אילה דקל, עד שתחזור אלי, התחנה - בית הוצאה לאור, 2025, 208 עמודים
ניצן אלמוג-שריג, דבר לא נספג, כנרת זמורה-דביר, 2024, 288 עמודים
"האמת היא שהגבורה האמיתית נמצאת מאחור. בשוחות. אצל מי שיושב באחורי האכזרית בלי לראות לאן היא לוקחת אותו. כל מי שמסכים להעיף את האגו שלו הצידה ולא להסתכל ולא לדעת אלא לסמוך על מי שמעליו שיעשה את העבודה, ולעשות בעצמו רק את המשימה הקטנה, הסיזיפית, אולי אפילו השולית שהטילו עליו, משימה שבלעדיה המטרה הגדולה לעולם לא תושג. זו גבורה" (עד שתחזור אלי, אילה דקל).
אני מבקשת להמליץ על שני ספרים שמשלימים זה את, ונוגעים שניהם בקן התפר שבין עורף לחזית, בין גברים לנשים, בין חיים למוות, בין עבר, הווה ועתיד. שניהם עוסקים, במובנים רבים בשאלה מהי גבורה.
את הספר "דבר לא נספג" קראתי בזמן טיסה לפיליפינים. טיסה, בסופו של דבר, עם קונקשיין, של 24 שעות. הייתי בדרך להדריך מסע אמהות שכולות של עמותת journey for hope. קבוצת אמהות שכולות ממלחמת "חרבות ברזל" שנסעה ביחד כדי לנשום. רובן אמהות של תצפיתניות וסמב"ציות נחל עוז, ועוד אמהות של קרביים. מה את קוראת, הן שאלו אותי בטיסה. מה אגיד להם?
הספר "דבר לא נספג", ספר הביכורים של ניצן אלמוג-שריג, עוסק בדרמה של אישה נשואה, אמא לבת, שמתקשה להיכנס להריון נוסף. ברקע - כתם שהולך ומתפשט על פניה של הילדה. וברקע- רקע - אהבה ישנה לבחור פוסט טראומתי שנפצע בצבא, ממנו נפרדה האישה לפני שנים. היא ניסתה לטפל בו לאחר הפציעה, להיות איתו, להמשיך לאהוב, לגעת, לשכב. אבל באיזשהו שלב כבר לא הייתה מסוגלת. גם אחרי שנים, שכבר יש לה משפחה משלה ואין לה קשר עם הבחור, היא סוחבת איתה את אשמת הפרידה, את המבט המאשים של הסובבים, את הגעגוע, את האהבה, ואולי סודות נוספים. כל אלה בזמן שהיא מנסה בין עיגולי הזיעה והעצבים של החיים, לנווט בין הזוגיות הלא פשוטה בהווה, הניסיון להיכנס להריון שמאתגר את הגוף ואת הנפש, וההורות לילדה שמייצגת את כתם העבר שהולך וגדל, ומכער את הפנים.
הספר "דבר לא נספג" מציג נקודת מבט מפתיע לעיסוק בנושא הפוסט טראומה. לא דרך סיפורי מלחמה, חזית וקרב, לא דרך נקודת מבט גברית מדחיקה או חושפת, אלא דרך נקודת המבט הנשית. אולם אין זה "שיר הנשים המחכות". האישה, הדוברת, המספרת בגוף ראשון את סיפורה, היא לא קורבן במובן האומלל חסר האונים, אלא להיפך. היא קורבן במובן זה שהיא חלק ממעגל הנפגעים. גם היא בפוסט טראומה. אולם היא לא בחוסר אונים. היא זו שבחרה לעשות מעשה.. מעשה שגם בסיפור וגם אולי בחברה הישראלית מעורר מחלוקת והתנגדות. היא בחרה לעזוב את הפצוע, ולבחור בחיים שלה. אבל הבחירה בחיים, גם בסיפור, וגם בחברה הישראלית, היא לא נקיה. היא ממשיכה לסחוב על גבה כל הזמן את הגיבנת של המוות, של הכאב, של האשמה. היא לא מצליחה להיכנס להריון. ועד שהיא לא תשחרר את עצמה מכבלי העבר, היא לא תוכל לבנות עתיד. שאלות של מוסר. של אחריות. של בחירה. אין בחירה נכונה. והכל קשה.
על אף העיסוק בנושאים הישראליים הגדולים של ילודה ומלחמה, זה לא ספר פוליטי. זה ספר אישי, שכתוב בגוף ראשון מפיה של הגיבורה, ליאת. הבחירה בדמות של אישה המתמודדת עם האמהות, עם האהבה, עם הרצון להרות, מאפשרת הזדהות וקרבה לעולמה. היעדר סיסמאות וקלישאות התוכן בא לידי ביטוי גם בפואטיקה של הכתיבה הרעננה. סוף סוף פגשתי גיבורה שמרשה לעצמה להיות מזיעה ומכוערת לפעמים, עצבנית ולא נעימה. פגשתי גיבורה שמודה בטעויות שלה, ולא עסוקה באשמה של האחר. ולכן זה גם ספר מצחיק, ומפתיע, וכתוב היטב. עוד חשוב לדבר על היכולת המרשימה של אלמוג-שריג לבנות מתח, לייצר עלילה. בזכות הגוף הראשון והכתיבה הטובה והמבנה המעולה, אנחנו הופכים להיות שותפים למסע של הגיבורה, מסע ההריון, מסע הזכרון. לא רק סקרנים אלא נאבקים יחד איתה.
אולם הספר הזה, אישי ואינטימי ככל שיהיה, הוא גם פוליטי, ציבורי, ישראלי. וגם במובן הזה יש בו חידוש, להבנתי. בהבנת המקום של האישה ביחס לפוסט טראומה של הגבר הלוחם, בדיון הכן במורכבות הבחירות, בהצפת פער הדורות ביחס לטראומה של פצועי צה"ל ואתגר ההורות והאמהות בתקופה הזו.
קראתי את הספר על אישה שמתעקשת להכנס להריון ונלחמת בפוסט טראומה של עצמה, כשאני יושבת במטוס בין אמהות שכולות שמתעקשות להנציח את הילדים שלהם, הגיבורים, ומתעקשות הן עצמן להמשיך לחיות. בלי נשימה.
ספר נוסף שאני מבקשת להמליץ הוא הספר "עד שתחזור אליי" מאת אילה דקל. גם הספר הזה מציג מערכת יחסים בין גבר לאישה, כאשר האישה מחזיקה את הבית, הגבר מחזיק את החזית, והעלילה מתרחשת במתח הבלתי אפשרי והקשה להחזקה בין הזירות. הספר הזה, בשונה מקודמו, הוא אינו ספר בדיון אלא כמעט ספר אוטוביוגרפי. הספר נכתב בימים אלה, בתקופת המלחמה. הסופרת, אילה דקל, היא אשתו של יונתן, קצין ששירת בכל הגזרות, וגם ברגעים אלה מתנדב לשירות מילואים ללא הפסקה.
הספר בנוי במבנה פרגמנטלי, כמו התקופה. בכל פעם אנחנו הקוראים מציצים במסך מפוצל, פעם לעולמה של רחלי בבית, ופעם לעולמו של גיא בשירות המילואים. מעין רשומון. בזמן שהיא מנסה לעשות עם הילדים שיעורים בחשבון ולהסתיר מהם שאבא בעזה, בעלה עורך חיפושים בבתים של עזתים, מחלץ חטופים, שם חוסם עורקים לחבר שמת לו בידיים. המפגשים ביניהם, כאשר הוא יוצא מדי פעם והעולמות מנסים להתממשק שוב, הם מפגשים בלתי אפשריים. הוא מנסה לשלוח ידיים לעולם הישן שלהם, לעזור עם השיעורים, להכין לילדים את האוכל שרק הוא יודע להכין, לשכב איתה, אבל אפילו לא מצליח לישון במיטה המשותפת. היא מנסה להיות חלק מהעולם החדש שלו, להיות "תומכת לחימה" ולא מעיקה, אבל מה שהיא לא תעשה זה לא טוב. מעורבות יתר נתקלת בחסימה, כשהיא לא מספרת זה נחשב כעלבון. היא מנסה להפוך להיות מש"קית נפגעים על אזרחי בשמו, אבל היא לא בחרה במלחמה.
הספר, ואת זה חשוב להגיד, נכתב בזמן המלחמה מתוך החוויות האישיות של אילה, כאשתו של קצין במילואים. נהגה, נכתב, נערך, הודפס, הופץ, שווק, נקנה, נקרא. כל זה בזמן המלחמה. ככל שיעבדו כל העוסקים במלאכה מהר, עדיין צריך לתהליך הזה זמן. זמן שהמלחמה הנוכחית מספקת. אבל הכל קורה תוך תנועה, תהליך העיבוד קורה בזמן שהאירועים מתרחשים. זו תובנה ויכולת, אפרופו פוסט טראומה, שכפי הנראה עם ישראל פיתח. לחוות את הדבר ולהבין שצריך לעבד אותו במהירות, לפני שהבטון הרגשי מתקשה.
ובכל זאת, אני מנסה לקרוא קריאה "מנותקת". מנותקת מזה שאני מכירה את הסופרת, מנותקת מזה שאני יודעת שהספר מבוסס על מציאות החיים שלה ושל בעלה, מנותקת מזה שאני חווה ברגעי הקריאה את המלחמה, וחוששת בכל רגע מאזעקה, מחדשות, מידיעות קשות. אני מנסה להתנתק מהידיעות שמחוץ לספרות, ולקרוא אותו כספר, כסיפור. איך אני יודעת שזה עובד? לא עזבתי את הספר, ובכיתי אין סוף פעמים. זה מהבטן. ומהראש? איך אני יודעת שזה עובד? זה עובד.
העלילה שוזרת את הכניסות ואת היציאות מעזה, ואת האפיזודות של ההתמודדות עם האירועים שהמציאות מזמנת, אירועים שלגיבורים אין עליהם שליטה. במובנים רבים, וכאן הפואטיקה של הספר משרתת את העלילה, הסיפור הוא סיפור של תודעה. איך אנחנו מתמודדים עם המציאות עליה אין לנו שליטה. איזו יצירה אנחנו עושים עם החומרים. כשם שהסופרת עשתה מחומרי המציאות שלה ספר, הגיבורה שלה בוחרת להתמודד עם מציאותה חיים עליה אין שליטה, באופן שיש בו כוחות פנימיים ועוצמה. כאמא, כבת זוג, כחברה, כאישה. היא נלחמת איפה שהיא יכולה, מתמסרת ומתגמשת ומשתנה איפה שהיא מבינה שצריך. זה רעיון פילוסופי שבא לידי ביטוי בהובלה של הספר. הסיפור הוא לא העלילה, אלא הדמויות. ההתמודדות של האדם עם ההתרחשויות.
המבחנים הגדולים של הספר הוא מבחן האמינות ומבחן הגיהוץ. אסביר למה הכוונה. מי שלא היה בחזית לא יכול לכתוב על החזית. ספרות המלחמה מראשיתה (בעולם המערבי נוהגים לציין "ספרות מלחמה" ממלחמת העולם הראשונה) מאופיינת כספרות גברית, המתארת בגוף ראשון וריאליסטי את החזית. ספרות שנוקטת עמדה פוליטית (בעד או נגד המלחמה) והרשות להבעת עמדה נובעת מכך שהכותב היה בעצמו "שם", ומתוך כך שואב את הלגיטימציה לכתוב ולהביע עמדה. מאידך, נשים הן העורף, הן הבית, הן קול שמושתק. וכאן לוקחת על עצמה דקל אתגר: לכתוב בגוף ראשון, יחיד, גבר, לוחם, את עזה. אפשר ליפול פה בכל מוקש. החל משפה ועגה, דרך גיאוגרפיה, דרך הווי ואפילו קצב דיבור. זיוף אחד, האמינות נסדקת והספר נשמט. אבל זה לא קורה. עבודת תחקיר רצינית מאוד, וכפי הנראה גם הקשבה קפדנית לבעלה הלוחם, הביאו לתוצר אמין.
ומה הכוונה למבחן הגיהוץ? הכוונה היא לאחידות. את החלק של האישה, אני משערת שבמובנים רבים קל היה יותר לכתוב, במובן של ההיכרות עם המציאות עליה היא כותבת. הסופרת כתבה את עצמה, את עולמה. מכירה את סדר היום, את הדילמות, את השפה של העורף. עכשיו איך לעשות שהחלק הזה שווה בערכו הספרותי לחלק של חזית המלחמה? שלא ארגיש אמינות בחלק הזה וחוסר אמינות בחלק הגברי? גם כאן - זה עובד. כתיבה קפדנית שמייצרת אבחנה בין הקולות באמצעות קצב, אוצר מילים, ובעיקר יכולת להתמסר ולהבין ככל הניתן את המצב. הרגשתי שהסופרת מצליחה להיות לא היא עצמה, אלא יישות ניטרלית שמבקשת להביא באופן שווה, אסתטי וגם ערכי את הדברים.
עוד מילה על המבנה. עוד מילה על העלילה, וסיימנו. המבנה: מבנה הרשומון הוא תעלול ספרותי מוכר. הבחירה בו היא קריטית ומהותית לא רק לספר, אלא לתקופה. אנחנו באמת לא יודעים מה עובר על הזולת שצמוד אלינו, קרוב ככל שיהיה. כולנו במצבי קיצון בתקופה הזו, ואנחנו לא באמת יודעים מה בליבו של הזולת. החטופים מספרים רק מעט ממה שעבר עליהם שמה. ולא רק הם. העמיתה לעבודה שלא ישנה כבר לילות רבים וארוכים כי הבן שלה במילואים. האחיין שלוחם בסדיר וחוזר פעם בשלושה שבועות הביתה, קרוע עיניים ונשמה. החברה ששכלה את הבן, והיא נראית אותו הדבר, כמעט ממש אותו הדבר, חוץ מהדבר הזה שקרה לה. השכנה שממהרת לסחוב בלילה למקלט שלושה ילדים קטנים ולתפקד למחרת בעבודה. הילד שלא נרדם מרוב ביעותים. אנחנו לא יודעים כלום על הזולת. הבחירה לכתוב את הספר דרך טכניקה של רשומון היא טכניקה שאולי כדאי לאמץ היום. לנסות להקשיב לאחר, לסיפור שלו, לתת לו מקום. רחלי, גיבורת הספר, לא מבינה מה עובר על בן הזוג שלה. היא מנסה לעזור, לשער, לתת לו מקום, אבל היא לא יודעת. היא בעיוורון. וגיא, גיבור הספר, מנווט בעזה יותר טוב ממה שהוא מנווט בנשמה של הבית שלו. הוא לא יודע מה קורה שם, מה עובר עליהם ביומיום. הנתק הזה, הזרות הזו, שמתפתחת בינינו מכורח הנסיבות, היא טבעית. אבל הספר מזכיר לתת מקום. להקשיב.
ומילה אחרונה על העלילה. אין רצף של סיבה ותוצאה ישירים. דבר לא מוביל לדבר. יש רצף אירועים שקורים. זו לא תלונה על הספר, זה שיקוף של המציאות. עלילת הספר היא לא של אירועים, אלא של תגובות, של התמודדויות, של התעכבות הנפש על הבלתי נשלט. יש בזה דבר בודהיסטי, אולי אפילו. לא לנסות לכפות על הספר את העלילה שלך, כסופר, אלא לתת לו להיות, ולאפשר זירת התרחשות של הנפש. וזה הדבר של הספר הזה. התמודדות הנפש עם המציאות הבלתי אפשרית. אין סוף לעלילה, לא עדיין. נקווה כולנו לטוב.
פתחתי בציטוט מתוך הספר הזה, של אילה דקל, לשאלה מהי גבורה. גבורה, בימים אלה, היא לא נחלת החזית לעומת העורף, של הגברים לעומת הנשים, של המבוגרים לעומת הילדים. אלא של כל מי שמוכן להיות בקבוצה. לקחת חלק פעיל במאמץ הזה שלנו לחיות, לשרוד, להחזיק את כל החזיתות בשפיות, ולכתוב. כי אחרת בשביל מה אנחנו נלחמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.