ארכיטקטורת הזיכרון בונה את השכחה: לקראת יום השואה הבינלאומי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

במחנה בלזץ

המתרגם של ספרי "אישה אחת" כותב לי כי נתקל בשם של מחנה בו היינו הוריי ואחי ואני אסירים בצרפת של וישי בקיץ 1941 והוא לא מוצא לו זכר במאגרי המידע האינטרנטי. הוא אינו מאיית את השם  כתיקונו, אבל כותב כי ניסה חלופות באיות ואף על פי כן העלה חרס בידו. גם באיות הנכון לא מצא אלא עיירת קיט חסרת אפיונים ייחודיים בדרומה של צרפת. שום מחנה. שום מתקן מעצר. דבר לא. 

אני הייתי שם. אמי ואבי ואחי היו שם. אבל לא הוא ולא כמעט כל העולם כולו יודעים שהיה שם מחנה. נמחק. איננו. לא היה. הוא לא הלך אצל רשימת מחנות הריכוז והעינויים והסלקציה טרם דראנסי ואושוויץ בצרפת. הרשימות שהיו בידו היו של המחנות שהיו לחלק מארכיטקטורת הזיכרון שנבנית אחרי מלחמת העולם השנייה. היא בנויה על הפיכת המחנות ה"פרומיננטיים", הנודעים ביותר לחרפתם, דכאו, בוכנוולד, טרזיין, סוביבור, מיידנק, אושוויץ-בירקנאו, שהיו לסמלי שואה וכמו נועד שמם לשאת את כל האימה כולה בתוכם. הם השמות הנזכרים כמעט בכל האזכרות בבתי הכנסת ובטכסי האזכרה ואי אפשר להעלות דרכם על הדעת מה היה ההיקף הבלתי נתפס של מתקנים בהם נטלו אנשים באורח השיטתי ביותר את צלם האנוש מאנשים אחרים. 

משרד המשפטים הגרמני פרסם בשנת 1967 אחרי מחקר שנמשך למעלה מעשרים שנה רשימה של 1200מתקני ריכוז בגרמניה ובארצות שנכבשו על ידי הרייך הנאצי . המוסד האמריקאי Jewish Virtual Library (JVL) מפרסם בסוף המאה הקודמת רשימה אחרת. היא מונה  15.000  (!) מחנות ריכוז קטנים וגדולים, מחנות עבודות כפיה, מיון בטרם גירוש, ועוד.  נכון, אי אפשר לצפות כי החזן של תפילת "יזכור" יאמר " אשר נהרגו ונשחטו ב...15.000מקומות שאני מונה עכשיו בשמם". זה מפלצתי. אבל זה בדיוק העניין. זה לא מפלצתי בלבד מפני שזה היה. זה מפלצתי מפני שהיום זה כבר לא היה.

  לא התפלאתי אפוא כי המתרגם שלי לא מצא את המחנה "שלי" BRENS ברשת. הוא היה אחד מחמישה עשר אלף. שלחתי לו הפרטים מתוך הויקיפדיה הצרפתית. כתוב בהם כי המחנה נבנה על ידי הצרפתי בשנת 1939. הם הקימו בו 26 צריפים. הגרמנים פלשו לצרפת- בלגיה -הולנד ב-10 במאי 1940. אנחנו נמלטנו מעירי אנטוורפן ב12 במאי לכיוון פורטוגל משם חישבו הוריי להפליג אל מעבר לים. נעצרנו על ידי כוחות וישי והושלכנו לאחר זמן למחנה "שלי". בויקיפדיה כתוב כי היו בו 1000 יהודים, ביניהם יוצאי בלגיה רבים, שנסו על נפשם מצרפת הכבושה למה שהיה קרוי צרפת החופשית עליה פיקד כראש המדינה המרשל פטן. הייתי ילד. אני זוכר את הנשים שיצאו  רגלי בשורות מסודרות כל בוקר לעבודות כפיה בתעשיות בסביבה. קלגסים צרפתים צרחו פקודות, יישרו טורים, הזהירו נשים שלא היטיבו להתיישר או שרגליהן הלאות לא נשאו אותן כמצופה מאדוני הארץ... אני זוכר אותן חוזרות בלילה ונושרות אל מיטותיהן בצריפים העלובים כעלי שלכת באתנחתאות בין סופה לסופה. אני זוכר את שתיקות אמי נוחה עדן. לא היה לה כוח אפילו להחליף כוח.

אני זוכר את ההתמרדות הגדולה של הגברים, את אבי עליו השלום, את ראש תלתליו השחורים מוקף שומרים, צועק אל נוכח סיר ענק של אפונים שהיו מתולעים ובלתי אכילים אף על פי שלא בא לצלחות האלומיניום שלנו מזון לבד ממרק אפונים, את המכות, את המאסר בתוך מאסר במחנה. לימים דיברתי על כך עם רבה הראשי של אנטוורפן הרב ליברמן שזכר כמותי את ההתמרדות הזאת ואת מנהיגיה, אבי בתוכם. אני זוכר שאשפזו אותי במעין מרפאה  כי הרעב כרסם בשארית כח החיות שלי ובמקום תרופות תחבה לי אחות או אישה שהייתה לאחות כף גדולה של שמן דגים שאולי הייתה הכף שהטתה את חיי לחסד. שיגרתי למתרגם את תולדות המחנה בו פתחו הצרפתים גם אגף מיוחד לזונות כנראה מפני ששלטונות וישי לא יכלו להשלים עם הדחת הגברים המשוטטים ברחובות הערים החופשיות לדבר עברה חמורה. אחרי הכל, צרפת, גם הכבושה הייתה קתולית. גם הנשים האומללות האלה נשלחו אחר זמן למחנות המעבר להשמדה במחנות ההרג בפולין. אבל כאמור BRENS לא הייתה. ועוד אלפים רבים מאוד של מקומות שהיום אינם ידועים אלא כנקודות בגיאוגרפיה התמימה של אירופה לא היו ולא נבראו בימי הרצח הגדול. עיקר תפל שכחתי. הויקיפדיה המתארת את אימי המחנה מציינת כי הצרפתים של וישי לא בנו אלא Centre d'acceuil , מרכז מבקרים.... זאת שבעים וחמש שנים אחרי שלאמת בנו אחד מחמישה עשר אלף מדורי גיהינום עלי אדמות. Centre d'acceuil......

אני כותב את הדברים האלה היום. יומיים לפני שהעולם יתכנס לציין שבעים שנה לשחרור אושוויץ.יום השואה האוניברסאלי. בשעתו, כששגריר ישראל קידם את ההחלטה של האו”ם על קבלת החוק שהכריז על ה27 בינואר כיום השואה בברכת "שהחיינו", התרעמתי בליבי ואמרתי לי כי אילו קידם את ההחלטה החשובה מבחינות הרבה ב"קדיש" הייתי מכבד אותו כבוד גדול, אבל "שהחיינו" היה כמדקרת דיסוננס מכאבת מדי. אף על פי שאינני בא איתו חשבון, אינני יכול להשלים עם הברכה הזאת עד לעצם היום הזה. 

טובה גדולה הצמיחה ההחלטה הזאת. מדינות רבות מציינות את השואה, מקציבות תקציבים ראויים, או קרובים לראויים, לחינוך, לחשיפת חלקן הן באיימי השואה, לעצרות, לתכניות דוקומנטריות ברשתות, לעידוד ספרות החקר והספרות בכלל. אבל את ההיקף המדהים של מדינות שהיו שותפות בקואליציה הגדולה של הקמת 15.000 מקומות בהם נטרפו חיי אנשים ונשים וטף במלחמה בה לא שירתו קרבנות ההרג האלה בשום צבא, ולבד מהיות ברואים בצלם לא חטאו בדבר, ההיקף הזה לא יכול לבוא לכלל ביטוי בציון יום הזיכרון האוניברסאלי.  עצם העובדה כי נקבע להיות ביום בו שיחררו את אושוויץ, לא בשום יום בו הרוצחים ומשתפי הפעולה מרצון, ומאונס אולי, פתחו את גיהינום ההשמדה בארצותיהם, אומר כי לא שלם עוון חמישה עשר אלף המירצחות עד הנה ולא יהיה שלם לעולם. הם חוגגים את שחרור המדוכאים. הם חוגגים את גבורת הצבא הסובייטי, את תעצומות צבא בנות הברית שפתחו את שערי התופת בה נכלאו שלדים מהלכים עוד, את זכויות האדם, את החירות כאידיאל. הם לא מסוגלים להתמודד עם הכליאה. הם לא מסוגלים להתמודד עם החיסול. הם לא מסוגלים להתמודד עם השכול, עם היתמות, עם העקירה, עם העובדה כי המחנה שלי BRENS מסמל יותר מכל את העובדה כי ארכיטקטורת הזיכרון בונה לאט לאט את השכחה....

25.01.2015