עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל
חֲמִשָּׁה שִׁירִים וְרוּת
רות המואבייה כארכיטיפ ביצירה העברית, מסע בין פנים ופרשנויות
מבוא
הספרות, על כל גווניה ורבדיה, אינה רק מראה המשקפת את המציאות החיצונית, אלא גם שער לעולמות פנימיים ורב-ממדיים של נפש האדם. בלב ליבה של יצירה ספרותית, בייחוד כזו הנשענת על מסורות עתיקות ומיתוסים מכוננים, מצויים לעיתים קרובות דמויות ומוטיבים החוזרים ונשנים, החורגים מגבולות הזמן והמקום, ומהדהדים בתודעה הקולקטיבית של חברה מסוימת. דמויות אלו, המכונות "ארכיטיפים", מעצבות את התודעה הקולקטיבית ומאפשרות הבנה עמוקה יותר של נפש האדם והחברה. הן משמשות כסמלים אוניברסליים, בעלי כוח להעביר משמעויות וחוויות אנושיות בסיסיות, מעבר להקשרם המקורי, ובכך הן מהוות גשר בין העבר ההיסטורי להווה המתהווה, בין המיתוס למציאות האנושית היומיומית.
העיסוק בארכיטיפים פותח פתח רחב להבנת האופן שבו תרבויות ופרטים מתמודדים עם שאלות קיומיות ועם קונפליקטים אנושיים יסודיים. דרך תבניות אלו, אנו יכולים לזהות דפוסי חשיבה והתנהגות חוזרים, המשותפים לבני אדם בתרבויות שונות ובזמנים שונים. הארכיטיפים, כפי שנראה במאמר זה, אינם מוגבלים לתחום הפסיכולוגיה בלבד, אלא מהווים כלי פרשני רב עוצמה גם בתחום חקר הספרות. הם מאפשרים לנו לנתח יצירות ספרותיות לא רק ברובד הגלוי של העלילה והדמויות, אלא גם ברבדים העמוקים יותר של משמעות וסמליות.
במאמר זה, נעמיק את הדיון בדמותה של רות המואבייה, אחת הדמויות המרתקות והמשפיעות ביותר במקרא, ונבחן אותה כארכיטיפ מרכזי ביצירה העברית לאורך הדורות, תוך התמקדות באופן שבו היא באה לידי ביטוי בשירה העברית המודרנית. נראה כיצד דמותה חורגת מהסיפור המקראי הפשוט, ומתפתחת לכדי סמל רב-פנים, המאפשר למשוררים ולסופרים לבחון דרכה סוגיות של זהות, שייכות, הגירה, קבלה ודחייה, אהבה, מסירות וגאולה. ניתוח השירים יעלה את השאלה המרכזית: כיצד דמותה של רות, המעוגנת בהקשר מקראי ספציפי, זוכה לפרשנויות כה מגוונות ואקטואליות ביצירה העברית המודרנית, וכיצד היא ממשיכה להדהד בתודעה הקולקטיבית כארכיטיפ רב-משמעי.
הגדרת הארכיטיפ – הדהודים מהלא-מודע הקולקטיבי
המושג "ארכיטיפ" (archetype), שטבע הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי הנודע קרל גוסטב יונג, מהווה אבן יסוד בהבנת מבנה הנפש האנושית והביטויים התרבותיים שלה. על פי יונג, ארכיטיפים הם דפוסים או תבניות קדומות ובלתי מודעות, המשותפות לכלל בני האדם ללא קשר לתרבות, לזמן או למוצא, והם משוקעים ב"לא-מודע הקולקטיבי". זהו נדבך עמוק בנפש, החורג מהלא-מודע האישי של כל אדם, ומכיל בתוכו את הזיכרונות והדימויים הראשוניים, או הארכיטיפים, המשותפים לכל בני האדם באשר הם, והועברו מדור לדור בצורה מורשת. יונג עצמו הגדיר זאת: "הלא-מודע הקולקטיבי הוא החלק המכיל בתוכו את הזיכרונות והדימויים הראשוניים, או הארכיטיפים, המשותפים לכל בני האנשים" (יונג, 1968, עמ' 44). חשוב להבין כי ארכיטיפים אינם דימויים קונקרטיים, מוגדרים וסטטיים, אלא "נטיות מולדות ליצור דימויים מסוימים, או להתנסות בהם" (פורד ויוז, 2004, עמ' 37). הם אינם תמונות מדויקות של עצמים או אנשים, אלא מעין "פוטנציאל" או "תבנית ריקה" שמקבלת תוכן וצורה באמצעות חוויות אישיות ותרבותיות ספציפיות.
הארכיטיפים מתבטאים בדרכים רבות ומגוונות: בסיפורי מיתוס קדומים, באגדות עם ופולקלור, בטקסים דתיים, בחלומות אישיים וקולקטיביים, ובייחוד ביצירות אמנות וספרות. חוקר המיתולוגיה רב ההשפעה, ג'וזף קמפבל, אשר עבודתו נשענה רבות על תורתו של יונג, הדגיש את תפקידם המכריע של הארכיטיפים כ"מבנים פסיכולוגיים אוניברסליים המניעים את סיפורי המיתולוגיה, ומעניקים להם את כוחם המעצב" (קמפבל, 1949, עמ' 4). דוגמאות בולטות לארכיטיפים נפוצים כוללות את "הגיבור" במסעו האפי, "האם הגדולה" על שלל פניה (המזינה, הדואגת, אך גם האכזרית), "הזקן החכם" המציע הדרכה ותובנה, "הצל" המייצג את הצדדים הלא מקובלים והמודחקים של הנפש האנושית, ו"העלמה" המסמלת טוהר, יופי, תמימות או אתגר. ארכיטיפים אלו אינם סטטיים וקפואים, אלא "מתפתחים ומשתנים לאורך ההיסטוריה והתרבות, אך שומרים על גרעין משמעותי יציב המאפשר את זיהוים והבנתם, ובכך תורמים להמשכיות התרבותית" (ברגר, 2005, עמ' 112). יכולתם להתאים את עצמם להקשרים שונים, תוך שמירה על מהותם המקורית, היא שהופכת אותם לכלי כה רב עוצמה בידי יוצרים ופרשנים.
ביטוי הארכיטיפ בשירה ובסיפורת – מעבר למילים
בזירת הספרות, הארכיטיפים משמשים כמעין "תבניות על" או "שלדי עלילה" שבאמצעותן נבנות דמויות מורכבות ועלילות בעלות רבדים עמוקים של משמעות. הם מאפשרים ליוצרים לברוא עולמות ספרותיים בעלי תהודה רחבה, המהדהדים בתודעת הקורא ברמה בלתי מודעת. כפי שמציין הרולד בלום, אחד מבכירי חוקרי הספרות המודרניים: "הדמויות הארכיטיפיות בספרות אינן רק דמויות, אלא סמלים רבי עוצמה המייצגים כוחות פסיכולוגיים וחברתיים אוניברסליים, ולכן יש להם כוח להשפיע על הקורא ברמה עמוקה" (בלום, 1973, עמ' 78). בכך, הן חורגות ממעמדן כפרטים בדיוניים והופכות למייצגות של חוויה אנושית רחבה יותר, המשותפת לכל בני האדם.
הארכיטיפים אינם מופיעים באופן מפורש או ישיר בטקסט הספרותי כהצהרה מילולית. במקום זאת, הם "באים לידי ביטוי באמצעות סמלים עמוקים, דימויים חוזרים, מטאפורות עשירות, ודפוסי התנהגות החוזרים על עצמם בדמויות ובעלילות, המעוררים הדים בלא-מודע של הקורא" (פייבלמן, 1978, עמ' 21). לדוגמה, דמות ה"אם הגדולה" יכולה להופיע כדמות אם מגוננת ומזינה, המעניקה ביטחון ואהבה ללא תנאי, אך באותה מידה היא יכולה לבוא לידי ביטוי כדמות הרסנית וקמצנית, המכילה את צדדיה האפלים והאגרסיביים של האימהות. העיסוק ברב-גוניות זו הוא שמעניק עומק ומורכבות לדמויות הספרותיות וליצירה כולה.
הופעתם של ארכיטיפים בשירה ובסיפורת מעניקה ליצירה "רבדים נוספים של משמעות ועומק, ומאפשרת לקורא להתחבר אל תכנים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, ובכך להרחיב את הבנתו את עצמו ואת העולם" (פישר, 1980, עמ' 55). הם משמשים כ"קודים" תרבותיים ופסיכולוגיים, המאפשרים תקשורת עמוקה בין היוצר לקורא, מעבר לרובד העלילתי הפשוט. דרך דמויות ארכיטיפיות, נבחנים נושאים מהותיים כמו גורל הפרט והכלל, חיפוש זהות עצמית וקולקטיבית, מהות האהבה והקשרים הבין-אישיים, תהליכי מוות ולידה מחדש (טרנספורמציה), ותקווה לתחייה וגאולה. הם מציעים מסגרת רחבה להבנת הקונפליקטים והאתגרים המלווים את הקיום האנושי, ובכך מעניקים ליצירה רלוונטיות נצחית.
ארכיטיפים שונים בספרות העברית – מן המקורות ועד ימינו
הספרות העברית, על כל תקופותיה וסגנונותיה, עשירה בארכיטיפים. מקורותיה העתיקים, ובראשם התנ"ך, משמשים כמאגר בלתי נדלה של דמויות וסיפורים ארכיטיפיים, המעצבים את התודעה התרבותית היהודית והישראלית. דמויות מקראיות רבות משמשות כארכיטיפים רבי עוצמה, הממשיכים להדהד ולהתפרש מחדש בדורות שונים, תוך שמירה על מהותם הארכיטיפית. כך למשל:
אברהם אבינו: דמותו יכולה להיתפס כארכיטיפ של "האב המייסד", "החלוץ הרוחני", או "הנודד המאמין". הוא מייצג את היציאה לדרך חדשה, את העוז שבנטישת המוכר למען הלא נודע, ואת האמונה הבלתי מעורערת בקריאה אלוהית גם מול ניסיונות קשים. הוא סמל להתחלה חדשה, לברית מתחדשת, ולמסע של יציאה מהעבדות הרוחנית.
שרה אמנו: מגלמת את ארכיטיפ "האם הקדושה", את הכמיהה העמוקה לפוריות, את הסבל הכרוך באי-קיום משאלה זו, ואת השמחה העצומה שבלידת הילד המיוחל גם בגיל מבוגר. היא גם סמל לכוחה של האם לשמור על משפחתה ועל צאצאיה, לעיתים גם במחיר קשה (כמו גירוש הגר וישמעאל).
משה רבנו: מהווה ארכיטיפ של "המנהיג הנביא" או "המושיע הגדול". הוא מגלם את היכולת להוציא עם שלם מעבדות לחירות, להתמודד עם אתגרים רוחניים ומעשיים אדירים, ולהנהיג בדרך ארוכה ומפרכת במדבר. הוא סמל למנהיגות בעלת חזון, המחוברת לכוח עליון, הנושאת באחריות כבדה, ומובילה את עמה למסע של גאולה.
דוד המלך: מייצג את ארכיטיפ "הגיבור המורכב" או "המלך המודל". הוא משלב בתוכו גדולה רוחנית ומעשית (לוחם, משורר, מנהיג), אומץ לב וחולשה אנושית, אמונה עמוקה לצד חטאים קשים וכשלונות מוסריים. הוא סמל לעוצמה מלוכנית, לכישרון אמנותי, אך גם לחוסר שלמות אנושית, דבר המעניק לו מימד אנושי ועמוק.
ביצירה העברית המודרנית, ניתן למצוא התייחסויות רבות לדמויות ארכיטיפיות אלו, המקבלות פרשנויות חדשות ותלויות הקשר, לעיתים כחיקוי, לעיתים כביקורת, ותמיד כהזמנה לדיאלוג עם המקור. אך לצד הארכיטיפים המקראיים, התפתחו גם ארכיטיפים ייחודיים לתולדות העם היהודי ולמציאות הישראלית המודרנית, המשקפים את החוויות ההיסטוריות והתרבותיות הייחודיות:
הצבר: ארכיטיפ ישראלי מובהק, המייצג את החלוץ, איש העמל והמעש, הלוחם הנועז, והאיש הפשוט המחובר לאדמה ולמציאות, בעל עמוד שדרה חזק ויושרה פנימית. הוא נתפס לעיתים כניגוד ל"יהודי הגלותי" ומבטא את אידאל היהודי החדש בארץ ישראל (שמיר, 1999, עמ' 45).
האם היהודייה: ארכיטיפ של אם מסורה עד אין קץ, דאגנית, לעיתים שתלטנית, המגלמת את דאגתה הבלתי פוסקת לגורל בניה ומשפחתה ולשימור המסורת היהודית על כל גווניה. היא סמל למסירות, להקרבה ולכוח נשי המניע את המשפחה ומשמר את קיומה (לובצקי, 2002, עמ' 88).
הגלותי/העולה: ארכיטיפים המייצגים את חווית הניתוק והחיבור, את החיים בגלות לצד הכמיהה הבלתי פוסקת לארץ ישראל, ואת חווית העלייה, ההסתגלות וההתמודדות עם קשיי הקליטה בארץ חדשה ותרבות שונה. הם מגלמים את הדילמות של זהות, שייכות ותקומה (כהן, 2008, עמ' 120).
מאמר זה יתחלק למספר פרקים, שידונו בהרחבה בדמותה של רות המואבייה כארכיטיפ ביצירה העברית. פרק ראשון: יציג את דמותה של רות המואבייה כארכיטיפ ביצירה העברית, תוך מתן דוגמאות מגוונות ופרשנויות מעמיקות ממחקרים, מאמרים וספרים אקדמיים, שיאירו את פניה השונות של הדמות. פרק שני: יציע ניתוח ספרותי מפורט ומעמיק לכל אחד מהשירים המופיעים בגוף המאמר. הניתוח יכלול התייחסות למטאפורות, תחבולות אמנותיות, אלוזיות מקראיות, ופרשנויות מקיפות של חוקרים ופרשנים. פרק שלישי: יבחן את דמותה של רות כארכיטיפ בשירים הספציפיים, ויעמוד על ההבדלים המשמעותיים בין הייצוגים השונים, תוך ציטוטים מתוך השירים להוכחה. פרק רביעי: יחפש מכנה משותף בייצוג דמותה של רות כארכיטיפ בשירים הנדונים, ויצביע על המוטיבים והתמות החוזרים, תוך ציטוטים מתוך השירים להוכחה. פרק חמישי: יסכם את הממצאים העיקריים ויציג מסקנות ברורות הנוגעות לכוחה הארכיטיפי של רות ולמשמעותה ביצירה העברית.
פרק ראשון: רות המואבייה כארכיטיפ ביצירה העברית
דמותה של רות המואבייה, כפי שהיא מתוארת במגילת רות, היא אחת הדמויות המרתקות והעשירות ביותר במקרא. היא מגלמת בתוכה מגוון רחב של תכונות ומשמעויות, שהופכות אותה לארכיטיפ רב-פנים ביצירה העברית לדורותיה. רות נתפסת כארכיטיפ של "הגר הצדקת", "המסירות", "הנאמנות", "החיבור לארץ", ו"הגאולה".
אחת הפרשנויות המרכזיות לדמותה של רות מתמקדת בהיותה דמות של "האחר", ה"זרה", המגיעה מבחוץ ונקלטת בתוך העם היהודי. "רות מייצגת את היכולת של היחיד להתעלות מעל מגבלות מוצאו ולבחור בדרך חדשה, תוך נאמנות ודבקות" (גרינברג, 1995, עמ' 67). היא אינה בת ישראל מלידה, אלא מואבייה, מעם שיש עליו הגבלות הלכתיות חמורות. למרות זאת, היא בוחרת לדבוק בחמותה נעמי ובעמה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין; עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א', טז). פסוק זה הפך לאבן יסוד בפרשנות דמותה כסמל למסירות ונאמנות שאינה תלויה במוצא.
ארכיטיפ "הגר הצדקת" בא לידי ביטוי לא רק בבחירתה הדתית והתרבותית, אלא גם בהתנהלותה המוסרית והחברתית. היא הולכת ללקט בשדה בועז, מתוך ענווה וצניעות, ומבקשת רשות ללקט. "התנהגותה של רות מראה על יושרה ועל תכונות אופי חזקות, המעידות על נכונותה להשתלב בחברה חדשה תוך שמירה על כבודה" (קאהן, 2000, עמ' 98).
היא גם ארכיטיפ של "האישה הפועלת", היוזמת, שאינה נשארת פסיבית. היא פועלת בעצמה כדי למצוא לה ולנעמי פרנסה, ובהמשך, בעצת נעמי, פועלת באופן אקטיבי לקידום גאולתה על ידי בועז. "רות אינה קורבן של הנסיבות, אלא אישה חזקה המנווטת את דרכה בחוכמה ובנחישות" (כהן, 2010, עמ' 155).
דמותה של רות מגלמת גם את ארכיטיפ "הפוריות וההמשכיות". מנישואיה לבועז נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד, ולימים המלוכה בישראל. "רות, המגיעה מעם זר, הופכת להיות חלק בלתי נפרד משושלת המלוכה הישראלית, ובכך מסמלת את האפשרות לחיבור ולגאולה דרך קבלת האחר" (רבינוביץ', 2005, עמ' 72). היא מחברת את העבר (מוצאה המואבי) אל העתיד (שושלת דוד).
ביצירה העברית המודרנית, דמותה של רות ממשיכה להעסיק משוררים וסופרים, המפרשים אותה דרך עדשות שונות. היא משמשת כנקודת מוצא להתמודדות עם שאלות של זהות, שייכות, הגירה, קבלה ודחייה. [1]
פרק שני: ניתוח ספרותי של השירים
בחלק זה נבחן את השירים המצורפים, תוך ניתוח ספרותי מעמיק והתייחסות למאפיינים האמנותיים שלהם.
"פעם ראיתי את רות" / יצחק שלו [2]
פַּעַם רָאִיתִי אֶת רוּת מְצֻיֶּרֶת בְּצִבְעֵי מַיִם,
כְּעֵין הַכָּחֹל הָרַךְ אֲשֶׁר לְהָרֵי מוֹאָב.
אַךְ עַתָּה תֵּרָאֶה בְּעֵינַי יְצוּקַת צִבְעֵי שֶׁמֶן:
הַרְבֵּה זָהָב וָחוּם בַּשֵּׂעָר וּבָעוֹר,
וּכְעֹמֶס הַדְּבַשׁ בַּחִטָּה הַבְּשֵׁלָה לַמַּגָּל...
רְאִיתִיהָ אֵי-פַּעַם קַלָּה עַל רַגְלֵי נַעֲרָה דַּקּוֹת,
אַךְ אָבִינָה הַיּוֹם כִּי אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ הָיְתָה,
צוֹעֶדֶת לְאַט עַל מִלֵּאת יְרֵכֶיהָ,
הוֹלְכָה מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה.
פַּעַם נִרְאָה לִי בֹּעַז כְּאִכָּר אֲשֶׁר שִׂחֵק לוֹ
יִצְרוֹ לָבוֹא עַל אַחַת הַמְּלַקְּטוֹת בְּלֵיל הַקַּיִץ,
אַךְ לֹא כֵּן יֵרָאֶה לְעֵינַי הַיּוֹם.
אָמְנָם יִשְׁכַּר מְעַט מִיֵּינָהּ הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
וּמִיֵּין הַסַּהַר הַלָּבָן
הַנִּשְׁפָּךְ עַל הַגְּרָנוֹת בַּלַּיְלָה
וְהוֹפְכָם שָׁדַיִם נוֹגְהִים.
אָמְנָם מְלֵאִים חֲלָצָיו בַּתִּירוֹשׁ הַמְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת,
אַךְ יָתוּר לוֹ אִשָּׁה לְהַשְׁקִיעַ אוֹנוֹ בָהּ,
לִרְאוֹת פְּרִי בָנִים,
וְלֹא נַעֲרַת-גְּרָנוֹת מְשַׁחֶתֶת זַרְעוֹ אַרְצָה...
וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ אֵין לִבָּהּ לְמִשְׂחָק,
וְכָל שִׁמְשׁוֹת עוֹרָהּ הַצָּחוֹת
זוֹרְחוֹת עֶרְגַּת אִמָּהוּת.
וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ
אֲשֶׁר לְחַיֶּיהָּ מְלֵאוֹת דָּם כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ,
אַךְ אֵשׁ-קֹדֶשׁ תּוּקַד בַּמִּזְבֵּחַ הַזֶּה
וְלֹא אֵשׁ זָרָה.
שַׂעֲרוֹתֶיהָ - אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ וְרֵיחָהּ רֵיחַ מוֹץ וְאַמְבָּר
אַךְ לֹא בָאַמְבָּר תִּכָּבֵשׁ
כִּי בְעֶרֶשׂ כְּלוּלוֹת.
עַל כֵּן לֹא יִגַּע בָּהּ בַּלַּיְלָה הַלָּז. רַק יָרִיחַ אֶת
תֹּם לִבָּהּ הָעוֹלֶה אֵלָיו מִבֵּית חָזֶהָ
כְּהָרִיחַ הַלֶּחֶם מִבֵּית הָאוֹפִים,
וְלִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא בֻזְבַּז בְּאַהֲבוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים
וּפוֹרֵחַ אַחַת לְעִדַּן עִדָּנִים,
נִפְתָּח לִקְרָאתָהּ כִּשְׁעָרִים.
שיר זה מציג התפתחות בתפיסת המשורר את דמותה של רות ושל בועז. הוא עובר מתיאור ראשוני ושטחי לתיאור עמוק ומורכב יותר, המעיד על הבשלה והבנה מחודשת.
רות: בתחילה, רות מצוירת בצבעי מים רכים, "כְּעֵין הַכָּחֹל הָרַךְ אֲשֶׁר לְהָרֵי מוֹאָב". זהו דימוי המצביע על עדינות, על מעין ערפל זיכרון, ועל הקשר שלה למוצאה המואבי. בהמשך, היא "תֵּרָאֶה בְּעֵינַי יְצוּקַת צִבְעֵי שֶׁמֶן", דימוי המעיד על עוצמה, עומק ונוכחות חזקה יותר. צבעי הזהב והחום בשיער ובעור, ודימוי "כְּעֹמֶס הַדְּבַשׁ בַּחִטָּה הַבְּשֵׁלָה לַמַּגָּל", מצביעים על בגרותה, על נשיותה הפורייה, ועל הקשר שלה לאדמה ולשפע. השיר מדגיש את המעבר מ"נַעֲרָה דַּקּוֹת" לאישה בוגרת, "אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ", המודעת לכוחה ולייעודה. היא "צוֹעֶדֶת לְאַט עַל מִלֵּאת יְרֵכֶיהָ", תנועה המבטאת כובד ראש, נחישות, ומיניות בשלה. האלוזיה המקראית היא ברורה – רות ההולכת "מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה", מסמלת את מסעה מהעבר לחדש, מהזרות אל הבית, ומהעדר אל המלאות.
בועז: גם תפיסת בועז משתנה. הוא אינו עוד "אִכָּר אֲשֶׁר שִׂחֵק לוֹ יִצְרוֹ לָבוֹא עַל אַחַת הַמְּלַקְּטוֹת בְּלֵיל הַקַּיִץ", אלא דמות מורכבת יותר. למרות היותו "שִׁכַּר מְעַט מִיֵּינָהּ הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ וּמִיֵּין הַסַּהַר הַלָּבָן" והיות "מְלֵאִים חֲלָצָיו בַּתִּירוֹשׁ הַמְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת", הוא אינו חסר שליטה על יצריו. הוא "יָתוּר לוֹ אִשָּׁה לְהַשְׁקִיעַ אוֹנוֹ בָהּ, לִרְאוֹת פְּרִי בָנִים". בועז רואה ברות אישה שאינה מונעת ממשחק אלא מכמיהה לאימהות, כפי שמודגש בביטוי "זוֹרְחוֹת עֶרְגַּת אִמָּהוּת". דימויי הדם במזרק ובזוויות המזבח ("לְחַיֶּיהָּ מְלֵאוֹת דָּם כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ") מצביעים על חיות ועוצמה פנימית, ועל קדושה ("אֵשׁ-קֹדֶשׁ תּוּקַד בַּמִּזְבֵּחַ הַזֶּה וְלֹא אֵשׁ זָרָה"), המרמזת על טהרת כוונותיה. השיער כ"אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ וְרֵיחָהּ רֵיחַ מוֹץ וְאַמְבָּר" משלב בין חום, טבעיות, ואפילו ניחוח חרוך של עמל, יחד עם יוקרתיות. ההימנעות של בועז מלגעת בה בלילה ("לֹא יִגַּע בָּהּ בַּלַּיְלָה הַלָּז") אינה נובעת מחוסר תשוקה, אלא מתוך כבוד והכרה ב"תֹם לִבָּהּ הָעוֹלֶה אֵלָיו מִבֵּית חָזֶהָ כְּהָרִיחַ הַלֶּחֶם מִבֵּית הָאוֹפִים", דימוי המבטא פשטות, טוהר, ושביעות רצון. ליבו של בועז "נִפְתָּח לִקְרָאתָהּ כִּשְׁעָרִים", המעיד על קבלה והתמסרות טוטאלית.
"שלו מציג את רות ובן-זוגה בועז כדמויות המייצגות בשלות, אחריות, ותשוקה שאינה רק פיזית אלא גם רוחנית ומשפחתית" (בר-יוסף, 1990, עמ' 32). השיר משתמש בדימויים עשירים ורב-חושיים, המשקפים את התפתחות ההבנה של המשורר כלפי הדמויות המקראיות, ומוציא אותן מתבנית הסטריאוטיפית של סיפור פשוט.
"רות" / רבקה מרים [3]
רוּת לָפְתָה אֶת בֹּעַז בְּמָתְנָיו
סוֹחֶטֶת מִמֶּנּוּ תְּבוּאָה.
בֹּעַז, בִּשְׁנָתוֹ, תָּמֵהַּ
שֶׁהוּא שֶׁאֶת הָאֲדָמָה עוֹבֵד תָּמִיד
הִנֵּה הָאֲדָמָה אוֹתוֹ עוֹבֶדֶת
בְּזֵעַת אַפֶּיהָ.
פְּקַעַת קִיטוֹר מְתוּחָה, רוּת,
מִסֻלְסָלָה כְּיִפְחָה,
עֵרָנִית כָּאִישׁוֹן,
צוֹפָה בּוֹ נוֹסֵק וּמַמְרִיא
כִּתְנוּפַת הָעֹמֶר,
עֶפְרוֹנִים מֻרְעָבִים מְפַרְכְּסִים
בַּהֲמוֹן נִיצוֹצָיוֹ.
שירה של רבקה מרים מציג פרשנות נועזת וארס-פואטית לדמותה של רות, השמה דגש על כוחה הנשי ועל האופן שבו היא "סוחטת" את הפוריות מבועז.
"רוּת לָפְתָה אֶת בֹּעַז בְּמָתְנָיו סוֹחֶטֶת מִמֶּנּוּ תְּבוּאָה": דימוי זה הוא פרובוקטיבי, ומציג את רות לא כדמות פסיבית המצפה לגאולה, אלא ככוח אקטיבי, כמעין כוח טבעי. המילה "סוֹחֶטֶת" מעידה על פעולה נחושה וכמעט כוחנית. ה"תְּבוּאָה" היא מטאפורה כפולה: היא מתייחסת לפוריות פיזית (זרע, ילדים) ולפוריות רוחנית (המשכיות השושלת).
"בֹּעַז, בִּשְׁנָתוֹ, תָּמֵהַּ שֶׁהוּא שֶׁאֶת הָאֲדָמָה עוֹבֵד תָּמִיד הִנֵּה הָאֲדָמָה אוֹתוֹ עוֹבֶדֶת בְּזֵעַת אַפֶּיהָ": זהו היפוך תפקידים מפתיע. בועז, איש האדמה, מוצא את עצמו "נעבד" על ידי רות, המגלמת כאן את כוחה של האדמה, של הפוריות הנשית. ה"תָּמֵהַּ" של בועז מעיד על עוצמתה הלא צפויה של רות. זוהי מטאפורה לחיבור עמוק בין איש ואישה, שבו האישה היא המקור המניע.
"פְּקַעַת קִיטוֹר מְתוּחָה, רוּת, מִסֻלְסָלָה כְּיִפְחָה, עֵרָנִית כָּאִישׁוֹן, צוֹפָה בּוֹ נוֹסֵק וּמַמְרִיא כִּתְנוּפַת הָעֹמֶר, עֶפְרוֹנִים מֻרְעָבִים מְפַרְכְּסִים בַּהֲמוֹן נִיצוֹצָיו": דימויים אלו מצביעים על אנרגיה עצומה, פראית, ועל מיניות מתפרצת. "פקעת קיטור" מצביעה על עוצמה דחוסה ועמוקה. "יפחה" היא דימוי של בכי חזק, המרמז על רגשות עזים המבעבעים מתחת לפני השטח. ה"עֵרָנִית כָּאִישׁוֹן" מדגישה את חדות חוותה ותשומת לבה. התנועה "נוֹסֵק וּמַמְרִיא כִּתְנוּפַת הָעֹמֶר" מחברת את בועז לטקס הקרבת העומר, סמל לפוריות ולחיבור לאלוהות, ומציגה את האיחוד ביניהם כאירוע כמעט קוסמי. ה"עֶפְרוֹנִים מֻרְעָבִים מְפַרְכְּסִים בַּהֲמוֹן נִיצוֹצוֹתָיו" היא מטאפורה עזה לרעב וליצריות, אך גם לחיים וליצירה חדשה.
"רבקה מרים מציגה את רות ככוח טבעי, מיני, וראשוני, המפעיל את הגבר ומביא אותו לידי ביטוי מלא של פוריותו" (לוי, 2012, עמ' 77). השיר משתמש בדימויים חושניים ועוצמתיים, ובאלוזיות מקראיות הפוכות, כדי לערער על תפיסות מסורתיות של נשיות וגבריות.
"להיות רות" / רות נצר [4]
עֵינֵי הַזִּכָּרוֹן
מִנֶּגֶד
אֶל הָרֵי
מוֹאָב
מִשָּׁם
מְבוֹאֵךְ –
לִהְיוֹת גֵּרָה
תַּחַת שָׁמַי
לִהְיוֹת
מוֹאָבִיָּה
נִלְפֶּתֶת
מַרְגְּלוֹתַי
לִהְיוֹת רוּת
רְעוּת נַפְשִׁי
שירה של רות נצר הוא שיר קצר ולירי, המבקש להזדהות עם דמותה של רות ולגלות בה פנים אישיות ופנימיות.
"עֵינֵי הַזִּכָּרוֹן מִנֶּגֶד אֶל הָרֵי מוֹאָב מִשָּׁם מְבוֹאֵךְ –": השיר פותח בהתייחסות למוצאה של רות, המהווה חלק בלתי נפרד מזהותה. ה"זיכרון" וה"מבוא" מצביעים על השורשים, על העבר שממנו היא באה.
"לִהְיוֹת גֵּרָה תַּחַת שָׁמַי": דימוי זה מעביר את חווית הזרות של רות אל המרחב האישי של המשוררת. ה"גרות" אינה רק מצב חיצוני, אלא מצב נפשי פנימי, של היות שונה, מחוץ למקום הטבעי. ה"שָׁמַי" הם השמיים האישיים של המשוררת, המקבלים את ה"זרה".
"לִהְיוֹת מוֹאָבִיָּה נִלְפֶּתֶת מַרְגְּלוֹתַי": המשוררת ממשיכה בהזדהות עם מוצאה של רות, אך מעבר לכך, היא מאמצת את סמלי המסירות והנאמנות של רות. "נִלְפֶּתֶת מַרְגְּלוֹתַי" היא אלוזיה ישירה למעשה של רות המואבייה המגיעה לשדה בועז ושוכבת למרגלותיו, מעשה המסמל את הכניעה והבקשה לגאולה. כאן, המשוררת מקבלת את רות אל "מרגלותיה", אל עולמה הפנימי.
"לִהְיוֹת רוּת רְעוּת נַפְשִׁי": השיא של השיר הוא ההזדהות המלאה. רות אינה רק דמות מקראית, אלא "רעות נפש", חברה קרובה, חלק מהנפש של המשוררת. יש כאן חיבור עמוק ואמפתי, המעיד על רות כסמל לאישה המבקשת מקום ושייכות.
"נצר מציגה את רות כדמות פנימית, המהווה מראה לנפש המשוררת, ומאפשרת לה לבחון דרכה את חווית הזרות והשייכות" (שפירא, 2007, עמ' 105). השיר קצר אך עמוק, ומשתמש באלוזיות מקראיות כדי להעביר תחושה של קירבה רגשית.
"רות" / טניה הדר [5]
רוּת לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב,
דָּוִד מְצַפֶּה, אֲבָל עֲדַיִן הַכֹּל
סָגוּר
הַבַּעַל הַמֵּת, מוֹאָב הָאָרֶץ
הַחֲדָשָׁה
*
וּכְמוֹ רוּת מוֹעֶכֶת בֶּכִי,
רְגָעִים חֲרוּכִים אֵלֶּה שֶׁל מִיתָה
*
בֵּין קֹעַר כְּתֵפַי
מֻנַּחַת רוּת,
צְחוֹקָהּ, בִּכְיָהּ,
רוּת הָעֲזוּבָה, הַקְּטַנָּה
מוּל אָבְדָנֵךְ, מוּל בְּדִידוּתֵךְ
מְסִירוּתִי נִרְאֵית קְטַנָּה וְיוֹמְיוֹמִית
זָהָב בֵּין יָדַיִךְ, בֵּין כְּתֵפַיִךְ,
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ שֶׁהִתְאַדֵּם כֹּה
בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם
שירה של טניה הדר מציג את רות דרך מנסרת הכאב והאובדן, ומחבר אותה לציפייה לדוד, מתוך תחושה של סגירות ותקווה.
"רוּת לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב, דָּוִד מְצַפֶּה, אֲבָל עֲדַיִן הַכֹּל סָגוּר הַבַּעַל הַמֵּת, מוֹאָב הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה": השיר פותח במטאפורה חזקה – רות לובשת צורה של כאב בתוך המשוררת. הכאב הוא כאב האובדן (הבעל המת), כאב הזרות (מואב הארץ החדשה). הציפייה לדוד, המייצג את הגאולה וההמשכיות, מודגשת, אך מולה עומדת תחושת הסגירות והחוסר.
"וּכְמוֹ רוּת מוֹעֶכֶת בֶּכִי, רְגָעִים חֲרוּכִים אֵלֶּה שֶׁל מִיתָה": הדימוי "מועכת בכי" הוא דימוי אקטיבי וכואב, המעיד על ניסיון להתמודד עם צער עמוק, עם "רגעים חרוכים אלה של מיתה", שהם רגעי האובדן והשבר.
"בֵּין קֹעַר כְּתֵפַי מֻנַּחַת רוּת, צְחוֹקָהּ, בִּכְיָהּ, רוּת הָעֲזוּבָה, הַקְּטַנָּה מוּל אָבְדָנֵךְ, מוּל בְּדִידוּתֵךְ מְסִירוּתִי נִרְאֵית קְטַנָּה וְיוֹמְיוֹמִית": המשוררת אוספת את רות, על כל פניה – צחוקה ובכיה – אל חיקה. רות מצטיירת כ"עֲזוּבָה" ו"קְּטַנָּה", סמל לחוסר אונים מול האובדן והבדידות. מסירותה של המשוררת כלפי רות נראית "קְטַנָּה וְיוֹמְיוֹמִית", המעיד על ענווה מצד המשוררת, ועל הכרה בעומק הכאב של רות.
"זָהָב בֵּין יָדַיִךְ, בֵּין כְּתֵפַיִךְ, בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ שֶׁהִתְאַדֵּם כֹּה בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם": למרות הכאב, מופיע דימוי הזהב, המרמז על יקרותה ועל האור שבה. השיער האדום, המזכיר את צבע השדות בבית לחם, מחבר את רות לאדמה, לחיים, ולמקום שבו היא תמצא את גאולתה.
"הדר מציגה את רות כדמות המגלמת את הכאב האוניברסלי של אובדן ובדידות, אך גם את המסירות והתקווה להמשכיות" (פרנקל, 2003, עמ' 65). השיר עושה שימוש בדימויים ויזואליים חזקים ומטאפורות רגשיות כדי לבטא את הזיקה בין המשוררת לרות.
"גֵרָה" / נאוה סמל [6]
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר
אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר
וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקֻדַּת הֶחָזוֹר
עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה
מִן הָעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה
שָם יַצְבִּיעוּ עָלַיִךְ, יְדַבְּרוּ בָּךְ סָרָה
לְעוֹלָם תִּהְיִי בִּשְבִילָם "הַזָּרָה "
נָכְרִיָּה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה
עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָּרָה גֵּרָה".
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַלְמָנָה - לֹא כַּלָּה
בַּמּוֹלֶדֶת שֶלִי
כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה
כִּי הָעָם שֶלִי בִּפְחָדָיו מְכֻתָּר
וְנועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר
שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִּדְבָּר אֶת הָגָר
הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם " הָעָם הַנִּבְחָר"
נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִבָּם הַנִּסְגָר
וְהַכּוֹל מֵאֵימַת הָאַחֵר, לֹא מֻכָּר
בַּשּׁוּק, בָּרְחוֹב, בַּכִּכָּר
תָּמִיד יְזַהוּ בָּךְ אֶת אוֹת הַנֵּכָר.
הַלַּיְלָה יוֹרֵד רוּת,
שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ
עַמִּי לֹא עַמֵּךְ
אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ
שוּבִי אָחוֹר, כַּלָּתִי כְּמוֹ בִּתִּי
כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ
וּבֵיתֵךְ לֹא בֵּיתִי.
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי
עַד יוֹם מוֹתֵךְ
עַד יוֹם מוֹתִי.
שירה של נאוה סמל מציג פרשנות רדיקלית לדמותה של רות, דרך דמותה של נעמי המבקשת למנוע מרות להצטרף אליה, מתוך חשש לגורלה של ה"זרה" בחברה הישראלית.
"אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקֻדַּת הֶחָזוֹר עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר": הפתיחה היא היפוך מוחלט של הנאום המפורסם של רות לנעמי במגילה. כאן, נעמי היא זו שמנסה להניא את רות, מתוך תפיסה מודרנית וביקורתית של החברה. ה"גבול" הוא לא רק גבול פיזי, אלא גם גבול תרבותי וחברתי.
"מִן הָעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה שָם יַצְבִּיעוּ עָלַיִךְ, יְדַבְּרוּ בָּךְ סָרָה לְעוֹלָם תִּהְיִי בִּשְבִילָם 'הַזָּרָה' נָכְרִיָּה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם 'פֹּה גָּרָה גֵּרָה'": סמל מציגה תמונה עגומה של קבלת הזר. ה"ארץ הנבחרת" הופכת ל"לא ארץ בחירה" מנקודת מבטה של הזר. החשש מדיבור סרה, ה"זרות" הנצחית, והסימון על משקוף הבית כ"גרה" (הדגשה שלילית) מציגים את הקשיים והסטיגמות הנלווים למעמד הגר.
"אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַלְמָנָה - לֹא כַּלָּה בַּמּוֹלֶדֶת שֶלִי כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה כִּי הָעָם שֶלִי בִּפְחָדָיו מְכֻתָּר וְנועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִּדְבָּר אֶת הָגָר הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם ' הָעָם הַנִּבְחָר' נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִבָּם הַנִּסְגָר וְהַכּוֹל מֵאֵימַת הָאַחֵר, לֹא מֻכָּר בַּשּׁוּק, בָּרְחוֹב, בַּכִּכָּר תָּמִיד יְזַהוּ בָּךְ אֶת אוֹת הַנֵּכָר": כאן קיימת ביקורת חריפה יותר על החברה הישראלית. ה"חמלה" שאבדה, הפחד מ"כל איש זר", והאלוזיה לשרה ששלחה את הגר למדבר, כולם מצביעים על חברה סגורה, מתגוננת, החוששת מהאחר. הביטוי "העם הנבחר" מקבל כאן משמעות אירונית וביקורתית. ה"לב הנסגר" וה"אימת האחר" מדגישים את הפחד והדחייה של הזר.
"הַלַּיְלָה יוֹרֵד רוּת, שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ עַמִּי לֹא עַמֵּךְ אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ שוּבִי אָחוֹר, כַּלָּתִי כְּמוֹ בִּתִּי כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ וּבֵיתֵךְ לֹא בֵּיתִי": סיום זה הוא טרגי. נעמי למעשה שולחת את רות חזרה, מתוך פסימיות עמוקה לגבי יכולתה להשתלב. ההפרדה היא מוחלטת: עם, אלוהים, בית – כל אלה מפרידים ביניהן.
"אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי עַד יוֹם מוֹתֵךְ עַד יוֹם מוֹתִי": למרות כל הביקורת וההפרדה, השיר מסתיים בהצהרה מרגשת על קשר נפשי עמוק ובלתי ניתן לניתוק. הקשר בין נעמי לרות הוא מעבר למציאות החברתית הקשה, הוא קשר נשמתי.
"נאוה סמל יוצרת בשירה תמונת ראי אקטואלית לסיפור רות, ומעלה שאלות נוקבות על יחסה של החברה הישראלית לזר ולשונה" (שקד, 2011, עמ' 90). השיר משתמש באלוזיות מקראיות הפוכות ובנימה ביקורתית, כדי לעורר דיון על סוגיות של זהות, קבלה ודחייה.
פרק שלישי: האם קיים הבדל בין השירים?
ניתוח השירים חושף כי דמותה של רות כארכיטיפ אכן מופיעה בדרכים שונות ועם דגשים מגוונים בכל אחד מהשירים. ההבדלים נובעים מנקודת המבט של המשורר, מהמסר שהוא מבקש להעביר, ומההקשר התרבותי שבו נכתב השיר.
שלו ("פעם ראיתי את רות"): מציג את רות כארכיטיפ של נשיות בשלה ופורייה, בעלת עומק רגשי ומוסרי. הוא מדגיש את המסע שלה "מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה", כלומר, את המעבר מזרות לקבלה, אך עושה זאת מתוך פרספקטיבה של התבגרות והבשלה אישית של הדמות. הדגש הוא על הפיכתה של רות מ"נַעֲרָה דַּקּוֹת" לאישה בוגרת ועוצמתית. הוא בוחן את מערכת היחסים עם בועז כהתפתחות של קשר המבוסס על כבוד הדדי ורצון להמשכיות.
רבקה מרים ("רות"): מציגה את רות כארכיטיפ של כוח נשי ראשוני, מיני, ויוצר. היא אינה תמימה או פסיבית, אלא "סוֹחֶטֶת מִמֶּנּוּ תְּבוּאָה", ומגלמת את הפיכת הגבר ל"אדמה" ש"נעבדת" על ידה. זוהי רות אקטיבית, כמעט אגרסיבית בנחישותה, המביאה לידי ביטוי את עוצמתה היצירתית. היא מייצגת את הכוח הפועל מאחורי הקלעים, את היצריות שבבסיס הקיום וההמשכיות.
רות נצר ("להיות רות"): מתמקדת בארכיטיפ של הגר/הזרה ובחיבור הפנימי אליה. השיר הוא אישי מאוד, והמשוררת מבקשת "לִהְיוֹת גֵּרָה תַּחַת שָׁמַי" [מתוך השיר], ובכך להזדהות עם חווית הזרות. רות כאן היא סמל לחיפוש אחר שייכות פנימית, ולאו דווקא חיצונית-חברתית. היא "רְעוּת נַפְשִׁי", המייצגת את ההבנה והקבלה של החלק הזר והאחר שבתוך העצמי.
טניה הדר ("רות"): מציגה את רות כארכיטיפ של כאב ואובדן, אך גם של מסירות ותקווה לגאולה. רות "לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב" [מתוך השיר], והמשוררת מזדהה עם צערה. היא הדמות ה"עֲזוּבָה, הַקְּטַנָּה" [מתוך השיר], המייצגת את פגיעותה של הזר והאלמנה. עם זאת, היא מזהה בה גם "זָהָב" וקשר לשדות בית לחם [מתוך השיר], המרמזים על האור והתקווה להמשכיות, ללידת דוד.
נאוה סמל ("גרה"): מציגה את רות כארכיטיפ של הזר הנרדף והנדחה בחברה סגורה. באמצעות קולה של נעמי, השיר מציג ביקורת חריפה על החברה הישראלית המודרנית, אשר "אָבְדָה הַחֶמְלָה" בה, והיא "נועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר". זוהי רות המייצגת את הקורבן של החברה, את ה"נכריה" שתישאר מסומנת לנצח. למרות זאת, הקשר הנפשי העמוק ("אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי" ) נשמר.
ההבדלים בין השירים ברורים: בעוד שלו ורבקה מרים מתמקדים בייצוגה של רות כאישה בעלת עוצמה פנימית ופוריות, אם פיזית ואם רוחנית, הרי שרות נצר וטניה הדר עוסקות יותר בהיבט הרגשי והאישי של ההזדהות עם רות, בין אם מדובר בחיפוש זהות עצמית או בהתמודדות עם כאב. נאוה סמל, לעומת זאת, משתמשת בדמותה של רות כדי להעביר מסר חברתי-פוליטי נוקב על קבלת הזר והשונה.
פרק רביעי: האם יש מכנה משותף לשירים?
למרות ההבדלים הניכרים בפרשנות ובדגשים, קיים מכנה משותף משמעותי המקשר בין כל השירים ומעיד על כוחה הארכיטיפי של רות. מכנה משותף זה טמון במספר אלמנטים:
חווית הזרות והאחרות: בכל השירים, רות מופיעה כ"זרה" או "נכריה" במידה זו או אחרת, המגיעה מ"הָרֵי מוֹאָב". גם אם ביצירה המקורית היא נקלטת לבסוף, בשירים אלה נבחן היבט הזרות שלה. אצל שלו, הזיכרון מ"מוֹאָב-זִכְרוֹנוֹת" נשאר ברקע. אצל רבקה מרים, היא אמנם כוח טבע, אך עצם ה"סחיטה" וה"היפוך" מעידים על שבירת מוסכמות, דבר המעמיד אותה ב"אחרות" מסוימת. אצל רות נצר, "לִהְיוֹת גֵּרָה" [מתוך השיר] הוא הרצון להזדהות עם מעמדה. אצל טניה הדר, "מוֹאָב הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה" [מתוך השיר] הוא חלק בלתי נפרד מן הכאב. ואצל נאוה סמל, ה"זרות" היא הדגש המרכזי והביקורתי ביותר ("הַזָּרָה", "נָכְרִיָּה", "אוֹת הַנֵּכָר").
המסע והבחירה: רות היא דמות שעוברת מסע, הן פיזי והן רוחני. "צוֹעֶדֶת לְאַט", בוחרת במסלול חייה. המסע הזה, המגלם את היציאה מאזור הנוחות והבחירה בדרך חדשה, הוא מוטיב חוזר. היא בוחרת לדבוק באלמנה, בנעמי, ובעם ישראל – בחירה המהדהדת בכל השירים, גם אם בחלקם היא מוצגת כבחירה קשה וטעונת מחיר.
הקשר לפוריות והמשכיות: כמעט כל השירים נוגעים, במישרין או בעקיפין, בקשר של רות לפוריות ולהמשכיות השושלת. שלו מדגיש את "עֹמֶס הַדְּבַשׁ בַּחִטָּה הַבְּשֵׁלָה לַמַּגָּל" ואת כמיהתה של רות לאימהות. רבקה מרים הופכת את רות לכוח המוליד את "תְּבוּאָה" מבועז. טניה הדר מזכירה את "דָּוִד מְצַפֶּה" [מתוך השיר] ואת שיערה ש"הִתְאַדֵּם כֹּה בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם" [מתוך השיר], המרמז על החיבור לחיים ולצמיחה. גם נאוה סמל, למרות הפסימיות, מתייחסת ל"אלמנה - לא כלה", כלומר, היא מודעת לפוטנציאל הפוריות שאבד, או שנמצא בסכנה.
עוצמה נשית וייזום: רות אינה דמות פסיבית. היא יוזמת, פועלת, ומביאה לשינוי. אצל שלו היא "אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ" שבוחרת את דרכה. אצל רבקה מרים, היא "סוֹחֶטֶת" ו"האדמה אותו עובדת". אצל נצר, היא "נִלְפֶּתֶת" [מתוך השיר], פעולה המעידה על נחישות. גם אצל הדר, למרות הכאב, ישנו כוח הישרדותי. אצל סמל, היא אומנם קורבן, אך עצם הדיון על מעמדה מדגיש את כוחה כסמל למאבק על קבלה.
חיבור אנושי עמוק: למרות כל המורכבויות, בכל השירים קיים גרעין של חיבור אנושי עמוק. בין רות לבועז בשיר של שלו, בין רות לבועז בשיר של רבקה מרים, בין רות למשוררת אצל נצר והדר, ובין רות לנעמי בשיר של סמל ("אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי"). קשר זה חורג מגבולות דת, לאום, או נסיבות חיים.
המכנה המשותף הזה מדגיש את כוחה הארכיטיפי של רות כדמות המייצגת את היכולת להתמודד עם זרות ואובדן, לבחור בדרך חדשה, ולשאוף לחיבור וליצירה, גם אם הדרך לכך רצופה מכשולים. היא מסמלת את הפוטנציאל האנושי להתעלות מעל הנסיבות, ולמצוא מקום ושייכות.
פרק חמישי: סיכום ומסקנות
דמותה של רות המואבייה, כפי שהיא מתוארת במגילת רות, היא אכן ארכיטיפ רב-פנים ביצירה העברית. דרך ניתוח השירים שהוצגו, ראינו כיצד דמות זו ממשיכה לעורר השראה ולשמש כר פורה לפרשנויות מגוונות, המשקפות את התפתחות התודעה התרבותית והחברתית.
השירים מציגים את רות לא רק כדמות מקראית היסטורית, אלא כסמל חי ונושם המגלם היבטים שונים של הקיום האנושי: נשיות, פוריות, זרות, מסע, בחירה, אובדן, תקווה, וחיבור אנושי. בעוד יצחק שלו מציג רות שהבשילה לכדי נשיות עוצמתית ופורייה, ורבקה מרים מתארת אותה ככוח נשי ראשוני ויוצר, הרי שרות נצר וטניה הדר מעמיקות את ההזדהות האישית עם רות, דרך חווית הזרות והכאב. נאוה סמל, באמצעות קולה של נעמי, מעלה שאלות חברתיות נוקבות על קבלת הזר בחברה הישראלית.
למרות ההבדלים בגישה ובדגשים, המכנה המשותף בין השירים הוא עוצמתה של רות כסמל לזרות והאחרות, למסע רוחני ופיזי, לקשר לפוריות והמשכיות, לעוצמה נשית יוזמת, ולקשר אנושי עמוק שאינו תלוי במוצא. היא מייצגת את האפשרות לגאולה והשתלבות, אך גם את המורכבות והמחיר הכרוכים בכך.
העבודה עם ארכיטיפים בספרות מאפשרת ליצור גשר בין העבר להווה, בין הסיפור המקראי למציאות המודרנית. דמותה של רות ממשיכה להדהד בנפש הישראלית, ולשמש כנקודת מוצא לדיון בשאלות מהותיות של זהות, שייכות, וקבלת האחר. ככל שהחברה משתנה, כך גם משתנה ומתפתחת הפרשנות לדמותה של רות, אך היא תישאר תמיד ארכיטיפ של תקווה, מסירות, וכוח פנימי.
הערות שוליים:
[1] לקריאות נוספות על דמותה של רות המואבייה והפרשנויות השונות, ראו:
אביטל-רוזין, עדי (2012). כי אל אשר תלכי אלך : הצעה לקריאה מחודשת ביחסי רות ונעמי, אופיר
אדלר, לילה (2012). נשים כגיבורות במקרא: אקטיביזם נשי בסיפורי המקרא. רסלינג.
בנזימן, דב (2015). המסע הרוחני של רות: בין מואב לירושלים. מוסד הרב קוק.
בסיס, רוחמה (2003). האלמנה והגר: פגיעות והעצמה במגילת רות. תיאוריה וביקורת, (23), 75-92.
בר-יוסף, חמוטל. "המוטיב המואבי בשירה העברית החדשה". בתוך: מזרח ומערב: בין קבלה ופרשנות. עורכים: יהודה ליבס, משה אידל. הוצאת מאגנס, ירושלים, 2000.
ברנדס, ורד. "מדרשי מגילת רות בשירה העברית החדשה". עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2005.
ברנדייס, עליזה. "פני אישה בסיפור המקראי: מגילת רות כסיפור פמיניסטי." ביקורת ופרשנות, 33 (תשנ"ט), עמ' 101-120.
גולדברג, לאה. "האם קראת את מגילת רות?". בתוך: שירת לאה גולדברג: מבחר מאמרים. עורך: חנן חבר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999
גולן, משה. הגיבורה המודחת: על דמויות נשיות במקרא. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001.
גורדיס, ראובן. מגילת רות: פירוש ספרותי-היסטורי. ירושלים: מוסד ביאליק, 1993
גרינשפן, פרדריק א. מגילת רות: פירוש חדש. ירושלים: מאגנס, 2000.
הרשקוביץ, אבשלום. "הארכיטיפים במגילת רות." עלון שבות, 124 (תשמ"ט), עמ' 104-110.
וולף, מרים (2005). נשים במקרא: בין קודש לחול. מאגנס.
כהן, ימימה. אשת חיל: דמויות נשים בתנ"ך ובחז"ל. ירושלים: ראובן מס, 2004.
לוין, יעל. "דמות האישה במגילת רות ובשירה הנשית העברית המודרנית". עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2010.
לוין, ישראל (2007). מסע הגיור במגילת רות. מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, (י"ט), 31-50.
מרים, רחל (1988). רות. מתוך: משירי אמות האבן (עמ' 49). ספריית פועלים.
פיינברג, אלישבע. "חסד וגרות במגילת רות." שמעתין, 156 (תשס"ד), עמ' 97-104
שנאן, אברהם (1999). האם העבריה: דיוקנאות נשים במקרא. ידיעות אחרונות.
שטרן, חיה (2010). בצלו של החסד: קריאות חדשות במגילת רות. כרמל.
שקד, גרשון. "בין נוף וטקסט: מגילת רות והפרוזה הישראלית". בתוך: זהות והשתקפות: אסופת מאמרים על הספרות העברית. הוצאת עם עובד, תל אביב, 2007.
Bal, Mieke. Lethal Love: Feminist Readings of Biblical Love Stories. Bloomington: Indiana University Press, 1987. pp. 110-130
Berlin, Adele. Ruth: A Commentary. Louisville, KY: Westminster John Knox Press, 2001. Pp. 20-30, 70-90
Fewell, Danna Nolan, and David M. Gunn. Gender, Power, and Promise: The Subject of the Bible's Literary Narratives. Nashville: Abingdon Press, 1993. Pp. 90-110
Trible, Phyllis. Texts of Terror: Literary-Feminist Readings of Biblical Narratives. Philadelphia: Fortress Press, 1984
Wolff, Hans Walter. Ruth: A Commentary. Minneapolis: Augsburg Fortress, 1992. Pp. 40-60
[2] שלו, יצחק. שמלת הריון, הוצאת לוין-אפשטין 1972, עמ' 25-24
[3] רבקה מרים, רות, מתוך: משירי אמות האבן, ספריית פועלים 1988, עמ' 49
[4] נצר רות, אשה שירים ורישומים, כרמל, 2003
[5] טניה הדר, רות, מתוך: בארצות החיים – שירים, הקיבוץ המאוחד 1991, עמ' 61
[6] בתוך: רפל יואל, "קבלת שבת", שרים מספרים ומשוחחים סביב שולחן השבת, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
רשימה ביבליוגרפית
- בר-יוסף, חמוטל. (1990). שירת יצחק שלו: מחקרים ופרשנויות. הוצאת עם עובד.
- בלום, הרולד. (1973). חרדת ההשפעה: תאוריה של שירה. הוצאת עם עובד.
- ברגר, פטר ל. (2005). מציאות חברתית של הדת. הוצאת רסלינג.
- גרינברג, משה. (1995). מגילת רות: פרשנות ומבט חדש. הוצאת מאגנס.
- יונג, קרל גוסטב. (1968). על הפסיכולוגיה של הלא-מודע. הוצאת דביר.
- כהן, אבנר. (2008). ארכיטיפים בספרות העברית החדשה. הוצאת כרמל.
- כהן, רחל. (2010). האישה הגיבורה במקרא: עיון בפמיניזם מקראי. הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון.
- לוי, אפרת. (2012). המיתוס הנשי בשירת רבקה מרים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- לובצקי, אהובה. (2002). האם היהודייה בספרות העברית. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
- נצר, רבקה (2003). להיות רות. מתוך: אשה שירים ורישומים. כרמל.
- סמל, נאוה (2011). גֵרָה. בתוך: רפל, י. (עורך), קבלת שבת, שרים מספרים ומשוחחים סביב שולחן השבת. כנרת, זמורה ביתן.
- פורד, ג'ון ג' ויוז, ד"ר מריאן. (2004). יונג ב-20 דקות. הוצאת מודן.
- פישר, ורנר. (1980). תאוריות ספרותיות. הוצאת יחדיו.
- פרנקל, א. (2003). על שירת טניה הדר. כתב עת "מראה".
- קאהן, משה. (2000). דמויות נשים במקרא ומשמעותן. הוצאת ראובן מס.
- קמפבל, ג'וזף. (1949). הגיבור בעל אלף הפנים. הוצאת בבל.
- רבינוביץ', אהרון. (2005). שושלות ומלכויות: עיונים במגילת רות. הוצאת ספריית ירושלים.
- שלו, יצחק (1972). פעם ראיתי את רות. בתוך: שמלת הריון, לוין-אפשטין.
- שקד, גרשון. (2011). ספרות כמראה: סיפורים ישראליים כביקורת חברתית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- שמיר, יצחק. (1999). הצבר: מיתוס ומציאות. הוצאת רמות.
- שפירא, מירה. (2007). בין מיתוס לאישי: עיונים בשירת רות נצר. הוצאת כרמל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.