סומים ועיוורים בעיניים פקוחות לרווחה: וינייטה לפרשת בא

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

ההיסטוריה הייתה משתנה אילו לא התגרו המושלים  בבלתי נמנע. 

סבינה סעד, עבדים היינו

מושלים מוקפים יועצים, רובם חכמים ונבונים ובקיאים בהלכות שלום ומלחמה ומשפט וכלכלה וחברה, היודעים לחשב שכרו של צעד נבון והפסדו של צעד יצרי ונמהר, וחזקה עליהם שהם מאירים עיני אדונם בטרם יחליט לאן, בין כה לבין כה, הוא פונה ללכת. אם יאמרו למלך כי פניה לשמאל מוליכה אותו באורח בלתי נמנע לאסון, צריכים היו לצפות כי המלך יפנה ימינה, ואם יאמרו לו כי ימין הולכת אל הרעה הבלתי נמנעת, צריכים לבטוח בו כי יצא בדרך המשמאילה. הרשומות מכחישות את ההנחה הרציונאלית הזאת. מעשה רציונאלי הוא מעשה העולה בקנה אחד עם הטובה הגלומה בו לעושיה. אדם ההולך במודע אל יעדים הסותרים את טובתו, איננו רציונאלי. אבל כאמור, דברי הימים משופעים בעדויות על החלטות הנוגדות לא רק את חוכמת היועצים אלא אפילו את חוכמת המלכים עצמם, היודעים כי יצריהם, יהיו אשר יהיו, או הפוביות הכפייתיות, דוחקים בהם לבחור בדרך המוליכה על פי כל אמת תבונה אל התהום, והם מכחישים את התבונה או אומרים לנפשם ביוהרה כי הם נבונים מן התבונה עצמה, והולכים סומים ועיוורים, בעיניים פקוחות לרווחה, אל מפלתם הוודאית. 

"שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם" (שמות י',ז') אומרים עבדי פרעה לאדונם. הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע  משמעו כי צריך היית לדעת מכבר. יותר מזה, הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע אומר כי צריך היית לדעת כבר מתחילת הגזירות שגזרת על עם שלם כי, חזק ככל שתהיה, מעצמה חמושה מול שבט רועים גם אם ריבויו הטבעי היה נראה בעיניך כאיום -  הנך מועד לכישלון, כי " אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ" (קהלת ח',ח') ואין אפשרות לגבור בדיכוי הרבים על הצמא הטבעי לחופש של המעטים. כל המערכות האלה נגמרות באובדן המדכא. ועל כן, הרפה, חזור בך, "שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים", חסוך למצרים את אובדנה, לא רק המוסרי, הפיזי. עבדי פרעה ידעו, על פי כל ההיסטוריה העתידה לבוא על העולם במאות ובאלפי השנים שתהיינה, כי הפיזי הוא תעתוע. החומות הבצורות הנראות כבלתי ניתנות להבקעה, קורסות פתע בניגוח אילי החירות כי אבניהן חלולות. הן מראית עין. הבקתות העלובות, צריפי מחנות השעבוד, אוהלי העקורים, הנראים כולם כמטים ליפול עוד לפני שרוח מצויה תישוב בהן, גם הן מראית עין. השוועה העולה מתוכן נוקבת פלדה. השיר מתיך אזיקים, הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע?

עם זאת יש בדברי עבדי פרעה עדות כי הם נטו לפרש את העימות בין מצרים לבין העברים כעימות אמונתי. "שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶ֑ם" אמרו. לא שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים ויהיו בני חורין. גם את הגזירות פרשו כגזירות עקב עימות דתי. היה להם על מה לסמוך. משה ואהרון, בפיהם, מגדירים את שעבוד מצרים כמלחמת שמים בשמים, שמי פרעה בחילו, שמי ה' במכות טבע, "וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֘ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַעַבְדֻֽנִי" (שם, י', ג'). הם אמרו כן  מפני שפרעה סבר כן. בהשתדלות הדיפלומאטית של מנהיגי המדוכאים  אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים אינו דורש אלא שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַעַבְדֻֽנִי. זאת היית הראייה של פרעה. מלכתחילה. היא הכתיבה את האסטרטגיה של משה ואהרון. הם העלימו בשיחם עם השליט את התביעה האולטימטיבית לשחרור מעבדות. הם בחרו להציג את התביעה כדרישה לחופש דתי, לא לאומי. "וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר" (שם, ה',א'). הם נזהרו מלהכניס את הרעיון של "יציאת מצרים" כסעיף באמנה הדתית שהם ביקשו לכרות עם המלך "דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽה' אֱלֹהֵ֔ינוּ" (שם, ח',כ"ג). לא יותר מאשר 'כברת הדרך' הנודעת כמידת מרחק קלאסית בעולם של אז, כדרך שלושת הימים ששם לבן בינו לבין צאן יעקב חתנו (בראשית ל',ל"ו). מרחק מותר. מרחק לגאלי. מרחק מפריד. לא מרחק פרידה.

 פרעה, נוכח פני עבדיו יועציו, מגיב כהגב גברא רבא  הבטוח בכוחו על קריאת התיגר היהירה של יריבו המתחזה כתקיף ממנו. הוא אינו מתיירא מפני האל הפולש "ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ", הוא וירטואלי בעיניו ואיומו סרק. למעלה מזה, הוא לא קיים בממש כלל והוא ודרישותיו שווא."וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל, לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ" (שם, ה',ב'). בשום שלב במשא והמתן הנוקשה בין משה ואהרון לבין פרעה אין הם מעלים על דל שפתיהם את התביעה לחירות. הם מסתירים מפרעה ומעבדיו את התייצבות אלוהי ישראל לימין המאבק בדיכוי. אף מילה על "...שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם" (שם,ו',ה'). הם בוחרים לדבוק בטיפוח ההזיה הפרעונית כי כל שאלוהי העברים דורש הוא שיעבדו אותו, שהמאבק הוא על מי בראש, פרעה או הוא. ככל שליט המשעבד עם זר הנתון לחסדיו בממלכתו, הוא אינו מעלה על הדעת כי השעבוד מעיר בזעקה את האלוקים. העם הזר הוא משאב. לא אדם. כמוהו כבהמת משא, עבודתו היא חלק מן הסדר הטבעי. אפילו אם יש אלוהים אי אפשר שגורל המאמינים בו מעניין אותו. גם הוא רואה בהם משאב, שהוא, האלוהים, אם הוא קיים, מנצל אותו, מגייס אותו לצרכיו במאבק בינו לבין פרעה. לא יותר.

 משה ואהרון נזהרים שלא להזכיר חלילה "אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים, וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם" (שם ו'-ז'). לא רק שדיכוי העברים אינו סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם בעיני פרעה, זה לא קיים, ואי אפשר לו להתייחס לכך, אלא שהצגת האל ככוח עליון המזדהה עם אבק אדם חסר זכויות ומעמד, אינו יכול אלא לעורר זלזול בעיני שליט אליטיסטי. אין פתטי יותר מאל ממין זה. הוא מעורר חמלה. לאל כזה - מלך כפרעה לעולם לא  ייכנע. ואכן, כשעבדי פרעה משכנעים את אדונם כי אלוהי העברים מתגלה כקנאי יותר משהעלה פרעה על הדעת, כמושל מאגי בכוחות הטבע,  כאלוהים שיכה עוד ועוד אם לא תוענק לעברים העובדים אותו רשות ממלכתית לצאת דרך שלושת ימים למדבר לחוג לו ולשוב מיד מצרימה, הוא נכנע, קורא למשה ולאהרון לשוב לחצרו להודיעם " לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים" (שם י',ט').

 המענה של משה מטרף את דעתו. כולם ילכו. לא רק עובדי אלוקי העברים, הגברים. "בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־ה' לָֽנוּ" (שם,י'). פרעה אינו מוכן להיות מרומה. הוא הסכים לעבודה. הם אומרים לו עתה " חַג ה' לָֽנוּ". זה לא. לא ביקשתם אלא מעמד דתי "לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־ה' כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים" (שם י"א). אין דרכם של נשים וטף להימנות עם עובדי האלוהים. גם עבדי פרעה לא יעצו לו אלא שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים, לא את הנשים. הגברים ממונים על הקשר בין השמים ובין הארץ. הוא זועם על השלוחים הנכלולים של אלוהי העברים. "וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה" (שם)! הם מפירים את האיזון. בכוחות המאגיים שנתגלו כבר למעשה בראשית ההתיישבות של העברים בגושן, כקוסמים וכמכשפים, הם מבקשים להכניס גם את הנשים לתוך שורות המתפללים. בגושן הם פרו ונתרבו בניגוד לחוקי הטבע. הם הפליאו בלהטוטי המטה שהיה לנחש וכששב נחש זה להיות מטה בלע המטה שאין דרכו לבלוע, לא הנחש, את מטות החרטומים, "וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם" (שם, ז',י"ב). המטה הזה ניצח על הפיכת מי היאור לדם,  "הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם" (שם ז',י"ז). כבר בעבר, זמם פרעה לסלק מן העולם את הגברים העברים לבל יהיה לו לאלוהי העברים עובדים ובכך יובס, "וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה" (שם, א',ט"ו). כאשר כשל והמיילדות החיו את הילדים ציוה "לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן" (שם א',כ',ב'), כי הבנות אינן עובדות את האלוהים. גם זה כשל.  לא אחרת מאשר בת פרעה משתה את העברי שעמד לפניו עתה מן המים. שוב ושוב הוכחה עוצמתה של המאגיה העברית. 

עבדי פרעה העריכו כי המערכה בין פרעה לבין אלוהי העברים הוכרעה לטובת אלוהי העברים. הם ראו במשה את המוקש עליו נקראו העבדים לדרוך ולהפוך לעובדי האלוהים. גם הם לא ראו בעבדות כשלעצמה  מוקש מוסרי. הסוגיה לא הייתה קיימת גם בעיניהם. אבל עתה הודו כי יש מוקש. כי נהיה מוקש. כי מוכרחים לפרק אותו כדי שהעבדים ישובו להיות מה שנועדו להיות. משאב. כדי שאלוקי העברים יירגע ויחדל מלהיות אויב ולא יעלה מן הארץ את עבדיו ויפיל מגבוה את מלך הארץ, פרעה. בעצם, אמרו בליבם, הוא חשש לכך כבר מזמן. עוד בטרם התרבה העם המאגי הזה ראה בהם המון ואמר, " הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה.... וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ" (שם,א',י'). הוא ידע אם כן כי מול אלוהים כזה שגייס לעצמו עובדים כאלה, תבוסתו בלתי נמנעת. אבל הוא לא היה מסוגל לציית לתובנותיו הוא. למרות שלא היה לו מושג מה היא חירות ומה עוצמתו של הצמא לחופש, הוא ידע כי היא חממה לגידול אמונות חתרניות, שאי אפשר לבלום אותן אלא בשחרור העבדים. הוא לא שיחרר. הוא התחכם, גם שימר את השעבוד וגם ניסה להכות את אלוהי העברים בהטבעת הגברים. כוחם המאגי עמד בינו לבין ניצחונו. הוא הלך בעיניים פקוחות אל תבוסתו. לו ציית לבלתי נמנע, לו קרא דרור לעברים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו עדיין אסירי תודה לפרעה במצרים, שם היינו נשארים מתוך הערצה למלכות חסד ששחררה אותנו מבחירתה היא מעבדות משפילה וקלטה אותנו בקרבה שווים ושונים, או אפילו כבר שונים לא. היסטוריה הזאת לא נכתבה.