרור' המתחיל בחודש האביב, ניסן, אותו למד חנוך מן המלאכים ולימד לבנו מיסד הכהונה, מתושלח, לוח אותו שב וקיבל משה על הר סיני בחודש השלישי, ממלאך הפנים, שעל שמירתו היו מופקדים בני לוי שומרי משמרת הקודש - הרי שמסורות שונות, שנוצרו מחוץ לחוגי החכמים, קשרו את אברהם במאות הראשונות לספירה לספרים הקשורים בממדים מיסטיים לא נודעים של השפה העברית ושל מעשה בראשית. בתקופה זו, במאה הראשונה, לפני החורבן,[45] או מאוחר יותר באלף הראשון,[46] נכתב ספר יצירה, בעברית בעלת צביון ייחודי, השונה מהעברית המוכרת לנו מהמקרא, מהמגילות, מהמשנה ומהמדרש. בספר זה, החוזר ומזכיר את המושג ברית, ומדבר על 'היכל הקדש מכוון באמצע' (ד:ג), ומספר על אברהם עמו נכרתה ברית הלשון, אומר המחבר האלמוני לקוראיו במשפט הפתיחה שאלוהים ברא את העולם ב'כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור' (שם, א:א). בספר נמצא לראשונה עיון מפורט בטבעה המיסטי של השפה העברית כלשון הבריאה (כאמור בספר היובלים) ושפת היצירה המשותפת של האל והאדם, וכשפה שיש לה כ"ב אותיות המתחלקות לאמות, כפולות ופשוטות או לשלוש אותיות תשתית (אמ"ש), לשבע אותיות דגושות (בגדכפר"ת) ולי"ב אותיות פשוטות (הוזחטילנסעצ"ק). הספר דן בכוח היוצר הגלום בלשון, הטמון במשפט מפתח, המחדש שם עצם לא מוכר, 'רוח הקודש',[47] המאחד בין רוח אלוהים לרוח האדם: "קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש". בניגוד לספר יצירה העוסק ב'מעשה בראשית' (שחכמים אסרו לדרוש בו ברבים) מזווית חדשה, הרואה את כל מי שיש בו קול רוח ודיבור, הנהגים ונחשבים בכ"ב אותיות ועשר ספירות, כמחונן ברוח הקודש וכשותף בבריאה, חכמים, שרצו להעמיד את האדם הריבוני כמקור תוקף בעולם הנגלה, ולהגביל את הגישה לעולם הנסתר ולשליחו המקודשים, נקטו בעמדה ההפוכה. הואיל ורצו לחתום את הגילוי האלוהי הישיר ואת הטענות המיוסדות על גילויי רוח הקודש, אסרו לעסוק ברבים ב'מעשה בראשית' וב'מעשה מרכבה' וקבעו: "משמתו הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" (יומא ט ע"ב). ספר יצירה, שמחברו אלמוני, פותח כאמור בתיאור חדש של מעשה בראשית המיוסד על 'ספר מספר וסיפור' המשותפים לאל למלאכים ולאדם, החולקים את רוח הקודש: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלוהי ישראל... ויסד את עולמו, בשלשה ספרים בספר ספר וספור".[48] 'ל"ב נתיבות פליאות חכמה' אלה כוללות כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, שהיוו את תשתית תפישת הסוד במסורת המיסטית היהודית המושתתת על אותיות ומספרים, על ספר מספר וסיפור, שמקורם אלוהי והנחלתם ושמירתם אנושית. הבריאה האלוהית ב'אותיות יסוד' אלה מתוארת בפעלים שונים לאורך כל הספר: 'עשרים ושתים אותיות יסוד חקקן וחצבן שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש כל היצור וכל העתיד ליצור'. בסיום ספר יצירה נזכרים פעלים אלה המתארים את 'מעשה בראשית' או את בריאת העולם בידי האל, בזיקה לאברהם אבינו, עמו כרת הבורא ברית עולם: "וכיון שצפה אברהם אבינו והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר וחשב ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול, והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו, וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם ... וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והקודש גילה  לו סודו. משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה נהגם בשנים עשר מזלות" [סיום ספר יצירה]. החיבור בין הקוסמי והנצחי לבין עולם האדם מתרחש דרך האותיות האלוהיות שנמסרו לאברהם אבי האומה: המים האש והרוח מתייחסים לשלש אמות, אמ"ש, שהן יסוד הבריאה, השבעה, הן בגדכפ"רת מתייחסות לאותיות הדגושות הקשורות לשבעת ימי השבוע ושבעת כוכבי הלכת, ותריסר האותיות הנותרות מתייחסות לאותיות הפשוטות הקשורות לשנים עשר החודשים ולתריסר המזלות. דהיינו אותיות הדיבור הן 'כ"ב אותיות יסוד'  קשורות ביסודות הבריאה. ספר היובלים מספר גם הוא בסיפור הבריאה על עשרים ושניים המעשים ("ויהיו כולם עשרים ושנים מינים [מיני מלאכה]") שעשה הבורא בששת ימי הבריאה כמפורט בפרק ב ומסיים את הסיפור מפי המלאכים: 'ויתן לנו אות גדול את יום השבת למען נעשה מלאכה ששה ימים ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה'(שם, ב יז) ומוסיף על בחירת ישראל וזרע יעקב השובתים שבת עם המלאכים מיד בסיום סיפור הבריאה, ומספר על עשרים ושניים ראשי אנשים מאדם  עד יעקב ועשרים ושנים מיני מלאכה נעשו עד היום השביעי (שם ב יח-כה). כ"ב האותיות קשורות לכ"ב מעשי הבריאה, במובלע, בספר היובלים ולכ"ב אותיות יסוד, ולסוד היצירה, במפורש, בספר יצירה.

שלא במפתיע, המלה אות ביחיד והמלה אותיות ברבים, כסימני כתב של לשון המייצגים צליל או משמעות, אינן נזכרות במקרא, וספר יצירה, על פי מועד כתיבתו המוקדם, לדברי יהודה ליבס, הוא החיבור הראשון בשפה העברית שמזכיר אותיות כמערכת של סימנים כתובים בעברית שיש בה כ"ב אותיות, העומדת ביסוד הלשון. יתר על כן, החיבור, הנחשב כתשתית הספרות המיסטית היהודית משלהי העת העתיקה, מכוון את הקורא לכל ארכו להבנת הזיקה הקיימת בין האות הכתובה ממקור אלוהי, היא האות הבוראת, המסורה לאדם, לבין היסוד האלוהי המקודש, הנצחי והבורא, הנקרא גם הוא אות מלשון 'אות ברית' ו'אותות ומופתים', משעה שהוא כורך את המושג החדש 'כ"ב אותיות יסוד' עם המילה המקראית יסוד, הקשורה לפסוקים רבים הדנים בבריאה, שאותה כידוע על פי המסורת המקראית, יסד אלוהים.[49] משמעותם של משפטים אלה של ספר יצירה, שאין להם תקדים ואין להם אח ורע באף ספר קודם בספרות העברית, היא שהבריאה איננה רק מפעל אלוהי חד פעמי שהתחולל בקדמת דנא, כשאלוהים יסד את הארץ, מהלך שהאדם רק שומע אודותיו כמאזין משתאה או לומד עליו כקורא צייתן בספר בראשית, אלא שהבריאה היא תהליך הולך ומתמשך כל העת של כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה...ספר, מספר וסיפור, הנערך במשותף בידי האל והאדם, החולקים שפה ולשון, קול, רוח ודיבור, אותיות ומספרים, אותות ובריתות, או שפה המורכבת מ'כ"ב אותיות יסוד' המייסדות, בוראות ומחיות את המציאות, המכוננות את 'לשון הבריאה', היוצרת מרוח הקודש, מדמיון ולשון שיר, או מ'ברית הלשון', אותה כרת אלוהים עם אברהם כלשון ספר יצירה, בזיקה לכ"ב אותיות, שכן, כאמור, 'קול, רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש' והעולם נברא 'בספר מספר וסיפור' בידי אל ואדם. הלשון האלוהית הבוראת, המתוארת בפתיחת ספר בראשית כמהלך שבו מחשבת האל המנוסחת במלים ('יהי אור'), מחוללת בזמן אמירתה בריאה חדשה (אור), הפכה בספר יצירה לנחלתו של האדם שנחל את 'כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה', המתייחסות לכ"ב אותיות הלשון העברית ולעשרת המספרים הראשונים, בין הספרות אחת עד עשר, שאפשר לצרף מהן אין ספור צירופים חדשים, בכל תחום הכפוף ל'ספר מספר וסיפור', או קשור ב'ל"ב נתיבות פליאות חכמה'. לשון אלוהית-אנושית בוראת זו, ששורשיה בעולם הנסתר וגילויה בעולם הנגלה, המתירה לצרף ולפרק את האותיות והמספרים לשם בריאה חדשה, היא זו שעומדת ביסוד חירות היצירה בתרבות היהודית המעידה על אינסופיותה של הלשון, המושתתת על שפת שורשים, בניינים ומשקלים, הפתוחה לצירופים אינסופיים של ספרים, מספרים וסיפורים בקריאה, כתיבה, עיון, פרשנות ויצירה. כל בעלי תורת הסוד בעם היהודי, שבראו בעיני רוחם, ב'ספר מספר וסיפור' עולמות נסתרים שלא היה להם ייצוג במציאות המוחשית, עולמות מיתיים ומיסטיים פורצי גבולות, שנקראו 'מועדי קודש' או "ויתן לנו ה' אות גדול את יום השבת ..למען נשבות ביום השביעי מכל מלאכה; וכל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקודש שני המינים הגדולים האלה יאמרו לנו כי נשבות עמו בשמים ובארץ" (היובלים ב יז-יח), 'גן בעדן מקדם', 'פרדס קושטא', 'סלע ציון', 'אבן השתייה', 'היכלות ומרכבה', או 'דברים חדשים–עתיקים', 'עשר ספירות בלימה', 'אדם קדמון לכל קדומים', 'עולם התיקון' או 'השכינה-עולם הדיבור', 'מצולות ים הגלות', או 'עת קץ', הרחיבו את גבולות השפה מהעולם המוחש לעולם המופשט, יצרו מציאויות חדשות בזיקה לעולם המלאכים ולמסורת המרכבה או חשפו ממדים לא נודעים אלוהיים ואנושיים שהתגלו לנביאים, חוזים, בעלי סוד, מקובלים ומשוררים בנבכי השפה בין העולם הנסתר לעולם הנגלה. הם עשו זאת בשעה שצללו ל'באר העבר' העמוקה, כדבריו של הסופר תומאס מאן בפתיחת יוסף ואחיו, וקראו בספרות העברית העתיקה והרהרו על מקורה האלוהי של השפה ועל שלל האפשרויות המטפיזיות הגנוזות בה, וכתבו בעמקות על סודות היצירה ורזי היוצר, הקשורים קשר הדוק לסודות הנסתרים של האותיות והמלים, המרחיבים את גבולות התודעה מעבר לעולם החושים. כל המקובלים והמשוררים, בעלי הסוד והפייטנים, חכמי הרזים ובעלי ההיכלות, יורדי המרכבה והמיסטיקאים בעלי שירות עולת השבת וסרך הברכות, בעלי הפיוט, התפילה וספרות הקבלה לדורותיה, חסידי אשכנז, מקובלי ספרד וצרפת, צפון אפריקה וצפת, וכל בעלי הפשט והדרש, שהאותיות האלוהיות האינסופיות היו כלי מלאכתם, ולשון הקודש הייתה כור מחצבתם, הפליאו ליצור עולמות נסתרים חדשים בשפה העברית מעבר למרחבי הזמן והמקום הנגלים בחושים, בלשון קודש שתמיד הייתה פתוחה בשווה בפני ציבור קוראיה, הגברים היהודים, במציאות הגלויה, בחברה שלא נהגה להגביל את מעייניה ויוצריה. החוזים והנביאים, הלומדים, הקוראים, הסופרים והמשוררים, המקובלים והפייטנים, שפעמים רבות היו קשורים לכהונה, להיכל הקודש ולמקדש בעת העתיקה ובשלהי העת העתיקה, והיו קשורים להוראה, לחזנות, לפיוט ולתרגום בבית הכנסת, שם נשמר מקום ייחודי לכוהנים ולמלאכים, לאורך האלף הראשון והשני, האמינו בנעלם שמעבר לנגלה, בנסתר שמעבר למוחש, ובסוד שמעבר לפשט, חיו בעיני רוחם בעולמות עליונים נסתרים, ובעולמות תחתונים נגלים, שהתחברו בתודעה, בזיכרון, בדמיון, ב'לשון הבריאה' ו'ברית הלשון'. בעלי סוד אלה שקראו ליצירתם גן עדן קודש קודשים, פרדס קושטא, היכלות ומרכבה בשלהי העת העתיקה, ו'דברים-חדשים עתיקים', 'אילן הספירות' ו'עולם התיקון' באלף השני, המציאו בעיני רוחם, בכ"ב אותיות לשון הקודש, עליהן נכרתה הברית עם אברהם אבי האומה, וב'אות גדול את יום השבת למען נעשה מלאכה ששת ימים ונשבות ביום השביעי מכל מלאכה', עליו נכרתה הברית בין המלאכים, הכוהנים ובני ישראל, את העבר המיסטי המקודש הקשור באל ובמלאכים, במחזורים שביעוניים נצחיים, בהיכלות ובכרובים, בבריתות ובמזבחות, בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, למען כינון תקווה במימושו של עתיד משיחי בעולם נגאל, במציאות שההווה היה בה בדרך כלל קשה מנשוא. בעלי הסוד ועדי הזיכרון, שצללו 'בבאר העבר' הכתוב, יורדי המרכבה באלף הראשון שבראו שבעה היכלות עליונים ועשרים וארבע משמרות של מלאכי השרת בעולם הפגאני שהחריב את המקדש, ו'מחצדי חקלא' בזוהר,  ('קוצרי השדה' שהניפו מגל על כבלי השעבוד בגלות בעולם הנוצרי, אחרי מסעי הצלב) באלף השני, שנודעו בשם מקובלים, אלה שנתנו תשובה בלתי צפויה לשאלה המכריעה ביותר ליהודי הדורות ההם, לשאלת סיבת הגלות וסיכוי הגאולה, שהייתה קשורה במעבר ממשיחיות של חזון ('הכול יכול להיות אחרת'), שעמדה תמיד בסימן האמת של התקווה, למשיחיות אנושית שהתגלתה בזירת ההיסטוריה, שהיא תמיד משיחיות שקר, משום שהיא הופכת את המופשט הנצחי העל-אנושי, המסמן כיסופים ותוחלת, ומצביע על הפער העמוק בין המצוי לרצוי בעולמם של המשועבדים והגולים, לגשמי וארצי המועד לכישלון באופן בלתי נמנע, בשל עצם אנושיותו בת החלוף המתנפצת על משברי ההיסטוריה. יוצרים אלה בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספרות בלימה, ניסו תמיד לפענח את נבכי העבר המצוי בכתבי הקודש ולברוא מתוך מכמני השפה שיש בה שורשים, בניינים ומשקלים, ויש בה מלים יחידאיות מסתוריות מרבדים עתיקים ומלשון הרזים,  וביקשו ליצור ממעמקי הזיכרון המיתי והמיסטי, הכתוב בלשון הקודש, 'דברים חדשים-עתיקים', שיסללו את הדרך המטא-היסטורית ומטא-פיזית מחורבן, גירוש וגלות, מ'עולם הקליפה' ו'שבירת כלים', לגאולה, לעולם הקדושה, ל'תיקון עולם', לבניין המקדש ולתחיית המתים, ל'תור הפלאות', ל'עת-קץ' או לעידן המשיחי. המחברים והיוצרים שהרחיבו את גבולות הלשון, ביקשו במעטה האלמוניות המאפיין את היצירה המיסטית לדורותיה, לתת ביטוי לעולם הנסתר והנכסף, וליצירתם החדשה-עתיקה של חכמי הרזים ובעלי הסוד, בלשון אנושית שמקורה אלוהי ואינסופי, באשר האפשרויות והתמורות הטמונות בה, הן אין סופיות.[50]  

הערות

 [1] לאומניות: לאומיות קיצונית ביותר (מילון גור); לאומנות: לאומיות קנאית וקיצונית, ראית עמו כנבחר מכל העמים אגב רגש של שנאה או בוז לעמים אחרים (מלון אבן שושן); לאומנות: נאמנות קיצונית לאומה (מילון ספיר); לאומיות חריפה ותקיפה הרואה את הלאום של המאמין בה כנעלה על עמים אחרים. גישה זו "מצדיקה" בשל כך אפליה ויחס עוין כלפי מיעוטים בתוך מדינת הלאום, ולעתים תוקפנות קיצונית כלפי מדינות שכנות מתוך שאיפות התפשטות אימפריאליות. (מילון ויקיפדיה). הגדרת ויקיפדיה נשענת על מילון וובסטר האמריקאי מהדורת 1986.

[2] על מקום הנקמה בגויים בחזון המשיחי היהודי ועל נסיבותיו הטראגיות, ראו: ישראל יובל: שני גויים בבטנך, יהודים  ונוצרים-דימויים הדדיים, תל אביב  עלמא-עם עובד, עמ' 108-150; רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב  ובני דורו, מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, ירושלים: כרמל תשע"ד, א, עמ' 478-544 

[3] ראו: רחל אליאור, '"והר ציון תוך טבור הארץ": על משמעותו המשתנה של הקודש', ארץ-ישראל, כח [ספר טדי קולק] (תשס"ח), עמ' 1--13 .

[4] עמותת אל הר ה', ישיבת עטרת כוהנים,  מרכז לימודי המקדש, אגודת אל הר המור, עמותת לב האומה, נשים למען הקדש, ישיבת הר הבית, חן בית המקדש, תנועת שוחרי המקדש, ישיבת הרעיון היהודי, אוצר המקדש, 'בית המקדש השלישי', מרכז הכוהנים, משמר המקדש, הם רק ארגונים בודדים מבין עשרות הגופים, הארגונים והעמותות המקדישים את מאמציהם לנושא זה. ראו להלן הערה 62 לדיון מפורט. לפי נתוני סקר שהוזמן לאחרונה ע"י ארגוני המקדש והתפרסם ב Ynet וב"הארץ", 30% מהעם בעד הקמתו  של המקדש כיום (ו-43% מהדתיים-לאומיים), אך 45% נגד (45% מהחילונים-מסורתיים ו-62% מהחרדים). 25% הנותרים אדישים לשאלה ואין להם תשובה ברורה לכאן ולכאן.

[5] ראו: הרעיון המשיחי בישראל: יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום, ירושלים האקדמיה הלאומית למדעים 1982;שמואל אלמוג, 'ציונות ומשיחיות', ציונות והיסטוריה, ירושלים: מאגנס 1982, עמ' 42-48; משיחיות ואסכטולוגיה, עורך צבי ברס, ירושלים: מרכז שזר תשמ"ד; אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים  משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל אביב  עם עובד: תשנ"ג; יוסף דן, המשיחיות היהודית המודרנית, תל אביב: האוניברסיטה  המשודרת תשנ"ח; שמואל נח אייזנשטדט ומשה ליסק, הציונות והחזרה להיסטוריה: הערכה מחדש, ירושלים: יד בן צבי 1999; דב שוורץ, הציונות הדתית- בין היגיון למשיחיות, תל אביב: עם עובד 1999; דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות, בן גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב  2003

[6] עמוס עוז, 'הרהורים על השפה העברית: למה רגשו גויים, אייזן בטון, גלילי דיין ורבין', בתוך: הנ"ל, באור התכלתהעזה, מאמרים ורשימות, תל אביב: ספרית פועלים תשל"ט, עמ' 27-28.  לשם  השוואה: אנגלית היא השפה בעלת אוצר המילים הגדול ביותר. את מספר המילים בה קשה לאמוד, אך לפי הערכה מקובלת בשפה ידועות כ-500,000 מילים (אם כי כמחציתן הן שמות תרופות). הקף אוצר המילים של האנגלית אינו מעיד על מספר המילים בהן משתמשים רוב הדוברים בפועל, מספר שאינו שונה מהותית משפות אחרות, ומוערך בכ-5000 מילות שיחה יומיומית מדוברת, ובעוד כ-15,000 שבהן נעשה שימוש בכתיבה/קריאה של אדם ממוצע.

[7] יהודה דוד אייזנשטיין עורך האנציקלופדיה אוצר ישראל, כתב בעשור הראשון של המאה העשרים בניו יורק: "יחד עם הרעיון של הציונות ותחיית ישראל על אדמתו נולד גם הרעיון של תחיית השפה העברית וכל חובבי ציון ובפרט הצעירים הנלהבים התאמצו לעשות את לשון עבר לשפה חיה... התנועה הציונית עוררה את התשוקה בלב המשכילים הצעירים ובפרט אלה הנוטים לציונות לעשות את הלשון העברית לשפה חיה מדוברת", י"ד אייזנשטיין, אוצר ישראל, כרך ז, ניוארק 1907--1913, הערך 'עברית', עמ' 318.

[8] הפסוק המלא מישעיה ב, ה שעל שמו נקראו הביל"ויים, הוא: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה''. הביל"ויים השמיטו את שתי המלים האחרונות ור' שלום דב בער, האדמו"ר החמישי מלובאביטש שכיהן בתקופתם, אמר להם שאלמלא השמיטו שתי מלים אלה היה שמח לשתף אתם פעולה בשיבת ציון, אך הואיל והשמיטו הוא הקים תנועת גאולה חלופית המבוססת על בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה באור ה', הפונה לכל שומרי המצוות בכל קהילות ישראל. כך החלה פנייתה הציבורית של חסידות חב"ד, שהרחיבה את אחריותה מ'אנשי שלומנו' לכלל בית ישראל, והפכה לתנועת הגאולה המשיחית הגדולה במחצית השנייה של המאה העשרים.

[9] מקור הביטוי המאלף בסיפור האם ושבעת בניה שמתו על קידוש השם בספר מקבים ב: "את כל אחד מהם היא עודדה בשפת האבות, מלאה רוח אצילה, ובעוררה את כוח החשיבה הנשי על-ידי להט גברי אמרה אליהם." (מקבים ב ז, כא); שפת האבות היא השפה העברית. לשפה הארמית קורא המחבר בשם השפה הסורית. ראו ספר מקבים ב, מהדורת דניאל שוורץ,  ירושלים: יד יצחק בן צבי, עמ' 170, ודיון שם.

[10] שלמה מורג, 'העברית החדשה בהתגבשותה: לשון באספקלריה של חברה', הרצאות ע"ש משה סטרוסטה, המדרשה ללימודים מתקדמים, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, עורך יוסף גייגר, ירושלים תשנ"ד, עמ' 40.

[11] בין המורים הראשונים זכורים המורה ישראל בֶּלְקִינְד (1861 – 1929), מייסד תנועת הביל"ויים, שחונך מילדותו ברוסיה הלבנה, בידי אביו מאיר בלקינד, בעברית; אביו היה מנהיג התנועה לחינוך וקידום השפה העברית ברוסיה; ישראל בלקינד היה מחלוצי החינוך בארץ ישראל. ב-1889 יסד בלקינד ביפו את בית הספר העברי הראשון שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית. משנת 1892 לימד בבית הספר של כי"ח, אליאנס בירושלים; המורה המחונן יצחק אפשטיין)1863 –1943), אשר בשנת 1885 נשלח מטעם תנועת "חובבי ציון" באודסה לזיכרון יעקב, ייסד שיטה בהוראת העברית שעקרונותיה התפרסמו במאמר "עברית בעברית" בעיתון "השלוח" ב-1898, ובמשך חמש שנים ניהל את בית הספר לבנות בצפת. ספרו עברית בעברית: ראשית למוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית, וורשה, תרס"א-1900 היה ספר לימוד מרכזי בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסופר, המורה, החוקר והמתרגם המחונן אברהם כהנא (1874-1946) תיאר באגרת לאשתו בשנת 1914 תיאור מרהיב של הוראת העברית הנפלאה של המורה אפשטיין שניהל במשך כמה שנים (החל משנת 1908) את בית הספר "תלמוד תורה הגדול" בסלוניקי. ראו: קתדרה 110 ( טבת תשס"ד), עמ' 139-140 ; המורה והמילונאי, יהודה גור-גרזובסקי (1862--1950), הנהיג בזיכרון-יעקב את הוראת עברית בעברית בשנת תרנ"א (1891), ביחד עם המורה חיים ציפרין. גור וציפרין הוציאו לאור ספר לימוד בעברית, בשם "בית הספר לבני ישראל", תרנ"א 1891.‏ יהודה גור הוציא לאור את מלון השפה העברית, דביר: תל-אביב 1934-1941 שח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי עברו על הגהת גיליונותיו. בשנת 1898 נוסד בראשון לציון גן הילדים הראשון שבו אסתר שפירא גינצבורג (נ. 1881) הייתה הגננת העברית הראשונה. היא למדה בגן הילדים האנגלי בירושלים, אצל הגננת פורטונה בכר, שאחיה נסים בכר, נמנה עם מחדשי הלשון שקדמו לבן-יהודה. החל משנת 1906 הגיעו לארץ-ישראל גננות מוסמכות אשר רכשו את השכלתן במוסדות חינוך גרמניים חדשניים לגני ילדים בשיטת פרידריך וילהלם פרבל, (1782 - 1852), ממציא החינוך המודרני לגיל הרך, מאז 1837, שהיה מושתת על משחקים, סיפורים, שירי ילדים, טיולים ומלאכת יד. בגנים שניהלו הנחילו הגננות את השפה העברית. גנים בשיטה זו בה לימדו עברית בעברית נפתחו בוורשה ב1909 וב 1913 בידי יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן, אבותיהם של המשוררים יונתן רטוש ונתן אלתרמן; ראו צביה ולדן, 'על מקומו של גן הילדים בטיפוח העברית-אז והיום', לשון רבים: העברית כשפת תרבות (לעיל הערה 14), עמ' 114-142. אליעזר בן-יהודה (1922-1858), שעלה לארץ ב1881, אחרי שכתב במאמרו הראשון "שאלה נכבדה" באפריל 1879‏, בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. בן-יהודה לימד עברית בבית ספר 'העממי' בראשון לציון, בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם, שנוסד ב -1886 בידי  המורה מרדכי חביב לובמן (1857-1895) שהגיע ב1884 לארץ ישראל, שם לימדו לראשונה לובמן והמורה דוד יודילוביץ (1863-1943), חניכו של בן יהודה, את כל המקצועות בעברית, לדברי בעלי הזיכרונות מראשון לציון. אולם לדברי חוקר הספרות בנימין הרשב, היה זה בית הספר הראשון בעולם ביידיש, שכן לימדו בבית הספר את כל המקצועות ביידיש ואת השפה העברית לימדו בשיעורי הלשון רק כלשון זרה שלישית אחרי היידיש והצרפתית. ראו: הנ"ל, 'מסה על תחיית הלשון העברית' (לעיל הערה 13), עמ' 14. ראו שם על מקום בית הספר בהנחלת הלשון העברית ועל מקומם הנכבד של המורים במשימה זו. בשנת 1853 נדפס הרומן העברי הראשון, אהבת ציון, של אברהם מאפו (1867-1808), שנכתב בסגנון מקראי, הרחיב את מגוון אפשרויות הביטוי בשפה העברית, סימן את ראשית חילון הלשון והשפיע רבות על התעוררות התרבות העברית והחברה העברית שהובילו לציונות. עיתונים עבריים וכתבי עת שונים כגון המגיד, המליץ, השחר, הצפירה, השלוח, הלבנון, השרון, האחדות, הפסגה, חבצלת והצבי ראו אור באירופה ובארץ ישראל משנת 1856 ואילך, ועסקו בשפה העברית. ב1880 פרסם  בן יהודה שני מאמרים בעתון חבצלת, בהם תבע שהעברית, ולא שפות זרות אחרות, תהיה שפת ההוראה בארץ ישראל. ב1881 עלה לארץ ישראל וב14 במאי 1882 פרסם בן יהודה חבצלת מאמר על 'תחיית שפת עברית' ואף  הקים ב-1882 את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי. בן יהודה, שהיה בלשן ומילונאי, אך לא היה מורה על פי הכשרתו, לימד בבית ספר 'תורה ומלאכה' של חברת כי"ח בירושלים, בהנהלת המורה נסים בכר (1848--1931), אחיה של פורטונה בכר, מראשוני מחדשי הלימוד בעברית, שהזמין ב1882 את ידידו, אליעזר בן יהודה, ללמד בבית הספר החדש שפתח בשפה זו. בכר כתב, בספר ליובל הששים של בן יהודה, כי הייתה זו החלטתו [של בכר] שבבית הספר שהוא מנהל ילמדו 'עברית בעברית'. בן יהודה לימד ב'התורה והמלאכה' 'עברית בעברית' רק זמן קצר, בשל מחלת השחפת שלקה בה. בן יהודה כתב בזיכרונותיו: "כך נוצרה שיטת עברית בעברית, וכך הוחל הדיבור בעברית בין מורה לתלמידיו בזמננו. ולהאדון נסים בכר אנו חייבים הכרת תודה עמוקה בעד מעשה רב זה בדברי הימים של תחיית הלשון". ב-1889 הקים בן יהודה יחד עם חבריו את "חברת שפה ברורה, ליצור אחדות ואחווה בישראל", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". בירושלים החל בן יהודה לחבר את המלון ההיסטורי של השפה העברית, שנקרא מלון הלשון העברית הישנה והחדשה שנודע לימים כמלון בן-יהודה, שבו כלולים כ500,000 מובאות מהספרות העברית לדורותיה ולצדן כלל רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, הראשון בשנת 1908, והמילון הושלם בשנת 1959 על ידי חוקרי הלשון וחוקרי המקרא, נפתלי הרץ טור סיני (1886-1973), ומשה צבי סגל (1876-1968), וראה אור בששה-עשר כרכים. קודם לכן פרסם את מלון הלשון העברית בזמן הזה. (1900) וכמה מלונים קטנים נוספים. בן יהודה אוהב השפות, שהיה סופר פורה ומילונאי חרוץ ש77 עיולים רשומים על שמו בספרייה הלאומית (ספרים, עיתונים ומילונים), חידש כ-300 מלים. ראו: החלום ושברו, אוטוביוגרפיה של אליעזר בן יהודה, מבחר כתבים בענייני לשון,  (עורך) ראובן סיון, ירושלים: מוסד ביאליק 1986; יוסף לנג, דבר עברית!  חיי אליעזר בן יהודה, ירושלים  יד יצחק בן-צבי תשס"ח; שלמה הרמתי, ארבעה שקדמו לבן-יהודה במאה הי"ט, ירושלים תשנ"א. מחדשים רבים נוספים כגון זאב יעבץ, יחיאל מיכל פינס, ח"נ  ביאליק, שאול טשרניחובסקי, דוד ילין, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן העשירו את השפה העברית בעשרות ובמאות מלים גם הם. טשרניחובסקי חידש את הביטוי תות שדה. בן יהודה חידש את המילה משטרה ובנו איתמר בן אב"י חידש את המלים אכזבה , עצמאות, מכונית, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. יוסף קלוזנר חידש את: עיפרון, ירחון, חולצה, קרחון, מטען, צנים, חדגוני, רבגוני, חממה, מנוף, קרנף וחושני.

[12] ה"בונד", היה שמה של מפלגת הפועלים היהודים של רוסיה, פולין וליטא, מפלגה חילונית-סוציאליסטית שפעלה בין שנות התשעים של המאה ה-19 לשנות השלושים של המאה ה-20. המפלגה שללה את החיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה, התנגדה לציונות כפתרון וחיפשה תיקון לאומי וחברתי לחיי היהודים במזרח אירופה ובאמריקה . המפלגה קידמה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית והבינלאומית של הפועלים היהודים, והתנגדה למפעל הציוני של החייאת הדיבור העברי.

[13]  לדברי פרופ' בנימין הרשב כחמשת אלפים מילים וביטויים מעברית ומארמית נרשמו במילוני היידיש. ביטויים אלה היו שגורים בעל פה והיו חלק מלשון חיה ומדוברת. כך למשל בדרשה רבנית בעל פה, שלשון המסגרת שלה היא היידיש,  המרכיב העברי-ארמי עשוי להגיע לכ-90-80 אחוז. על מקום היידיש בתחיית הלשון ראו: בנימין הרשב, 'מסה על תחיית הלשון העברית', אלפיים, 2, תל אביב: עם עובד תש"ן, ע' 9-55, ביחוד עמ' 18-19; לדברי החוקר יוסף גורי, היסוד העברי-ארמי ביידיש כולל כעשרת אלפים מילים וצירופים. ראו: יוסף גורי, 'השפעת היידיש על הלשון העברית',זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני,  מבט אנציקלופדי, ב  (עורך) רוביק רוזנטל,  ירושלים: כתר, 2007 , עמ' 259-256.

[14] ראו: רחל אליאור, "עברית מכל העברים", לשון רבים: העברית כשפת תרבות (עורך), יותם בנזימן, ירושלים  מכון ון ליר; בני ברק  הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ'  43-72.

[15] מוזיאון יהדות גרמניה בפארק התעשייה בתפן או מוזיאון יהדות איטליה ומרכז יהדות מרוקו בירושלים, ומוזיאון יהדות בבל באור יהודה, מדגימים תופעה זו. בארכיון הציוני תיעוד עשיר של עבר זה.

[16] באוניברסיטה העברית פועלים המרכזים ליהדות הולנד, ליהדות הונגריה, ליהדות פולין ורוסיה וליהדות רומניה, מרכז לתרבות יידיש ו משגב ירושלים לחקר יהדות המזרח ומרכזים נוספים המשמרים את שפתם ותרבותם של הקהילות היהודיות בארצות אלה בארצות מוצאם. באוניברסיטת בן גוריון קיים המרכז לחקר הלדינו וקרוב לוודאי שקיימים מרכזים נוספים באוניברסיטאות אחרות בארץ, האוספים, מתעדים חוקרים ומשמרים את התרבויות של קהילות היהודים השונות ואת ספריותיהם.

[17], "כאן לא אשמע את קול הקוקיה . כאן לא יחבש העץ מצנפת שלג , אבל בצל האורנים האלה כל ילדותי שקמה לתחיה . צלצול המחטים  היה היה — אקרא מולדת למרחב-השלג , לקרח ירקרק כובל הפלג , ללשון השיר בארץ נכריה . אולי רק ציפורי-מסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים — את זה הכאב של שתי המולדות . אתכם אני נשתלתי פעמים , אתכם אני צמחתי, אורנים, ושרשי בשני נופים שונים". אורנים, לאה גולדברג, שבולת ירוקת עין, תל אביב ת"ש [1940].

[18] מיכאל גרינצויג, 'הלשון העברית בתקופת העלייה השנייה',  העלייה השנייה, א (עורך), ישראל ברטל, ירושלים: יד בן צבי (תשנ"ח), עמ' 406-418 .

[19] ראו חיים גורי,  'העברית ראשי פרקים', זמן יהודי חדש (הערה 13 לעיל), ב, עמ' 334. שלונסקי המתרגם, המחזאי והמשורר, חידש מילים רבות וביטויים שנקלטו בשימוש יום-יומי: ביניהן, הצגת בכורה, אגרוּף, איפור, התאפיין, התאקלם, אי-פעם, אהיל, אפסנאי, בוגדני, גיבוב, גלישה, דהוי, הדהים, הודלף, הימור, זהו-זה, חבוב, חדגוני, חיזור, חוקיות, כדורת, כותפת, כמו-כלום, כפכף, ליטוף, מחזורי, מנוע, מעקב, מפגן, מרדף, מצוף, סבירות, סגרירי, סובלנות, עגורן, מה העניינים?, הפגיז, פיברק, פזילה, התפלמס, פזמונאי, פתחון-לב, צוֹפָר, צניחה, צפור-נפש, קהילתי, הוקסם, קשוח, קשקוש, רֹאשן, רוב תודות, רגישות, נרכש, שבשבת, שוויוני, השוויץ, שקשוק, שרירותי, שתיין, תהליך, תורשתי, תאורה, תרשים, תשתית .

[20] על הגירה ומהגרים מראשית הציונות ועד ימינו ועל משבר המעבר מלשון ללשון, קיימת ספרות ענפה. אזכיר כאן רק מעט  מהחיבורים האחרונים בנושא: גור אלרואי, אימיגרנטים  ההגירה היהודית לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים, ירושלים: יד בן צבי תשס"ד; יעל חבר, מה שחייבים לשכוח, יידיש ביישוב החדש, ירושלים: יד בן צבי תשס"ה; יוליה מירסקי, ישראלים - סיפורי הגירה, מבשרת ציון: צבעונים 2005.

[21] ראו: מוקי צור, 'ללא כתונת פסים', תל אביב: עם עובד, תשל"ו. עמ' 80. שם  ציטוט מדבריו של ברנר לחלוץ צעיר בבית-הקברות בכנרת, כשהצביע על המצבות ואמר לו: 'אחד-עשר קברים לפניך, רק אחד מהם מת מוות טבעי. כל השאר נרצחו או התאבדו'. השוו: גור אלרואי, חלוצים אובדי דרך? סוגיית ההתאבדות על סדר יומה של העלייה השנייה והשלישית, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997.

[22] חיים גורי, 'העברית ראשי פרקים', זמן יהודי חדש (לעיל הערה 13) ב, עמ' 335. ראוי לציין שדוברי עברית החיים בארץ אחרת מאבדים את העברית המתחדשת. על שיעורי הצמיחה של השפה אפשר ללמוד מהמילונים: במילונו של אליעזר בן יהודה מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, 1908-1958, נרשמו 23,000 מילים; ב'מילון עברי' של יהודה גור נרשמו 33,000 מילים. במילון החדש של אברהם אבן-שושן  2003 [שקדמו לו מהדורת 1947–1952; 1966–1970], נרשמו כ-70,000 מילים. מאז נוספו עוד מלים רבות.

[23] י"ד אייזנשטיין, עורך האנציקלופדיה אוצר ישראל,  משבח בעשור הראשון של המאה העשרים את המילים החדשות עיתון (שהמציא אליעזר בן יהודה), ירחון ושעון (שהמציא יחיאל מיכל פינס), אבל רואה בעין רעה מאד, מטעמים לשוניים שונים, את המילים החדשות שנוצרו בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים בידי 'ועד הלשון' שנוסד בשנת 1890 בידי אליעזר בן-יהודה ודוד ילין והתקיים כחצי שנה. הוועד החל לפעול מחדש  ב1904 והחל לפרסם חוברת ראשונה של 'אל תאמר-אמור' ב1911 כשהבסיס לפעולתו הוכן בידי העלייה השנייה. מלים כגון לחמניות, אטריות ואזני המן, שחידש ועד הלשון, ומלים שנוצרו בידי מחדשים שונים כגון: מעניין, רצינות, ועידה, חנוכייה, כלבלב, חתלתול, נחשבו כפסולות מלהיכנס בשערי השפה העברית, כאמור בערך שכתב על השפה (לעיל הערה 2), עמ' 317. עוינות רבה כלפי בן-יהודה וחידושיו, כגון בובה, גלידה ואופניים, מדרכה,  מברשת, מטרייה וכפפות, כרובית, מגהץ ופצצה, גברת, ריהוט ויוזמה, הפגינו גם ראשי המדברים בספרות העברית, בעיקר מקרב הסופרים חכמי אודסה, יוצרי הספרות העברית וקובעי הנורמות של התרבות היהודית בראשית המאה העשרים, אחד-העם, חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שמעון דובנוב ואחרים. מנדלי מוכר ספרים, שכתב רק ביידיש, הודיע כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור". גם  סופרי העלייה השנייה, ש. בן-ציון, י"ח ברנר וש"י עגנון, שהגיעו לארץ ישראל בראשית המאה ה-20, התנגשו עם בן יהודה בשל חידושיו הבלתי ראויים, לדעתם, משום ששאלו מערבית ומשפות זרות ולא הסתמכו על המסורת העברית, ולא פחות מכך, בשל סגנונם הסנסציוני של עיתוניו. חיים נחמן ביאליק (1837-1934), שכבר בעשור השני לחייו, בגיל 17, בראשית המחצית השנייה של המאה ה19, בימיו בישיבת וולוז'ין, ביקש לקחת חלק ברעיון תחיית השפה העברית בדיבור, וחשב שלשם כך ראוי להתחיל בהכנת מילון עברי-עברי שלם ומשוכלל שיכנס את כל המלים הקיימות בשפה, כפי שהעיד חברו לספסל הלימודים בישיבת וולוז'ין (כמובא במאמרו של ד' גולדשטיין, "מתחילתו של ביאליק", דבר, 23.11.1934), טען במסה "חבלי לשון", שפרסם בכתב העת "השילוח" (1908) שביצור השפה העברית צריך להיעשות בראש וראשונה "מתוכה ומגופה", על ידי החייאת המקורות הלשוניים הגנוזים באופן רדום ברבדים השונים של התרבות העברית לדורותיה (מקרא, משנה, מדרשים, שירת ימי הביניים וכן הלאה), ורק לאחר מכן על ידי חידושי מלים או תרגומן מלשונות העמים. וכך, בהמשך לגרעין המחשבה שהגה עוד בוולוז'ין, הטעים ביאליק: "מילון עברי-עברי שלם ומשוכלל, מילון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גידולו והתפתחותו ובאפשרויותיו הקרובות המקופלות בו, הוא קודם אפוא לכל שאר מעשי הרחבה ותרגומי מילונים" (ביאליק, "חבלי לשון", כתבי ח"נ ביאליק, דביר, תל-אביב תשכ"ח, עמ' קצ).על יסוד תפישה זו התנגד ביאליק לדרכו של בן-יהודה שכלל במלונו מלים שהוא חידש שמקורן לא היה בשפה העברית. לדברי שמואל אבנרי: "קודם כל ייחס ביאליק לבן-יהודה להיטות יתר לחדש מלים בלא לנצל די את העושר הלשוני הצפון ברבדים ההיסטוריים של השפה העברית. ביאליק ראה פסול בהעשרה מואצת ומלאכותית של הלשון, בתהליך שדימה ל"בית חרושת של מלים חדשות"; ומכאן גם הסתייגותו מעיתוניו של בן-יהודה, שופעי החידושים הזרים, אשר בהם ראה "מוקצה מחמת מיאוס" (ראו: איגרות ח"נ ביאליק, ב, בעריכת פישל לחובר, תל-אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עב); במאמרו המקיף של ש' אבנרי, 'ביאליק נגד אליעזר בן יהודה, הארץ 17.12.2010) נזכרים פרקים מרתקים בסכסוכים בין עגנון וביאליק נגד אוסישקין ובן יהודה בעניין מיתוס החייאת הלשון, ומובאים ציונים ביבליוגרפיים על קודמיו של בן יהודה,  יוסף הלוי, ברוך מיטראני  וניסים בכר, בהחייאת הדבור העברי. ביאליק אהב לחדש מלים מהמקורות וחידש כארבע מאות חמישים בכתב וכמאה בעל פה, שרק כמחציתן נקלטה בשפה. בין המלים שחידש: ערגה, תגובה, טייס, מטוס, טייסת, מצלמה, מזחלת, סוכך, ספח, רשרוש, מסויג, יבוא, יצוא, תאונה , שלדג, גחלילית, שנינות, תגובה, פַקָּח, רשם, קדחתני, מענק, פריון ועוד. ראו יצחק אבנרי, מלון חידושי ח"נ ביאליק שבכתב ושבעל פה, תל -אביב תרצ"ה. ח"נ ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, שמחה בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסדו ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. יחיאל מיכל פינס, עליו אמר ביאליק בהספדו: "הניסיונות הראשונים להכניס את הדבור העברי לתוך החיים עשו פינס ויעבץ", חידש את המילים ספרייה, רכבת ועגבנייה, מחוג ושעון. מלים כמו תקשורת, תמליל, תצהיר, אתגר, מודעות, תחכום ותסכול, דו-ערכיות, מעורבות, מחויבות ואילוצים, הסברה , פיחות או ייסוף, מהפך או מחדל, הסלמה ומחשב, כביש ומחלף, תרסיס ותזכיר,  נוצרו רק במחצית השנייה של המאה העשרים משנות השישים ואילך. מידע רב ערך על השפה העברית וגלגוליה מצוי בכרך השני של  זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני, בחלק המוקדש ל'עברית ולשונות היהודים' ב, עמ' 349-234,שערכו רוביק רוזנטל ורפאל ניר בהשתתפות סופרים וחוקרים שונים.

[24] ראו: ריבה אביעד, 'מפעל הנחלת הלשון',  זמן יהודי חדש (הערה 13 לעיל), ב,  עמ' 294-297

[25] דוגמאות לסוגים ספרותיים מגוונים אלו ראו במאמרי "עברית מכל העברים" (הערה 14 לעיל); ר' אליאור, "פניה השונות של החירות: עיונים במיסטיקה יהודית", אלפיים 15,  תל-אביב: עם עובד תשנ"ז.

[26] ראו דיון מפורט: רחל אליאור, 'מי היו המורים הראשונים?' הרצאה במכון ון-ליר בכנס הבין לאומי על חינוך. נוסח כתוב באתר: http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2012/10/blog-post_10.html התלמוד מספר על ריבוי בתי מדרש של תינוקות בית רבן בירושלים, ראו: ירושלמי מגילה עג, ד; כתובות לה, והשוו: בן מתתיהו, נגד אפיון, על  חשיבות לימוד תורה לילדים  א,60; ב, 204. [מהדורת שמחוני, עמ' יד, טז]

[27] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מהדורת אריה כשר, ירושלים:  תשנ"ז, עמ' סא [ספר שני, יח, 178]; עמ' כ-כא [ספר ראשון, סעיף ח].

[28] לנוסח הלטיני של דברי אוריגנס עם תרגום עברי ודיון, ראו: שאול ליברמן, מדרשי תימן, ירושלים תש"ל, עמ'  16¬-1; על אוריגנס ועדותו, ראו: מנחם  הירשמן, המקרא ומדרשו: בין חז"ל לאבות הכנסייה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד תשנ"ב, עמ' 73-65. ציטוט עמ' 68.

[29] וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ ...רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם. (מלכים ב יח, כו ); וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית (שם יח, כח)  ומקבילה ישעיהו ל"ו, יא; "וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה י"ג,  כ"ד).

[30] ראו משה צבי סגל, מבוא המקרא, ירושלים: קרית ספר 1967, התפתחות השפה העברית, עמ' 25-32.

[31] על הספר ראו: מיכאל סיגל, ספר היובלים, שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות,  ירושלים: מאגנס תשס"ח. שם בעמ' 9-32 סקירה ביבליוגרפית על מצב המחקר. על ספר היובלים ומקומו במסורת הכוהנית המיסטית, ראו: ר' אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים: מכון ון-ליר תשס"ט.

[32] ראו: ר' אליאור, "חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה", כחלום יעוף וכדיבוק יאחז  על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים,  עורכים, ר' אליאור ואחרים, ירושלים: מאגנס, תשע"ג, עמ' 62-122

[33] ספר היובלים יב, כה-כז בתוך: הספרים החיצונים, מהדורת אברהם כהנא, ירושלים: מקור, 1978, עמ' נב. כל ההדגשות הן שלי.

[34] ספר חנוך א פא, א-ג (מהדורת כהנא, עמ' עה). ספר היובלים ד, יז—כה (מהדורת כהנא, עמ' לג). על חנוך במסורת הכוהנית ראו: ר' אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה (לעיל 31), עמ' 169-230 .

[35] ספר חנוך ב כג, מב--סו (מהדורת כהנא, עמ' קלט—קמ).

[36] "ומלכי צדק מלך שלם [...] הלכות כהונה מסר לו", בראשית רבה מג, ו (מהדורת תיאודור-אלבק, א, ירושלים: ואהרמן, תשכ"ה, עמ' 420-421 ; ראו בראשית רבה נה, ו; והשוו שם, עמ' 462). לעניין הנחלת המורשת הכתובה במסורת הכוהנית בזיקה למלכיצדק, ראו רחל אליאור, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 31), עמ' 90, 138, 154, 158. על מגילת מלכיצדק ראו שם עמ' 90-91

[37] ספר היובלים מה, טז (מהדורת כהנא, עמ' שו). על לוי וספריו ראו זיכרון ונשייה, עמ' 231-267. על זיקת הכוהנים והלויים לספרים מצויה עדות מאלפת במגילת המקדש, ממגילות מדבר יהודה, שם מופיע הפסוק מספר דברים יז, יח  על  חובת המלך לכתוב ספר תורה, בנוסח שיש בו שינויים מאלפים, המדגישים את הזיקה בין ספר התורה לכוהנים, ומטעימים את כפיפות המלוכה לכהונה ביחס למקור החוק והתוקף: "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתבו לו את התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים. וזאת התורה אשר יעשה המלך על פי הכוהנים ביום אשר ימליכו אותו" (טור נו, שורות 20--21—טור נז, שורות 1--2). דהיינו, בנוסח המגילה, לא המלך כותב את הספר אלא הכוהנים הם הכותבים. את התורה ולא את משנה התורה כבנוסח המסורה. כלומר מקור הסמכות בתורה הכתובה ובכהונה המוסרת את דברי התורה בספר כתוב.

[38] סרך העדה1, 1—5 (מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, מהדורת יעקב ליכט, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ו, עמ' 252. השוו אלישע קימרון,  מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, א-ב, ירושלים: יד יצחק בן צבי  תש"ע-תשע"ג. לציטוט ראו: א, עמ' 235.

[39] ראו: א' קימרון,  מגילות  מדבר יהודה, החיבורים העבריים, לעיל הערה 38). לתיאור קצר של כל אחד מהחיבורים, עניינו ופרטי פרסומו ראו: זיכרון ונשייה (לעיל הערה 31), עמ' 80--112.

[40] ספר בן סירא השלם, מהדיר משה צבי סגל, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' שנה –שנו. פרק נא, פסוקים כז-לג. סגל ציין שם, עמ' נו, שמזמור זה, המהלל את בני צדוק, היה נאמר כתפילה בציבור במקדש.

[41] שם, הקדמת המתרגם ליונית, אחרי המבוא של המהדיר, עמ' א.

[42] ראו גיטין, ס ע"ב: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב...ואי אתה כותב הלכות; אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". השוו: יעקב זוסמן, "'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יוד", י' זוסמן ודוד רוזנטל, (עורכים), מחקרי תלמוד: קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים, חלק ג, כרך א, ירושלים תשס"ה, עמ' 209—384.

[43] 'דבר זה מסורת בידינו' (סוטה י, ע"ב) "מסרת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז" (שקלים ו א).

[44] על מושגים אלה ראו: יעקב ליכט, מגילת הסרכים; ירושלים: מוסד ביאליק תשכ"ה; ר' אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: מאגנס  תשס"ג; על החיבורים בהם מצויים ביטויים אלה, ראו: הנ"ל, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, הערה 31 לעיל. 

[45] לדברי פרופ' יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, ירושלים: שוקן תשס"א

[46] לפי דעתם של פרופ' נחמיה אלוני, פרופ' פטר היימן, פרופ' יוסף דן, וד"ר צחי וייס. ראו סקירת המחקר אצל ליבס לעיל. השוו: צחי וויס, 'הערות קצרות על הקשרו הסורי של ספר היצירה', בתוך: דברים חדשים עתיקים; מיתוס, מיסטיקה ופולמוס, פילוסופיה והלכה, אמונה וריטואל במחשבה היהודית לדורותיה. (עורכת), רחל אליאור,  ח"א, ירושלים תשע"א, עמ' 75-89

[47] על יסוד הפסוק המשולב בדיון ב'מלאך פניו' (ישעיה סג ט) 'השם בקרבו את רוח קדשו' (שם סג, יא).

[48] השוו: "שלש אמות שבע כפולות י"ב פשוטות, אלו כ"ב אותיות שבהם יסד י"ה יהו"ה צבאו"ת אלהים חיים אלהי ישראל אל שדי רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו: ספר יצירה ה:ו

[49] 'לנטע שמים וליסוד ארץ' (ישעיה נא טז) או 'לפנים הארץ יסדת' (תהלים קב כו) 'תבל ומלואה אתה יסדתם' (שם פט יב). השורש י.ס.ד קשור גם לפסוקים המזכירים את יסוד בית המקדש ויסוד המזבח.

[50] על יצירה רחבת אנפין זו ראו: גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק תשל"ז; הנ"ל, דברים בגו, פרקי מורשה ותחיה (עורך אברהם שפירא), עם עובד: תל-אביב, 1975, עמ' 153-222; 223-270; ר' אליאור, "פניה השונות של החירות: עיונים במיסטיקה יהודית", אלפיים 15, תל אביב: עם עובד תשנ"ז, עמ' 9-19.