עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל
בְּתַרְדֵּמָה עֲנֻגָּה וְרֵיחָנִית
תומר קליין, "דְּיוֹ וְדוֹפָּמִין", הוצאת קתרזיס, 2022, 74 עמודים
"דְּיוֹ וְדוֹפָּמִין" הוא ספרו הרביעי של תומר קליין, בן 74 עמודים, אשר ראה אור בשנת 2022 בהוצאת "קתרזיס". קליין, מהנדס בעיסוקו ומשורר ברוחו, כותב על החיים ומה שביניהם.
שירתו של תומר קליין, קול ייחודי ומרתק בסצנה הספרותית העכשווית, מצליחה לגעת בנימי הנפש באמצעות שפה עשירה, דימויים מקוריים ותובנות עמוקות על קיום האדם. קליין טווה מרקם לירי המשלב בין אישי לקולקטיבי, בין פנים לחוץ, ויוצר עולם פואטי רב-שכבתי המזמין את הקורא למסע אינטימי אל מעמקי הרגש והמחשבה. כבר במבט ראשון, ניכרת בשירתו נטייה להתבוננות פנימית מעמיקה, לחשיפה כנה של רבדים נסתרים בנפש, ולעיסוק בשאלות יסוד של זהות, זיכרון, אובדן וחיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי ומשתנה.
אחד המאפיינים הבולטים בשירתו של קליין הוא השימוש המתוחכם במטאפורות ובדימויים חזותיים וחושיים. הוא מצליח לצקת משמעות קונקרטית למושגים מופשטים, ולעורר תגובה רגשית עזה באמצעות קישורים בלתי צפויים ומרעננים. כך, רגשות הופכים ל"כתמים בתחתית הלב" שיש לכבס בעדינות, וזיכרונות מקבלים עוצמה בלתי נמחית כ"אנטי מחיקון". יכולתו של קליין למצוא את היוצא דופן ביומיומי, ולחשוף את הפיוט שבשגרה, היא אחת מנקודות החוזק המרכזיות שלו כמשורר.
נוסף לכך, שירתו של קליין מאופיינת לעיתים בטון אירוני או מהורהר, המזמין את הקורא לבחון מחדש את המובן מאליו ולערער על תפיסות מקובלות. הוא אינו נרתע מעיסוק במורכבות הקיום, בחוסר הוודאות ובשבריריות החיים, אך גם מצליח למצוא רגעי חסד ויופי בתוך הכאוס. הניואנסים הרגשיים העדינים שהוא מצליח לתפוס ולבטא הופכים את שיריו למעין מפות דרכים פנימיות, המסייעות לנווט במרחבי הנפש הסבוכים.
העיסוק בזיכרון ובחלוף הזמן הוא מוטיב מרכזי נוסף בשירתו של קליין. הוא בוחן את האופן שבו העבר מעצב את ההווה, כיצד זיכרונות צפים ועולים באופן לא צפוי, וכיצד הם משפיעים על תחושת הזהות והשייכות. לעיתים, הזיכרון מתואר ככוח מטלטל ובלתי נשלט, ולעיתים כמקור של נחמה וחיבור לשורשים. דרך התבוננות מעמיקה בזיכרון, קליין מצליח לגעת בתחושות אוניברסליות של געגוע, נוסטלגיה וחיפוש אחר המשכיות.
במאמרי זה, אבקש להתעמק במאפיינים הייחודיים של שירת תומר קליין, תוך ניתוח מעמיק של כמה משיריו המרכזיים. אבחן את השימוש המבריק שלו בשפה ובדימויים, את העיסוק המורכב בזיכרון ובזמן, ואת הטון הרגשי המגוון המאפיין את יצירתו. כמו כן, אנסה להתחקות אחר התמות המרכזיות העולות משיריו, ולבחון את מקומו של קליין בתוך השיח הפואטי הישראלי העכשווי.
באמצעות קריאה קשובה ומעמיקה בשירתו, אנסה להבין כיצד מצליח קליין ליצור דיאלוג אינטימי עם הקורא, לעורר בו תהיות ומחשבות, ולגעת ברבדים העמוקים ביותר של החוויה האנושית. אבחן את האופן שבו הוא משלב בין האישי והפרטי לבין האוניברסלי והמשותף, וכיצד הוא מצליח להפוך רגעים קטנים לתובנות גדולות על החיים והקיום.
לבסוף, מאמר זה ישאף להאיר את תרומתו הייחודית של תומר קליין לשירה העברית בת זמננו, ולהצביע על כוחה של שירתו לרגש, להעמיק ולעורר השראה. דרך ניתוח מעמיק של יצירתו, אבקש להעניק לקורא כלים להבנה מעמיקה יותר של עולמו הפואטי העשיר והמורכב, ולהוקיר את קולו הייחודי והמשמעותי בתוך המקהלה הספרותית העכשווית.
נתחיל בשירו הראשון של קליין, אשר מופיע בפתיחתו של ספר שיריו:
כתמים בתחתית הלב
כְּתָמִים בְּתַחְתִּית הַלֵּב
יֵשׁ לְכַבֵּס בְּתָכְנִית עֲדִינָה,
לְהַתִּיז מְעַט מֵסִיר כְּתָמִים
בָּאֲרִיזָה וְרֻדָּה.
"כְּתָמִים בְּתַחְתִּית הַלֵּב" – הכותרת עצמה היא מטפורית ועוצמתית. "כתמים" מרמזים על פגמים, צלקות רגשיות, או חוויות שליליות שהותירו חותם. המיקום "בתחתית הלב" מעיד על כך שהם עמוקים, נסתרים, ואולי מכבידים על האדם באופן תת-מודע. הלב, כמטאפורה לרגשות ולנפש, ממחיש שהכתמים הם רגשיים במהותם.
"יֵשׁ לְכַבֵּס בְּתָכְנִית עֲדִינָה" – השורה הראשונה מציעה פתרון אלגורי ל"כתמים". פעולת הכביסה מסמלת ניסיון לנקות, לרפא או להתמודד עם אותם רגשות קשים. הבחירה ב-"תָּכְנִית עֲדִינָה" היא משמעותית ביותר. היא מדגישה את הצורך בגישה רגישה, סבלנית ולא אגרסיבית בתהליך הריפוי הרגשי. דבר זה מרמז שאי אפשר פשוט "למחוק" את הכאב, אלא יש להתמודד אתו בעדינות ובזהירות.
"לְהַתִּיז מְעַט מֵסִיר כְּתָמִים / בָּאֲרִיזָה וְרֻדָּה" – קליין ממשיך את אנלוגיית הכביסה, אך מוסיף פרט מעניין. "מֵסִיר כְּתָמִים" המייצג אולי כלים, שיטות או גורמים חיצוניים שיכולים לסייע בתהליך הריפוי – כמו תמיכה מחברים, טיפול פסיכולוגי, או אפילו פעולות של חמלה עצמית. התיאור "בָּאֲרִיזָה וְרֻדָּה" מוסיף רובד נוסף. הצבע הוורוד מקושר לעיתים קרובות עם רכות, עדינות, אהבה ורומנטיקה. ייתכן שעניין זה מרמז שהגישה היעילה ביותר לריפוי פצעים רגשיים היא גישה עדינה, אוהבת ומטפחת. הניגוד בין עוצמת ה"כתמים" לבין רכות ה-"אריזה הוורודה" יוצר מתח מעניין ומדגיש את הצורך בטיפול עדין דווקא במקומות הכואבים.
השיר כולו בנוי על מטאפורה מרכזית של כביסה כדרך להתמודד עם פצעים רגשיים, כמו גם על האנשה: לייחס ללב "כתמים", שכן כתמים הם דבר פיזי, אך כאן הם מתארים מצב רגשי.
בנוסף, השימוש בדימויים מעולם הכביסה (תכנית עדינה, מסיר כתמים) הופך את המושג המופשט של כאב רגשי למשהו קונקרטי ומוכר.
הצבע הוורוד מסמל עדינות, אהבה ורכות.
השיר הקצר הזה מעביר מסר עמוק על הצורך בטיפול עדין ורגיש בפצעים רגשיים. הוא מציע שאין פתרונות קלים או אגרסיביים לריפוי כאב פנימי, אלא נדרשת גישה עדינה, סבלנית ואוהבת. השימוש בדימויים מעולם הכביסה הופך את התהליך המופשט של ריפוי רגשי למשהו מוחשי וקל להבנה. האריזה הוורודה של "מסיר הכתמים" מרמזת שאולי דווקא החמלה, העדינות והאהבה הן התרופה הטובה ביותר ל"כתמים בתחתית הלב".
השיר מעורר תחושה של תקווה ועידוד, בכך שהוא מציע דרך להתמודד עם כאב רגשי, גם אם היא דורשת עדינות וזמן. הוא מזכיר לנו את החשיבות של גישה רכה כלפי עצמנו וכלפי אחרים במצבים של מצוקה רגשית.
שיר זה של קליין על כתמים, שלח אותי לעיין בשיר אחר, מוכר וידוע על כתם או כתמים שנכתב בידי דוד אבידן בשנת 1952, נקרא "ברזים ערופי שפתיים" וראה אור בתוך: "משהו בשביל מישהו", ספרית פועלים, 1987.
הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר / דוד אבידן
מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.
יוֹרִים.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
שירו של אבידן בנוי בבתים קצרים, לעיתים שורות בודדות, המדגישים את התסכול הגובר והכישלון החוזר. השימוש החוזר במילה "אֲבָל" ובמשפט "אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר" יוצר תחושה של קיבעון, של חוסר יכולת לשנות את המצב, ושל מעגל אינסופי של ניסיונות כושלים.
הפעולות להסרת הכתם בשירו של אבידן מתפתחות בהדרגה. ראשית, גרד: הניסיון הראשוני הוא פיזי ופשוט יחסית, אך מיד נתקל בקושי ("הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי)". האמביוולנטיות הזו מרמזת שהבעיה אינה רק פיזית אלא גם תפיסתית או מהותית יותר.
שנית, צביעה וסיוד: הפנייה לאנשי מקצוע מעידה על החמרה בניסיון לפתור את הבעיה, אך גם כאן נתקלים באותה בעיה של בהירות או כהות יתר של הכתם ביחס לפתרון המוצע.
שלישית, קרצוף בסכין: הפעולה הופכת אלימה יותר, עם שימוש בכלי חד ("הַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב"). הפרטים הקטנים כמו "רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ" מוסיפים נופך טרגי לאבסורד – כל האמצעים "הטובים ביותר" נכשלים.
רביעית, הלמות בגרזן: השיא של האלימות והתסכול. עצירת המעשה ברגע האחרון ("אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד") מעידה אולי על רגע של שפיות או הבנה שההרס הפיזי לא יפתור את הבעיה. המחשבה שהקיר עלול ליפול והכתם יישאר היא אבסורדית ומדגישה את אחיזתו העקשנית של ה"כתם".
חמישית, ההעמדה לקיר והירי: המעבר החד לסיטואציה אלימה של הוצאה להורג הוא מטלטל. הבקשה לעמוד בסמוך לקיר והניסיון לחפות עליו בגוף מעידים על הזדהות מוזרה עם ה"כתם" או עם מה שהוא מייצג. האמונה שהדם יכסה על הכתם היא נואשת וטרגית.
המאבק הפנימי: ה"כתם" יכול לסמל טראומה, אשמה, זיכרון טורדני, או כל בעיה פנימית עקשנית שהאדם מנסה נואשות למחוק או להסתיר, אך ללא הצלחה. ניסיונות הגרוד, הצביעה והקרצוף מייצגים דרכים שונות בהן אנו מנסים להתמודד עם כאב פנימי – הכחשה, הדחקה, ניסיון לשנות את פני השטח – אך הבעיה נשארת.
המאבק החיצוני: ה"כתם" יכול לייצג בעיה חיצונית עקשנית – עוול חברתי, דיכוי, מערכת יחסים פגומה – שהאדם מנסה לשנות או למחות, אך נתקל בחוסר אונים.
אבסורד הקיום: השיר יכול להתפרש כהצגה אבסורדית של המאבק האנושי כנגד דברים בלתי ניתנים לשינוי או להבנה. הניסיונות הנואשים והכושלים מדגישים את חוסר התוחלת במאבק מסוים.
הקורבן והתוקפן: סצנת הירי יכולה לרמז על הקרבה עצמית או על ניסיון להגן על מה שה-"כתם" מייצג, אפילו במחיר החיים. ההזדהות עם הקיר והניסיון לכסות עליו בגוף מעוררים שאלות על מהות הקשר בין האדם ל"כתם".
מטאפורה: ה"כתם" הוא מטאפורה מרכזית לבעיה או קושי עקשני. השימוש החוזר במילים ובמשפטים מדגיש את התסכול וחוסר ההתקדמות. הניסיונות הקיצוניים (גרזן, סכין חדה, לבסוף הקרבה עצמית) מדגישים את האובססיה והייאוש. הניגוד בין המאמצים הכבירים לבין התוצאה האפסית יוצר תחושה אירונית. המעבר מסצנת הניקוי לסצנת ההוצאה להורג הוא תפנית חדה ובלתי צפויה שמטלטלת את הקורא.
השיר הוא יצירה מטפורית חזקה ומרתקת, המציגה מאבק נואש וכושל ב"כתם" עקשני. באמצעות חזרות, התפתחות אלימה של הפעולות ותפנית טרגית בסוף, השיר מעורר מחשבות עמוקות על טבעם של קשיים פנימיים וחיצוניים, על גבולות היכולת שלנו לשנות מציאות, ועל האפשרות של הזדהות טרגית עם מה שמכאיב לנו. ה"כתם" בסופו של דבר נשאר, כסמל לכך שישנם דברים שאינם ניתנים למחיקה, וייתכן שהדרך להתמודד איתם אינה באמצעות מאבק אלים אלא באמצעות הבנה או קבלה.
שני השירים נשענים על מטאפורה מרכזית כדי לבטא מצב רגשי או פנימי. בשירו של אבידן, ה"כתם על הקיר" מייצג בעיה עקשנית, פנימית או חיצונית, שהדובר מנסה נואשות לסלק. בשירו של קליין, ה"כתמים בתחתית הלב" הם מטאפורה לפצעים רגשיים עמוקים או חוויות שליליות המכבידות על הנפש.
עיסוק ב"כתם" כסמל לבעיה: בשני השירים, ה"כתם" הוא מוקד העניין והמאמץ. הוא מייצג אתגר או קושי שהדובר מנסה להתמודד אתו.
תחושת מאבק: בשני השירים קיימת תחושה של מאבק. בשירו של אבידן זהו מאבק פיזי ואובססיבי כנגד הכתם. בשירו של קליין זהו מאבק פנימי ורצון לרפא את הפצעים הרגשיים.
העברת מסר על התמודדות: שני השירים, בדרכים שונות, מעבירים מסר על תהליך ההתמודדות עם בעיות או פצעים. אבידן מדגיש את חוסר התוחלת של מאבק אלים ועקשני, בעוד קליין מדגיש את הצורך בגישה עדינה ורגישה.
הגישה לבעיה: הגישה ל"כתם" בשני השירים מנוגדת לחלוטין. בשירו של אבידן, הדובר נוקט בגישה אלימה ונואשת, המדרדרת מניסיונות פיזיים פשוטים להרס עצמי. בשירו של קליין, הגישה היא עדינה, רכה ומרגיעה, המדגישה את הצורך בסבלנות ובאהבה כלפי הפצעים הרגשיים.
התוצאה והסיום: בשירו של אבידן, המאבק מסתיים בכישלון טרגי - הכתם נשאר למרות כל המאמצים, ואף במחיר חייו של הדובר (בפרשנות אפשרית). בשירו של קליין, אין תוצאה ברורה של פעולת הניקוי, אלא יותר המלצה על דרך פעולה עדינה ומרגיעה, המעוררת תחושת תקווה.
הטון והאווירה: הטון בשירו של אבידן הוא נואש, תסכול גובר, אבסורדי ואף טרגי. האווירה היא של קיבעון וחוסר אונים. הטון בשירו של קליין הוא רגוע, מהורהר ומעודד בעדינות, עם תחושה של תקווה וצורך בטיפול רך ואוהב.
סוג המטאפורה: המטאפורה של אבידן היא יותר קונקרטית - כתם פיזי על קיר - המשמש לסמל בעיה מופשטת. המטאפורה של קליין היא יותר ישירה - כתמים בלב - המייצגים פצעים רגשיים.
אורך ומבנה: שירו של אבידן ארוך יותר ומפורט יותר, המתאר סדרה של ניסיונות כושלים. שירו של קליין קצר ותמציתי, מתמקד בהצעה לגישה רצויה.
בסופו של דבר, שני השירים משתמשים בסמל ה"כתם" כדי לבחון את ההתמודדות עם קשיים, אך הם מציעים שתי גישות מנוגדות לחלוטין. שירו של אבידן מתאר מאבק אובססיבי ואלים שמוביל לייאוש, בעוד שירו של קליין מציע גישה עדינה ורגישה כדרך לריפוי פצעים פנימיים. השוואה זו מדגישה את המגוון הרחב של תגובות אנושיות למצוקה ואת החשיבות של בחירת דרך התמודדות מיטיבה.
נעבור לשיר נוסף של תומר קליין:
אנטי מחיקון
הַדָּבָר לֹא מְצַלְצֵל פְּעָמִים,
דַּי בְּדִנְדּוּן אֶחָד בֵּין הָאָזְנַיִם
וַאֲנִי רוֹעֵד אֶת הַמִּנְעָד
הַנִּרְאֶה לָעַיִן-
מַנְגִּינוֹת שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִכְתֹּב בְּתָוִים.
וּבַלֵּילוֹת, הַזִּכְרוֹנוֹת
עוֹצְמִים בִּי חֲלוֹמוֹת
מִבַּעַד לַקַּרְנִית
וְנִטְבָּעִים בְּצֶבַע.
השיר מתאר חוויה פנימית עזה, שבה גירוי קל ("דִּנְדּוּן אֶחָד בֵּין הָאָזְנַיִם") מעורר תגובה רגשית ופיזית חזקה ("וַאֲנִי רוֹעֵד אֶת הַמִּנְעָד הַנִּרְאֶה לָעַיִן"). תגובה זו קשורה למנגינות או רעיונות שלא מומשו ("מַנְגִּינוֹת שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִכְתֹּב בְּתָוִים").
בלילות, עוצמת הזיכרונות מתגברת וחודרת אל החלומות, שם הם מקבלים ביטוי חזותי וצבעוני ("עוֹצְמִים בִּי חֲלוֹמוֹת מִבַּעַד לַקַּרְנִית וְנִטְבָּעִים בְּצֶבַע").
הכותרת "אַנְטִי מְחִיקוֹן" מרמזת על כך שהחוויות, הזיכרונות או הרעיונות הללו אינם ניתנים למחיקה או לשכחה, והם ממשיכים להתקיים ולהשפיע על הדובר בעוצמה. השיר נוגע בנושאים של זיכרון, תת-מודע, השראה אבודה והטבע הבלתי מחיק של חוויות מסוימות.
השיר הקצר "אַנְטִי מְחִיקוֹן" דוחס משמעות רבה ועוסק בעולמו הפנימי של הדובר, תוך התמקדות בזיכרון, בתת-מודע ובהשפעתם המתמדת.
כותרתו של השיר היא נֶאוֹלוֹגִיזְם (מילה מחודשת) המורכבת מהתחילית "אנטי" (נגד) והשם "מחיקון" (eraser). היא מכוונת מיד לרעיון המרכזי: קיומו של דבר-מה (זיכרון, רגש, רעיון) שאינו ניתן למחיקה, שמסרב להיעלם. הכותרת מציבה ניגוד לחולף ולזמני, ומדגישה את טבעם העיקש והמתמיד של התכנים הפנימיים המתוארים בשיר.
חמש השורות הראשונות מתארות את ה"טריגר" ואת התגובה המידית והמוחשית. ה"דבר" המסתורי, שמספיק לו "דנדון אחד", מעורר רעד פיזי ועוצמה רגשית ("רועד את המנעד הנראה לעין"). הרעד הזה קשור למשהו פנימי שלא מומש או נשכח – "מנגינות ששכחתי לכתוב בתווים". שורות אלו מתרחשות במרחב שבין שמיעה (דנדון), תחושה (רעד) וראייה (מנעד נראה לעין), ומקשרות את החוויה הפנימית לביטוי כמעט פיזי.
ארבע השורות הבאות עוברות למרחב הלילי, לממלכת החלום והתת-מודע. כאן, הזיכרונות הם הכוח הפעיל ("הזיכרונות עוצמים בי חלומות"). הם לא רק נזכרים, אלא יוצרים מציאות חלופית, חיה וצבעונית, ה"נטבעת" בתודעה ("מבעד לקרנית ונטבעים בצבע"). שורות אלו מעמיקות את נושא הקביעות וההטבעה של החוויות הפנימיות.
הנושאים המרכזיים בשיר כוללים בתוכם ארבע נקודות משמעותיות:
- הזיכרון וכוחו: הזיכרון אינו פסיבי; הוא אקטיבי, פולשני ("דנדון אחד"), ובלתי ניתן למחיקה ("אנטי מחיקון"). הוא מעורר תגובות פיזיות ורגשיות עזות.
- התת-מודע: המרחב הלילי והחלומות משמשים כזירה שבה התכנים הלא-מודעים (זיכרונות, "מנגינות") באים לידי ביטוי חי ובלתי אמצעי.
- יצירה ואובדן: ה"מנגינות ששכחתי לכתוב בתווים" יכולות לסמל פוטנציאל יצירתי שלא מומש, רעיונות שאבדו, או חוויות שלא עובדו לכדי ביטוי מסודר. השיר רומז לכאב או לצער הכרוכים באובדן זה.
4- קביעות מול ארעיות: בעולם שבו הרבה דברים חולפים ונמחקים, השיר מצביע על חוויות או תכנים פנימיים שמסרבים להיעלם ונשארים חקוקים ("נטבעים").
הדימויים בשירו של קליין שופעים. "דנדון אחד בין האזנים" הנו דימוי שמיעתי מינימליסטי לגירוי שמפעיל תגובה גדולה. ה"דנדון" יכול להיות צליל ממשי, מחשבה חולפת, או כל אות קטן שמצית את הזיכרון או התחושה.
"רועד את המנעד הנראה לעין": צירוף סינתטי הממזג תחושה פיזית (רעד) עם מושג שיכול להיות שמיעתי או רגשי (מנעד), והופך אותו לחזותי ("נראה לעין"). הדימוי ממחיש את עוצמת החוויה שמטלטלת את כל ישותו של הדובר וניכרת כלפי חוץ.
"מנגינות ששכחתי לכתוב בתווים": מטאפורה לרעיונות, רגשות או זיכרונות שלא קיבלו צורה, שלא עובדו או בוטאו באופן מסודר. הם נותרו כפוטנציאל רדוף.
"הזיכרונות עוצמים בי חלומות": האנשה של הזיכרונות ככוח פעיל היוצר חלומות, כאילו הם מכריחים את החלומות להופיע או מעצבים אותם.
"מבעד לקרנית": מדגיש את החוויה החזותית של החלום, כאילו מדובר בתמונה המוקרנת ישירות על העין.
"נטבעים בצבע": דימוי חזק של הטבעה, כמו חותמת או מטבע. הוא מדגיש את החיות, העוצמה והקביעות של החלומות/זיכרונות הללו, ואת היותם בלתי ניתנים למחיקה.
הטון בשירו של קליין הוא אישי ואינטרוספקטיבי, ויש בו נימה של פליאה, חרדה מסוימת ואולי מלנכוליה. הדובר מתאר חוויה פנימית שהוא אינו שולט בה לחלוטין, חוויה שבה העבר או התת-מודע פורצים לתודעה בעוצמה.
"אַנְטִי מְחִיקוֹן" הוא שיר על עקבות בלתי נמחים שהחיים מותירים בנפש. בין אם אלו זיכרונות עזים, רגשות שלא עובדו, או פוטנציאל יצירתי שלא מומש – הם ממשיכים להתקיים, לעיתים רדומים, אך תמיד מוכנים להתעורר בעקבות "דנדון" קל ולהטביע את חותמם מחדש, בצבעים חיים, במיוחד במרחב הלא-מודע של החלום. השיר מזכיר לנו שחלקים מעצמנו ומהחוויות שלנו חזקים מכל ניסיון למחוק או לשכוח.
שיר זה של קליין על זיכרון, שלח אותי לעיין בשיר אחר, מוכר וידוע על צלקות הקרוי "במרחק שתי תקוות" של יהודה עמיחי שנכתב בשנת 1958, וראה אור באותה השנה בספר בעל אותו השם, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בְּמֶרְחַק שְׁתֵּי תִּקְווֹת / יהודה עמיחי
בְּמֶרְחַק שְׁתֵּי תִּקְווֹת מִכָּאן נוֹתְרוּ צַלָּקוֹת בָּאֲדָמָה
וּבְתוֹכָן אֲבָנִים שֶׁל בַּיִת שֶׁהָרְסוּ.
אֲנִי שׁוֹכֵב שָׁם עַכְשָׁו, הֵם הָרְסוּ אֶת בֵּיתִי.
אֲנִי שׁוֹכֵב וְתוֹהֶה:
אִם צַלֶּקֶת כּוֹאֶבֶת כְּשֶׁהִיא מִצְטַלֶּקֶת
אוֹ כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת שׁוּב
אוֹ אוּלַי רַק בִּגְלַל שֶׁהִיא קַיֶּמֶת,
נוֹף נִצְחִי שֶׁל זִכָּרוֹן,
כְּמוֹ אוֹתָן צוּרוֹת סְלָעִים בִּיהוּדָה
שֶׁהָיוּ פַּעַם יָם וְעַכְשָׁו הֵן אֲבָנִים.
שירו של עמיחי משתמש בדימוי המרכזי של "צלקות באדמה" כמטאפורה לחוויות קשות (הרס בית) שהותירו סימן קבוע. הדובר מזדהה עם הצלקת הזו ("הם הרסו את ביתי"). הצלקת מתוארת כ"נוף נצחי של זיכרון". היא אינה משהו שחולף, אלא הופכת לחלק קבוע מה-"נוף" הפנימי והחיצוני, עדות מתמדת לעבר.
השיר תוהה מתי הצלקת כואבת – ברגע היווצרותה, כשהיא נפתחת מחדש, או מעצם קיומה המתמיד. שאלה זו מדגישה את האופן שבו עקבות העבר ממשיכים להשפיע ולעיתים להכאיב בהווה. ההשוואה לצורות סלעים שהיו פעם ים וכעת הן אבנים ממחישה את הרעיון שתהליכים ואירועים מהעבר הרחוק מטביעים את חותמם באופן פיזי ובלתי הפיך על ההווה, בדומה לעקבות שהחיים מותירים בנפש האדם.
השיר של עמיחי, בדומה ל"אנטי מחיקון" של תומר קליין, מתאר כיצד אירועים וחוויות – במקרה זה, אירועים טראומטיים של הרס ואובדן – משאירים סימנים בלתי נמחים, המשולבים בנוף הפיזי והנפשי של האדם.
שני השירים, "אַנְטִי מְחִיקוֹן" ו-"בְּמֶרְחַק שְׁתֵּי תִּקְווֹת" עוסקים בנושא המרכזי של הזיכרון והעקבות הבלתי נמחים שהחיים והחוויות מותירים בנפש האדם. שניהם מתארים מצב שבו העבר ממשיך להתקיים ולהשפיע על ההווה באופן עמוק ומתמשך. עם זאת, הם עושים זאת מנקודות מבט שונות, תוך שימוש בדימויים ובמיקוד שונה.
שני השירים חוקרים את קביעות הזיכרון ואת העקבות שהעבר מטביע. הם מדגישים את חוסר היכולת למחוק או להתעלם מחוויות מסוימות.
בשני השירים הדובר מתבונן פנימה ובוחן את השפעת העבר עליו. יש בהם נימה אינטרוספקטיבית, מהורהרת ולעיתים מלנכולית.
שני השירים מראים כיצד העקבות הללו אינן רק זיכרון פסיבי, אלא הן משפיעות באופן פעיל על התחושות ("רועד", "כואבת") ועל תפיסת המציאות ("נוף נצחי של זיכרון", "נטבעים בצבע").
שני השירים מציגים תמונה מרגשת של האופן שבו העבר ממשיך לחיות בנו. "אַנְטִי מְחִיקוֹן" מדגיש את ההתפרצות הבלתי נמנעת של הזיכרון או החוויה מתוך התת-מודע, ואת חוסר היכולת למחוק אותו – הוא כמו קול פנימי או מנגינה שלא נכתבה אך ממשיכה להדהד. לעומת זאת, "בְּמֶרְחַק שְׁתֵּי תִּקְווֹת" מדגיש את הנוכחות המתמדת והמוחשית של צלקות העבר, שהופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף הפנימי והחיצוני, עדות נצחית לאירועים שעיצבו אותנו. הראשון מתמקד במנגנון ה"אנטי-מחיקה" הפנימי, והשני בנוף הצלקות החיצוני והפנימי שהחיים מותירים.
נעבור לשיר נוסף של תומר קליין:
ים נחצה לשנים
יַמִּי נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם
וְלֹא צָעַד בִּי הֲמוֹן אָדָם,
לֹא עָבְרוּ אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.
כִּי תַּשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר
שֶׁאָבַד בְּדֶרֶךְ חַתְחַתִּים.
וּמִלִּים, מִגַּן הַצַּעַר,
לֹא בָּחֲלוּ בְּאֶמְצָעִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם אָשִׁיר
אֶת שִׁירַת הַיָּם לַדַּרְדָּרִים
וְקוֹצֵיהֶם יַנְבִּיטוּ אֱמֶת.
התמונה של ים שנחצה לשניים בלי שאף אחד יעבור בו היא מטפורה עוצמתית לתחושת החמצה או כישלון של פוטנציאל. זה מעלה תחושה של מאמץ אדיר שלא הניב את התוצאה המיוחלת.
השורה על כוחו של משורר שאבד בדרך חתחתים היא עצובה במיוחד. היא מדברת על הקושי והאתגרים שבדרך היצירה, ועל האפשרות שהם יכניעו את היוצר.
למרות זאת, יש בשיר סיום אופטימי. ההבטחה לשיר את שירת הים לדרדרים, ושהקוצים שלהם ינביטו אמת, היא יפהפייה. זה מרמז על כך שגם במקומות הכי לא צפויים, מתוך כאב וקושי ("גן הצער" והקוצים), יכולה לצמוח אמת ויופי.
כותרתו של השיר, עצמה, רומזת לאירוע דרמטי ובעל משמעות, המזכיר את נס קריעת ים סוף. עם זאת, כבר בשורה השנייה מתברר שההקשר שונה.
המוטיבים המרכזיים בשיר גלויים לעין:
כישלון או החמצה: הים נחצה, פעולה שמבטיחה מעבר והגעה ליעד ("הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת"), אך בפועל דבר זה לא קורה.
כוחו של המשורר: השיר מתייחס ישירות למעמדו ולכוחו של המשורר. השחיקה והאובדן של כוח זה ב-"דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים" מוסברים כסיבה לכך שהנס לא הושלם.
הדימוי של מילים הצומחות מ-"גַּן הַצַּעַר" מעניין. הוא מרמז על כך שהיצירה נובעת לעיתים מתוך קושי וכאב, והמילים עצמן "לֹא בָּחֲלוּ בְּאֶמְצָעִים" - אולי הן חריפות, נוקבות או נאמרות בכאב.
למרות תחושת הכישלון, סיום השיר מביע תקווה. השירה לדרדרים, צמח נמוך וקוצני, והאמונה שקוציו ינביטו אמת, מעבירים מסר של פוטנציאל לצמיחה ותובנה גם במקומות בלתי צפויים ומתוך קושי.
השיר יכול להתפרש כביטוי לתחושת תסכול של יוצר (משורר) שמרגיש שאבד לו הכוח להוביל לשינוי או להגשמת חזון גדול. למרות המאמץ והפוטנציאל ("הים נחצה"), המטרה לא הושגה. עם זאת, השיר לא מסתיים בייאוש מוחלט. יש בו ניצוץ של תקווה ואמונה בכוחה של האמת לצמוח גם ממקומות קשים ובלתי צפויים. ייתכן שהמשורר מוצא נחמה או משמעות בשירה עצמה, גם אם היא מופנית לדברים פשוטים ("דרדרים").
שיר זה של קליין על מעמדו וכוחו של המשורר, שלח אותי לעיין בשיר אחר, מוכר וידוע הקרוי "אני ואתה והמלחמה הבאה" שנכתב בידי חיים גורי בשנת 1967, מיד עם שחרור קבר רחל ביום השני למלחמת ששת הימים, וראה אור בספרו של חיים גורי "שירים".
שיר זה, אמנם מתייחס גם לנושאים לאומיים, אך הוא טווה קשר עמוק בין המשורר, המילים והמציאות, ובכך מעלה את מעמדו וכוחו של המשורר כמי שיכול לתת קול לחוויות ולרגשות העמוקים ביותר.
הנה כמה שורות מפתח שמדגישות את מעמד המשורר:
אני ואתה והמלחמה הבאה/חיים גורי
אֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת הַמַּפָּל
לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה בַּשָּׁמַיִם.
אֲנִי וְאַתָּה נִהְיֶה עַד
לְכָל הַנִּשְׁכָּחִים בַּמַּיִם.
בשורות אלה, המשורר מציב את עצמו ואת קוראו ככוח שיכול לשנות את הזיכרון הקולקטיבי ("נְשַׁנֶּה אֶת הַמַּפָּל") ולהפוך אותו לשמחה. הוא גם לוקח על עצמו תפקיד של עד למי שנשכחו, ובכך מעניק קיום ומשמעות דרך המילים.
בהמשך השיר, ישנה התייחסות ישירה לכוחה של השירה מול המציאות הקשה:
הַשִּׁירִים הַהֵם שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ עוֹד
מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר כְּצִפֳּרִים.
הַמִּלִּים הַהֵן שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ עוֹד
כְּאֵבִים גְּדוֹלִים עוֹמְדִים בַּגָּרוֹן.
כאן, המשורר מדגיש את הפוטנציאל הטמון במילים, גם באלה שעדיין לא נאמרו. השירים והמילים הופכים לכוחות ממשיים, בעלי השפעה רגשית ("כְּאֵבִים גְּדוֹלִים"). המשורר, באמצעות יכולתו לבטא את ה"לא נאמר", מקבל כוח משמעותי.
השיר כולו מעמיד את המשורר כמי שנושא באחריות לזיכרון, לרגשות ולעתיד. כוחו נובע מיכולתו לתת קול, לעצב תודעה ולהפוך חוויות אישיות וקולקטיביות למילים בעלות משמעות נצחית.
שני השירים עוסקים באופן ישיר או משתמע בכוחו של המשורר וביכולתו להשפיע. ב-"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" הכישלון מיוחס ישירות לתשישות כוחו של המשורר, בעוד שב-"אני ואתה והמלחמה הבאה" המשורר מוצג ככוח פעיל בעיצוב הזיכרון והרגשות.
בשני השירים ישנה מידה של מודעות עצמית של המשורר לגבי תפקידו ויכולותיו. בראשון, ישנה הכרה במגבלות ("תַּשׁ כֹּחוֹ"), ובשני, ישנה הצהרה על כוח ("אֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה").
שני השירים משתמשים בשפה ציורית ובמטאפורות כדי להעביר את המסרים שלהם. הים הנחצה הוא מטאפורה לפוטנציאל שלא מומש, והציפורים והכאבים הלא נאמרים בשירו של גורי הם סמלים רגשיים וקיומיים.
הטון ב-"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" הוא מלנכולי ומתאבל על כוח שאבד או שלא הספיק. לעומת זאת, ב"אני ואתה והמלחמה הבאה" הטון הוא אסרטיבי ומלא אחריות, המשורר מציג את עצמו כבעל כוח פעיל ומשפיע.
"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" מתמקד בתחושת כישלון אינדיבידואלית של המשורר. "אני ואתה והמלחמה הבאה" לעומתו, נובע מתוך הקשר היסטורי קונקרטי (מלחמת ששת הימים) ונושא מטען לאומי וקולקטיבי. כוחו של המשורר שם קשור ליכולתו לבטא ולעצב את חווית הציבור.
ב-"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" חוסר הכוח מוביל לכך שהפוטנציאל לא ממומש ("לֹא צָעַד בִּי הֲמוֹן אָדָם"). ב-"אני ואתה והמלחמה הבאה", כוחו של המשורר מוביל לפעולה אקטיבית של שינוי הזיכרון והנצחת הנשכחים.
"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" מתמקד יותר בתהליך היצירה ובקשיים הפנימיים של המשורר ("שֶׁאָבַד בְּדֶרֶךְ חַתְחַתִּים") לעומת זאת, "אני ואתה והמלחמה הבאה" מתמקד יותר בהשפעה החיצונית של השירה על המציאות והזיכרון הקולקטיבי.
הסיום ב-"יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" הוא אמנם בעל נימה אופטימית מסוימת לגבי האמת שתצמח, אך הוא עדיין שונה מהטון המוחלט והמחייב של סיום "אני ואתה והמלחמה הבאה" ("אֲנִי וְאַתָּה נִשָּׁאֵרִים").
שני השירים מציגים זוויות שונות על מעמדו וכוחו של המשורר. "יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" מתאר תחושה של אובדן כוח וכישלון פוטנציאלי, אך גם מוצא נחמה ותקווה בכוחה של האמת לצמוח. "אני ואתה והמלחמה הבאה" לעומתו, מציג תמונה של משורר בעל כוח פעיל ומשמעותי בעיצוב התודעה והזיכרון, הנושא באחריות קולקטיבית. שני השירים יחד מציעים מבט מורכב על תפקידו של המשורר בעולם – הן כמי שעלול להיחלש ולחוות כישלון, והן כמי שיכול להיות כוח משמעותי ומשפיע.
היות וקצרה היריעה מלהכיל את כל שיריו הנפלאים של תומר קליין, נעבור לשיר האחרון, שיחתום את מאמרי זה.
תימהון
יָבוֹא שֶׁקֶט.
לֹא בִּשְׁקִיקָה
וְלֹא בִּזְחִילָה אִטִּית אֶל גּוּף
וְלֹא בְּמָדוֹן וְאַכְזָבָה,
אֶלָּא לְפֶתַע,
בְּדִמְמַת זְרוֹעוֹת וְעַפְעַפַּיִם
בְּתַרְדֵּמָה עֲנֻגָּה וְרֵיחָנִית
אֲשֶׁר בָּאָה בַּחֲטָף וּמָהֲלָה נְשִׁימוֹת בְּלַחַשׁ.
בָּאֹפֶק עוֹד נוֹתְרוּ שְׂרִידִים
שֶׁל חֹסֶר וַדָּאוּת,
רֶגַע קָט שֶׁהִתְעַבָּה
עַל זְגוּגִית מִשְׁקָפַיִם.
נָעִים לִמְצֹא מָקוֹם
בֵּינוֹת רַחַשׁ עָלִים וּצְחוֹק פָּעוֹטוֹת
הָעֲטוּפִים בִּשְׂמִיכַת גַּלִּים.
השיר מתאר את בוא השקט בצורה בלתי צפויה ועדינה מאוד. הוא לא מגיע כתוצאה של געגוע או מאמץ, אלא פשוט קורה, עוטף את הגוף והנשימה בתרדמה ענוגה וריחנית. הדימויים של "דִּמְמַת זְרוֹעוֹת וְעַפְעַפַּיִם" ו-"תַרְדֵּמָה עֲנֻגָּה וְרֵיחָנִית" מעבירים תחושה של רוגע עמוק ונעים.
גם לאחר בוא השקט, ישנם עדיין "שְׂרִידִים שֶׁל חֹסֶר וַדָּאוּת", רגע קטן של אי בהירות שנותר, כמו אדים על משקפיים. זה מוסיף מימד אנושי לשקט המושלם לכאורה.
הסיום של השיר יפה במיוחד. מציאת מקום "בֵּינוֹת רַחַשׁ עָלִים וּצְחוֹק פָּעוֹטוֹת הָעֲטוּפִים בִּשְׂמִיכַת גַּלִּים" יוצרת תמונה של הרמוניה בין טבע, ילדות ושלווה אינסופית. השקט כאן אינו ריק, אלא מלא בצלילים עדינים ובתחושה של חום וביטחון ("שְׂמִיכַת גַּלִּים").
כותרת השיר עצמה מעוררת תחושה של פליאה, השתאות או תדהמה. היא מרמזת על חוויה או תופעה יוצאת דופן שעומדת להתרחש או שתוארה בשיר.
המוטיב המרכזי והבולט ביותר הוא בואו של השקט. השיר מתאר את השקט לא כהיעדר קול, אלא כנוכחות פעילה ובעלת איכות מסוימת.
השיר מדגיש את האופי הלא צפוי והעדין של בוא השקט. הוא לא מגיע בהדרגה או כתוצאה ממצב מסוים ("לֹא בִּשְׁקִיקָה וְלֹא בִּזְחִילָה אִטִּית"), אלא "לְפֶתַע".
השקט מתואר כבעל השפעה מרגיעה ומרדימה על הגוף והנשימה ("בְּדִמְמַת זְרוֹעוֹת וְעַפְעַפַּיִם בְּתַרְדֵּמָה עֲנֻגָּה וְרֵיחָנִית").
למרות השקט העמוק, נותרים "שְׂרִידִים שֶׁל חֹסֶר וַדָּאוּת", רגע קטן של אי בהירות, המזכיר את המציאות המורכבת.
סיום השיר מתאר מציאת מקום שלווה ונעים בתוך הרמוניה של צלילי טבע וילדות, עטופים בתחושה מרגיעה ("שְׂמִיכַת גַּלִּים").
השימוש בשלילה בתחילת השיר ("לֹא בִּשְׁקִיקָה וְלֹא בִּזְחִילָה אִטִּית") מדגיש את האופי המיוחד והלא שגרתי של בוא השקט.
השיר עשיר בדימויים המערבים חושים שונים: דממה של איברי גוף (ראייה ותחושה), תרדמה ריחנית (ריח ותחושה), רחש עלים (שמיעה), צחוק פעוטות (שמיעה), ושמיכת גלים (תחושה).
"שְׂמִיכַת גַּלִּים" היא מטאפורה חזקה לתחושת רוגע, חום וביטחון שעוטפת את המקום הנמצא.
השקט מתואר כמי שמגיע ועוטף ("בָּאָה בַּחֲטָף וּמָהֲלָה נְשִׁימוֹת בְּלַחַשׁ").
ייתכן שישנה אירוניה עדינה בכך שדווקא בתוך השקט המושלם לכאורה, נותרים שרידים של חוסר ודאות, המזכירים את המציאות הלא מושלמת.
השיר יכול להתפרש כתיאור של רגע של השתאות ופליאה לנוכח חוויה של שקט עמוק ומרגיע. השקט אינו רק היעדר רעש, אלא מצב של נוכחות אחרת, עדינה ומרגיעה.
הפתאומיות של בוא השקט יכולה לרמז על חוויה טרנסצנדנטית או רגע של הארה. התרדמה הענוגה והריחנית מעידה על איכות חושית נעימה במיוחד של השקט.
השארת "שְׂרִידִים שֶׁל חֹסֶר וַדָּאוּת" מוסיפה מימד של מציאות ומורכבות, ומונעת מהשקט להיות אידיאלי או מנותק לחלוטין מהעולם.
הסיום המתאר מציאת מקום בהרמוניה של טבע וילדות יכול לסמל השגה של שלווה פנימית או חיבור למשהו גדול ומרגיע יותר. "שְׂמִיכַת גַּלִּים" מרמזת על תחושת ביטחון ונוחות בתוך השקט הזה.
לסיכום, שירתו של תומר קליין מתגלה כמרחב פואטי ייחודי, המאופיין בחיבור עדין בין מופשט לקונקרטי, בין עולם הרגש הפנימי לבין דימויים שאולים מעולם החושים. דרך שימוש מוקפד במטאפורות ודימויים מקוריים, קליין מצליח לגעת בעומקים של הנפש האנושית, לחשוף רבדים נסתרים של תחושות ומחשבות. שיריו אינם נרתעים מעיסוק בנושאים מורכבים כמו זיכרון, אובדן, פוטנציאל לא ממומש והשפעת העבר על ההווה, אך הם עושים זאת מתוך נקודת מבט אישית ואינטימית, המזמינה את הקורא להזדהות ולמצוא הדים לחייו שלו.
אחד המאפיינים הבולטים בשירתו של קליין הוא השימוש במטאפורות יצירתיות המושאלות מעולמות שונים. כך, רגשות עמוקים מתוארים דרך דימויים מעולם הכביסה ("כְּתָמִים בְּתַחְתִּית הַלֵּב"), זיכרונות מקבלים צורה של מנגינות שלא נכתבו ("אַנְטִי מְחִיקוֹן"), וחוסר מימוש פוטנציאל מתואר כים שנחצה לשניים ללא מעבר ("יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם"). מטאפורות אלו אינן רק מעשירות את השפה הפואטית, אלא גם מאפשרות לקורא לתפוס מושגים מופשטים דרך אסוציאציות קונקרטיות ומוכרות, ובכך מעמיקות את החוויה הרגשית והאינטלקטואלית.
נושא הזיכרון והשפעתו המתמשכת על ההווה מקבל מקום מרכזי בשירתו של קליין. השיר "אַנְטִי מְחִיקוֹן" מדגים היטב תפיסה זו, כאשר גירוי קל מעורר גלים של זיכרונות ורגשות שלא ניתנים למחיקה. הזיכרון מתואר ככוח פעיל ופולשני, המטביע את חותמו על התודעה ומשפיע על ההווה בעוצמה. תיאור זה מדגיש את הטבע הבלתי נשכח של חוויות מסוימות ואת האופן בו הן ממשיכות להתקיים בתוכנו, לעיתים באופן לא מודע, ומעצבות את תגובותינו והבנתנו את העולם.
בנוסף לעיסוק בזיכרון, שירתו של קליין נוגעת גם בתחושות של פוטנציאל לא ממומש ותסכול. השיר "יָם נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם" מציג תמונה עוצמתית של מאמץ אדיר שלא הניב את התוצאה המיוחלת, ומעורר תחושה של החמצה. עם זאת, גם בתוך תחושת הכישלון, קליין משאיר מקום לניצוץ של תקווה ואמונה בכוחה של האמת לצמוח גם ממקומות קשים. אמביוולנטיות זו מאפיינת את שירתו, המכירה בכאב ובקושי אך אינה נכנעת לייאוש מוחלט.
השיר "תמהון" מציג פן נוסף בשירתו של קליין, המתמקד ברגעים של השתאות ושקט פנימי. בוא השקט מתואר כחוויה עדינה ובלתי צפויה, המעוררת תחושה של רוגע והרמוניה. השימוש בדימויים חושיים עשירים מעביר את איכותו המיוחדת של השקט הזה, שאינו רק היעדר קול אלא נוכחות מרגיעה ועוטפת. סיום השיר, המשלב דימויים של טבע וילדות, מרמז על השגה של שלווה פנימית וחיבור לתחושות בסיסיות ומרגיעות.
ניתן לראות כי שירתו של תומר קליין מאופיינת במגוון רגשי ונושאי, אך היא מאוחדת על ידי סגנון פואטי ייחודי המשלב מטאפורות מקוריות, דימויים חושניים ועיסוק מעמיק בעולם הפנימי. קליין מצליח ליצור שירים קצרים ודחוסים המכילים עושר של משמעויות ותחושות, ומזמינים את הקורא להתבונן פנימה ולמצוא הקשרים אישיים. שירתו אינה מתפשרת על עומק רגשי ואינטלקטואלי, אך היא נגישה ומהדהדת בלב הקורא בזכות כנותה ויופייה הפואטי.
אין ספק כי, שירתו של תומר קליין היא קול פואטי מרתק ועכשווי, המציע מבט רגיש ואינטליגנטי על מורכבות החוויה האנושית. דרך שימוש מיומן בשפה ציורית ועיסוק בנושאים אוניברסליים כמו זיכרון, אובדן ותקווה, קליין מצליח ליצור שירים בעלי עומק רגשי ואינטלקטואלי, המותירים רושם עז על הקורא ומזמינים אותו למסע פנימי משלו. שירתו היא עדות לכוחה של השפה הפואטית לגעת בנבכי הנפש ולחבר בין אישי לקולקטיבי.
תודה רבה אהבתי ממש !
השבמחקתודה רבה.
השבמחקאהבתי מאוד