יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר
מכל המלאכים המשוטטים יומם וליל בכל הארץ לשמור על ביטחונם של בני האדם,
לא זו אף זו. המהרש"א ,רבי שמואל הלוי איידלס, (1555-1632), אומר מפי רבותיו הקדמונים כי המלאכים המלווים את האדם נבראו על פי מעשיו של אותו אדם עצמו. ".... כי מלאכיו שבורא לו האדם בכל יום לפי מעשיו - יצוה אותן הקדוש ברוך הוא לשמור אותו בכל דרכיו" (חידושי אגדות על תענית י"א,א'). מלאכים אלה הם גם העדים אשר יתייצבו בבית דין של מעלה ויעידו על מעשיו הגלויים, וביותר על הנסתרים, של הנפטר ויזכירו קבל עם, "כך וכך עשית ביום פלוני..." (שם), ועצם ידיעה זו שהמלאך המלווה קרוב לראות הכל ולרשום הכל, היא מין ממיני השמירה ששומר המלאך הנברא מן המעשים על החוטא שיזהר מחטוא. ומעתה, וכי אפשר ממעשיו של יעקב ייוולדו מלאכיהם של אפרים ומנשה? האם ביום פקוד האלוהים נפש כל חי יבואו מלאכיו של יעקב להעיד על מעשיהם של נכדיו? אי אפשר. על פי הנראה, ראוי היה לו אפוא ליעקב כי יבקש כי מלאכיהם של אפרים ומנשה ילוו אותם כל ימיהם ויברכום, ולא כי המלאך ששמר עליו על יעקב בכל דרכיו וגאל אותו ממלתעות המפגעים שארבו לו יתלווה מעתה לנכדיו. מה שעבר על יעקב מיום היוולדו אוחז בעקב אחיו עשו ועד למותו בצל כנפי הנשרים של בנו יוסף בגולת מצרים, לא יכול היה לעבור בעתיד לבוא עליהם על נכדיו. למה נתכוון אפוא בצוותו את המלאך ששמר עליו וגאל אותו מכל רע לשמור על נכדיו ולגאול אותם מן הסכנות הצרות עליהם ומן המוקשים המונחים על משעול חייהם שלהם?
נראה כי כיפתרון חידה זו מוצפן בתיבות הפסוק " וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק" (שם). יִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י היא בקשה על יעקב, לא על אפרים ומנשה. לא הם ינציחו שם ישראל. שם ישראל יונצח בהם. הסב הזקן מבקש על הישארות הנפש שלו. הוא שואל בליבו לחיות בהם בנכדיו. רגע לפני שהוא עוצם את עיניו שכבדו כבר מזוקן, הוא דובר אל המלאך שלו ששמר אותו וגאל אותו, ומשביע אותו ללוות אותו גם אחר מותו, לשמור את שמו, ולהוסיף ולגאול אותו תמיד מן השכחה. "יעקב אבינו לא מת", אומר רבי יוחנן (תענית ה',ב') בשיח תלמידי חכמים בחבורת רעיו. מיד מקשים חבריו עליה על קביעתו הפסקנית המתמיהה ושואלים אותו היאך לא מת, "וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא," כלומר, כלום ספדנו אותו, וחנטנו את גווייתו, והבאנו אותו לקבורה בכדי, מספד שווא מדומיין, חניטה מדומה, קבורה בלא גוויה, ולאמת, הוא כלל לא מת? מיד קורא רבי יוחנן בפסוק (בירמיה ל' י'), "וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ה' וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל, כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם, וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד" מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים" (שם), אם זרעו חי - גם הוא חי. בהם. אם בניו ובני בניו יושבים שקט ושאנן ואין מחריד - כן הוא יושב בטח ואין טורד אותו מתחת צל גפנו ותאנתו.
ממה פחד יעקב על פי ירמיה? מהיותו האחרון בבית אברהם, ממוות פרטי שכמוהו כמות כל המשפחה כולה, כל השבט, כל העם, כל האומה. הוא פחד שמא לא יהיה לו אחר מותו במי להמשיך לחיות, ביוצאי חלציו, בצאציו, בזרעו. אין מיתה יותר מיתה ממיתה שאין אחריה מי שיחיה את המת. ספדו ליעקב. חנטו את יעקב. קברו את יעקב. אבל כמה מספדים יש בעולם שאין אחריהם מי שסופד עוד? כמה קברים יש שאין אחרי הקבורה מי שפוקד אותם שוב והם אבני שממון וציוני תוגת עולם. יש בתי עלמין בעולם בהן נחות מצבות אילמות עליהם כתובים שמות שאיש אינו הוגה עוד. אבני עצבת. כמה דממה יורדת על המת שאינו משאיר אחריו אפילו את שמו על הארץ הזאת? מי יודע אם ברגע בו כובה הנר, אין החרדה הנוראה שמא הכל יחשך כאן לעד מרעידה את האש הקטנה ומעצימה אותו רגע ללהבה אחרונה. חרדה זו, חלק יעקב עם מלאכו בטרם ימות וביקש על נפשו " וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י" , יימשכו בהם חיי, ועל נפש אבותיו ביקש, "שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק", יימשכו בהם חיי הראשונים שייסדו את בית ישראל.
זאת הפעם זאת הברכה, לא משמני הארץ לנערים, לא עזוז וגבורה וכוח לנערים, לא אדנותם ולא מלכותם כאדנות ומלכות אביהם של הנערים, אלא ברכה אחת - יחיו הנערים ואחיה בהם בנערים. הצימוד המופלא, הזקן-הנערים הוא צימוד החרדה והתפילה. "...עֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת" (שם,מ"ח, י'). האיש עיוור. כל הסובב אותו אפלה. מקומו אפלה. הסובבים אותו אפלה. יוסף אפלה. בניו אפלה. בעיני בשר שכבדו מזוקן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת, אבל הנה באורח פלאי אומר הכתוב " וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה" (שם,ח'). מה רואה המת בעיני רוחו? את הבנים אחריו. אם רואה הוא אם סומא, ההולך מן הארץ מביט במה שיוותר בארץ. מביט וחרד. מביט ומתפלל. מת, ואינו מת.
נראה כי הדברים רמוזים כבר בתיבות " הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע". אם על העבר, די היה לומר המלאך 'הגואל אותי מרע', בלי מִכָּל. החיים נחתמו. טוב שהיה בהם נחתם. רע שבהם נחתם. סוף לכל. סוף לברכה. סוף לקללה. מסך. תום המחזה ותום כל עלילותיו ותום כל דמויותיו. אבל אם על העתיד, דבר לא נחתם. אין סוף. מן הטובה יכולה לצמוח עוד טובה ומן הרעה עוד רעה, וצריכים לחוש לטוב שמא יתהפך ולהתפלל שהרעה תתגלה כטוב, ועוד. הכל תהליך. אין תוצאה סופית. ועל כן "מבחן התוצאה הסופית" הוא לא רק אשליה אלא גם כפירה. אחרי כל תוצאה יש עוד תוצאה. ומה שנראה סופי יכול שאינו אל תחילת דבר, או רע מזה, רידוד החיים כולם לתוך מטרה יחידה, רתימת כל המאמץ האנושי לתכלית אחת, שאם הושגה- בין טובה היא בין חלילה רעה - היא מצדיקה את כל עמלו של האיש. במה שיצא להשיג הוא נבחן, אם יצא להעשיר הוא נבחן בעושרו, ואם יצא למשול הוא נבחן בממשלתו כאילו אי אפשר שמי שהעשיר ייעני למחר, ומי שמושל יושפל כעבד בעתיד, ויותר מכל כאילו שהאמצעי הפך למטרתו האחד של האדם. המלאך שגאל את יעקב בחייו גאל אותו מרע. אבל עדיין לא מכל רע. רע מכל יכול היה להיות כי אין אחרי יעקב אלא מצרים, אלא טשטוש ייחודו של בית ישראל, אלא גלות, ורדיפה, וטמיעה, והיעלמות לתוך המסה האנושית שאין בה זכר עוד למשפחת בית אברהם. המלאך הגואל אותי מכל רע , הגואל אותי מן הרע שיכול עוד לבוא - הוא המלאך שיעקב מתפלל אליו.
...ואמר הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל, הווה מתמשך, לא מלאך שגאל אותי עד הנה, לשון עבר, אלא מלאך שפעולתו מתמדת. אין שורה תחתונה לגאולה. עמוקה באר החוכמה הזאת היודעת כי העתיד בוחן את ההווה, ועל פי פני המחר ניכרים פני התמול. אפילו זכה אדם ומעשיו בראו לו מלאכים מלווים שגאלו אותו מרע, עדיין החיים הולכים וצריכים למעשים שיבראו עוד מלאכים גואלים לא רק מרע, אלא מכל רע, לא רק עד הנה, כי אין גאולה עד הנה, אלא גם לעתיד המתחדש תמיד לבוא, כי גדולה הכמיהה לגאולה אפילו יותר מזו שראוי לו לאדם להודות על שברכה אותו במהלכה.
01.01.2015, ערב פרשת ויחי התשע"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.