יום שבת, 31 בינואר 2015

כמו יעל

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

Artemisia Gentileschi

"כמו יעל”, אמרה, "כמו יעל". הדם ניגר מרקתו על ירכיה.
טבלה קצת אצבעותיה בדמו.
"לואי", אמרה, "עכשיו אנחנו שווים." 
קמה גופה מלוחלח בצבע מותו.
"אטלפן עוד מעט”, אמרה, "אזמין את המשטרה".

חשבה על הפעם הראשונה שסיסרא הופיע באוהלו של חבר הקייני. על היום הראשון שבו ראה את יעל. ראתה את גופו העצום זורם לקראתה, ממש כדמו של לואי שזרם עתה ממנו ואליה. שמעה את חבר אומר לה: "יולי, אישה, הגישי אוכל לשר צבאו של יבין."
"יולי", קרא שוב כשנדמה היה לו שהיא איננה שומעת.
ראתה ששם לב לשומה שליד אוזנה השמאלית.
ראתה את יעל מזדקפת, רמז פטמת שדה מבעד לבגדה כשומה שליד אוזנה.
ידעה שהוא ישוב וישוב עד....
“יולי", קרא חבר שוב, "גם מים צוננים הביאי, להשיב נפש".
הגישה את המים באותו ריחוף כמו-אדיש.
אותו ערב משעזב סיסרא את אוהלו של חבר הותיר מאחריו את סוסתו האצילה, מתנת ידידותו לחבר ואת כל ערגת זכרותו.
היה בא, מתמיד. מוקסם מידיה הפועלות כדבורים. קולה, צחוקה, אוושת שערותיה זמזמו בזכרונו מעת היה עוזב לעת היה בא.
"חבר איננו", היתה אומרת.
"אבל את נמצאת", היה עונה.
"טרודה" הייתה עונה.
היה חוזר.
מותיר מאחריו את מתנותיו ואת נשואת מאוויו.
שוב הביטה בלואי.
"כמו סיסרא", אמרה. "כמו סיסרא".
הצטחקה.
"צריך לטלפן למשטרה, להודיע להם שרצחתי אותו."
הצטחקה. "שנקמתי".
ידעה שדינה ייחרץ אך זה לא הטריד אותה.
גופו הכבד מאין נשימה קסם לה.
ירכיה חמות מגופו שזה עתה היה בה.
"צריך לטלפן" אמרה שוב.
הרימה את הפטיש.
"מקבת" אמרה, "הלמות עמלים", צחקה.
דמו החל נקרש.
כשהייתה סורקת את שערותיה באוהל, בעת צפרני הערב היו שורטות בגביני היום הבהירים ומביטה במראה שסיסרא הביא לה, הייתה חושבת עליו. זרות גופו מפשירה בהזיותיה ורכות מבטו ושפע מלותיו משקים את בדידותה.
חבר מרבה היה להיעדר. וכשהיה בא, עייף היה ושותק. מצטנפת הייתה לידו כגור המבקש מאדוניו להושיט לו את ידו כדי שיוכל ללקקה, וחבר לא הושיט.
לעיתים היו עולים אליהם אנשים, מסוגרים, עברים כמותו. מטכסים עצה ומתכננים.
"זה לא בשבילך, יולי”, היה אומר. "לא בשבילך".
וכשהייתה נותרת עם צאתו כיריעה ללא כגוף, היו חלומותיה נאחזים בסנסיני שערותיה. לאט, לאט, החל סיסרא מטפס בהם.
הייתה מצפה למדהרות סוסיו, לרקיעת פרסותיהם, לעיניו הקצת לגלגניות, לחיוכו המבוייש- נערי.
ומשכרת חבר ברית עם יבין, תכפו ביקורי השר.
"יש לתכנן", אמר, ”ובקפידה".
שמלותיה רעדו לקולו. וכשחבר היה נעלם לימים אחדים, היה קצבו טופף לפתח אוהלה.
ידעה שלא יארכו הימים, וידעה שתנצח ותפסיד באותו רגע. 
ידעה ולא יכלה לעצור.
ידעה שעת יגווע בתוכה, ידעך צימאונו אליה ושהשלשלת שריתקה אותו אליה תהייה מעתה שלשלת רעבון גופה הלעולם לא-שבע.
ידעה כל זאת בשידפונה, ועם זאת ידעה שתושיט לו את עצמה כשדה היבשה הנסדקת באין בגשם ובעבורו.
הביטה בו שוב.
גופו היה פרום.
חייכה אליו.
"זוכר את יעל?" שאלה.
"זוכר?"
דמו השותק ענה: "זוכר".
"זוכר איך ביתקתם אותי בגבעה?" שתק, ולא ענה לה.
"צריך להתקשר למשטרה. נכון, לואי?" הביטה בידיה ורחרחה.
"זה אני רצחתי אותו”, אמרה כילד הגאה על מעשיו.
מאותו בוקר ציפתה לרחשיו. חלמה את מצעד רגליו, הזתה את רקיעות פרסות סוסו. ביקוריו פחתו והלכו, פחתו והלכו.
וכשהיה בא היו דמעותיה חוצצות בין שניהם כנחל הקישון שעתיד היה לגרוף
את גופות גיבוריו.
בלילות היתה שומעת את חבר וחבריו מתכננים את תכניות הקרב.
בית חבר היה אמור להישאר מחוץ למחנות. שדה שבין השדות. שדה לא כבושה.
חייכה. 
"אך השדה שלך חבר, נכבשה."
חייכה לתוך פנימה. 
ביום הקרב השכימה.
עם בוקר שמעה את סוסו דוהר בתוכה.
חשה את פרסות ידיו מעסות את גופה.
השמש כבר עשתה מחצית מהלכה ועדיין לא עלה 
ורכות שנאתה הפעם- אוהבת עדנה את פניו. זכרו.
ובעוד היא מתאמצת לראות אל מרחוק והשמש קופחת על ראשה,
שמעה את ריח גופו קרב במעלה ההר.
עלבון נשיותה הזנוחה עלה בה.
וכשעלה במעלה ההר, גבר מנוצח ועלוב, ללא ברזלי המלחמה ופמלית כלביו מלויו, לא היו בה רחמים.
רצתה לראותו מתפתל בתוכה, מתפתל מחוצה לה, מתפתל ודומם. אמרה וקולה 
מפותל.
כל נפתלות רגשתה אחזו בקולה.
"סיס" אמרה. “סיס", ורכות שנאתה הפעם אוהבת עדנה את פניו.
"אהובתי" אמר, "יולי אהובה, שמרי עלי, הגני, הם אחרי. יקירה".
פשטה את בגדי הקרב מעליו.
ריח גבריותו המוכה בנחיריה. נלחצה אליו. מתחת למחצלת חשה במקבת.
"אהובתי", אמר "אהובתי, לא היום, עייפתי".
קרבה עוד יותר.
לבנת עורה בזיעתו.
וכשהתעבר בה כמו פעם, נטלה בימינה את הלמות העמלים ונקבה ברקתו.
מחצה, חלפה אותה. דמו לחלח את ירכיה.
גופו צומח מתוכה, גדוע.
ניגשה לטלפון.
"רצחתי " אמרה וקולה חסר צבע.
"הכתובת? אתם באים? שמי? יעל. שם הנרצח? סיסרא."

* אפק היא סופרת ומשוררתכותבת לילדים ולמבוגריםפרסמה ספר שירים בהוצאת עקד (1981) ושיריה וסיפוריה התפרסמו במוספים ספרותיים
באנתולוגיות ובעיתוני ילדים. ״כמו יעל״ נדפס לראשונה בשדמות ק"ח 1989.


אין תגובות:

פרסום תגובה