על "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי

הרב ד"ר איריס יניב, קהילת יה״ל

הוצאת שוקן

יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 4/2019, 180 עמודים

בחרתי להקדיש את דבריי לרגל שבוע הספר לספר השירה האחרון שכתב יהודה עמיחי לפני מותו – "פתוח סגור פתוח".

רבות נכתב על הספר הזה, ושירים רבים ממנו מצוטטים לעתים תכופות. בכוונה השתדלתי לא לקרוא ביקורות של אחרים, כדי לבוא לכתיבת דבריי נקייה ככל האפשר מהשפעות זרות. אני רוצה לפרוש כאן את נקודות ההשקה האישיות שלי לספר השירים הזה. איני מתכוונת להציע ניתוח ספרותי של השירים.

אני רוצה להתחיל בשיר מספר 5 במחרוזת אֵלִים מִתְחַלְּפִים, הַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד:

כְּשֶׁאֱלֹהִים עָזַב אֶת הָאָרֶץ הוּא שָׁכַח אֶת הַתּוֹרָה
אֵצֶל הַיְּהוּדִים וּמֵאָז הֵם מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ
וְצוֹעֲקִים אַחֲרָיו, שָׁכַחְתָּ מַשֶּׁהוּ, שָׁכַחְתָּ, בְּקוֹל גָּדוֹל
וּבְנֵי אָדָם אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים שֶׁזּוֹהִי תְּפִלָּתָם, שֶׁל הַיְּהוּדִים.
וּמֵאָז הֵם טוֹרְחִים לִמְצֹא רְמָזִים בַּתָּנָ"ךְ
עַל מְקוֹם הִמָּצְאוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "דִּרְשׁוּנִי אֲדֹנָי בְּהִמָּצְאוֹ,
קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". אֲבָל הוּא רָחוֹק.

כמה נקודות משכו את תשומת לבי בשיר זה. ראשית, התפיסה לפיה כל פנייה של יהודים לאלוהים (ולדעתי, לא רק של יהודים) מבטאת חיפוש, שהוא בעצם עקר, כי אלוהים עזב. הוא רחוק. הוא איננו. שנית, החיפוש הזה נעשה בצעקה, שנדמית כתפילה. ושלישית, לצורך החיפוש הזה נעזרים היהודים ברמזים מהתנ"ך, אותם הם מייחסים לאלוהים.

אני רב חילונית הומניסטית. אני אתאיסטית. אני מאמינה שהאל הוא יצירה תרבותית וספרותית של בני האדם, המבטאת צרכים פסיכולוגיים ופילוסופיים עמוקים וחשובים. אני חושבת שלעתים קרובות (אם כי לא תמיד) התפילה מבטאת חיפוש אחרי האל (לא תמיד בצעקה) ורואה, לעתים בדאגה, את האופן בו בני אדם "מוצאים" רמזים לחיפוש שלהם בתנ"ך, ומשתמשים בו כראות עיניהם, לכל כיוון שהם מעוניינים בו.

התנ"ך הוא חלק מרכזי בזהות שלי ובעיסוק שלי. מצאתי הד ליחסי לתנ"ך בשיר מספר 4 במחרוזת תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ אִתָּךְ אִתָּךְ:

הַמֶּלֶךְ הַצָּרְפָתִי הַמְּפֻרְסָם אָמַר, אַחֲרַי הַמַּבּוּל
וְנֹחַ הַצַּדִּיק אָמַר, לְפָנַי הַמַּבּוּל
וּכְשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה אָמַר הַמַּבּוּל מֵאֲחוֹרַי.
וַאֲנִי אוֹמֵר, אֲנִי בְּתוֹךְ הַמַּבּוּל
אֲנִי הַתֵּבָה וַאֲנִי חַיּוֹת טְמֵאוֹת וְחַיּוֹת טְהוֹרוֹת
וַאֲנִי שְׁנַיִם שְׁנַיִם זָכָר וּנְקֵבָה
וַאֲנִי הַחַיּוֹת הַזּוֹכְרוֹת וְהַחַיּוֹת הַשּׁוֹכְחוֹת
וַאֲנִי שְׁתִיל הַגֶּפֶן לָעוֹלָם הַטּוֹב בְּלִי לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּעַצְמִי
וּבַסּוֹף אֶהְיֶה אֲרָרָט גָּבֹהַּ, בּוֹדֵד וְיָבֵשׁ.
וְנוֹשֵׂא עַל כְּתֵפַי תֵּבָה מְשֻׁנָּה וְרֵיקָה
וּבָהּ שְׁאֵרִיּוֹת אַהֲבָה וְזֵכֶר תְּפִלּוֹת וּקְצָת מִן הַתִּקְוָה.

מעבר לראיית סיפור המבול כמטאפורה חדשנית ומרתקת לחיי אדם, אהבתי בשיר הזה את האמירה שאני נמצא.ת בכל פרט של הסיפור. אני קוראת את התנ"ך כיצירה ספרותית שהיא בסיס התרבות שלי (וגם של נוצרים ומוסלמים) ואני מחפשת את עצמי ואת חיי בתוך הסיפורים. אני מנסה ליצור דיאלוג ביני לכתוב (וכשאני מלמדת תנ"ך – מה שקורה הרבה מאוד – בין התלמידים לטקסט). לדוקטורט שלי על הוראת התנ"ך קראתי: "מניכור לדיאלוג". בעיניי, זו הזיקה שראוי ליצור בין הקוראים לכתוב. דיאלוג אין פירושו בהכרח הסכמה. היחס שלי לכתוב לעתים קרובות הוא מורכב מאוד, וכולל גם ביקורת ודחייה.

ניהול דיאלוג עם הטקסט המקראי יכול להוליד מדרשים. לעמיחי יש כמה וכמה כאלה, בעיקר במחרוזת תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ אִתָּךְ אִתָּךְ. הפרשנות שלו לחלק מהכתובים היא לעתים חתרנית ורדיקלית, ומשום כך היא מעוררת מחשבה. לדוגמה, שיר מספר 13 במחרוזת זו:

כְּשֶׁשְּׁמוּאֵל נוֹלַד אָמְרָה דִּבְרֵי תּוֹדָה,
אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי.
וּכְשֶׁגָּדַל וְעָשָׂה אֶת מַעֲשָׂיו בְּחַיָּיו,
שָׁאֲלָה, לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי?

השיר מהדהד את דברי חנה בשמואל א א' 27, לאחר לידת שמואל. עמיחי "רק" מוסיף למשפט הידוע סימן שאלה, ובכך משנה את משמעותו לחלוטין ומביע ביקורת עקיפה, דרך חנה, על מעשיו של שמואל, שגדל והפך לאיש קשה, כפי שניתן לראות בכמה סיפורים בספר שמואל.

נושא נוסף, שֶׁיָּקָר ללבי ומעסיק אותי, הוא מגדר. שיר מספר 25 במחרוזת אֵלִים מִתְחַלְּפִים, הַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד, מבטא עמדה מורכבת ומעניינת בתחום זה:

לָמַדְתִּי אַהֲבָה בְּיַלְדוּתִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל יַלְדוּתִי
בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַמְּחִצָּה
שֶׁכָּלְאָה אֶת אִמִּי עִם כָּל הַנָּשִׁים וְהַנְּעָרוֹת.
אֲבָל הַמְּחִצָּה שֶׁכָּלְאָה אוֹתָן, כָּלְאָה אוֹתִי מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי,
הֵן הָיוּ חָפְשִׁיּוֹת בְּאַהֲבָתָן וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי
כָּלוּא עִם כָּל הַגְּבָרִים וְכָל הַנְּעָרִים בְּאַהֲבָתִי וּבִכְמִיהָתִי,
וְרָצִיתִי לִהְיוֹת אִתָּן שָׁם וְלָדַעַת אֶת סוֹדוֹתֵיהֶן
וּלְבָרֵךְ "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" אִתָּן. וְהַמְּחִצָּה,
וִילוֹן מַלְמָלָה לָבָן וְרַךְ כְּשִׂמְלוֹת קַיִץ וְהַוִּילוֹן
זָז הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּטַבָּעוֹת וּבְלוּלָאוֹת,
לוּ לוּ לוּ לוּלָאוֹת, לוּ לוּ, קוֹלוֹת אַהֲבָה בַּחֶדֶר הַסָּגוּר.
וּפְנֵי הַנָּשִׁים כִּפְנֵי הַלְּבָנָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הָעֲנָנִים
אוֹ הַמְּלֵאָה בְּהִפָּתֵח הַוִּילוֹן כְּמוֹ בַּמַּעֲרֶכֶת
קוֹסְמִית קְסוּמָה, וּבַלַּיְלָה בֵּרַכְנוּ בִּרְכַּת
הַלְּבָנָה בַּחוּץ וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל הַנָּשִׁים.

עמיחי מתאר את ההפרדה המגדרית כמי שכולאת נשים וגברים כאחד. היא לא מאפשרת לבנים והגברים למצות את מלוא פוטנציאל האהבה שטמון בהם. הברכה שאומרות, לפי המסורת, נשים, "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" – מתאימה לכל אדם באשר הוא, מכל מגדר (ויש יותר משני מגדרים, בניגוד למה שטרמפ החליט...).

ואסיים בכמה שירים קצרים של עמיחי, שלמרות שהספר יצא ב- 1998, נראה כאילו נכתבו על ימינו, ואולי יכולים לרמוז מה עמיחי היה אומר על מצבנו כיום, לו היה חי. אומרים שמשוררים הם סוג של נביאים. כשקוראים את השירים הבאים, קשה שלא לחשוב על למעלה מ600 ימי מלחמה שלא נגמרת בעזה, על 55 חטופים שעדיין שם, על מחיר השכול הנורא ועל הפצועים בגוף ובנפש.  ניתן לשירים לדבר בזכות עצמם.

שיר מספר 26 במחרוזת תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ אִתָּךְ אִתָּךְ:
שִׁמְשׁוֹן כָּבוּל לָעַמּוּד בַּמִּקְדָּשׁ הַפְּלִשְׁתִּים
בְּעַזָּה הִתְפַּלֵּל, חֲזָקַנִי נָא אַךְ הַפַּעַם.
(וּמָה יִהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה?)

שיר מספר 27 במחרוזת תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ אִתָּךְ אִתָּךְ:
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ
לְעֻמָּתָם הַזּוֹרְעִים בְּנֵי אָדָם בְּרִנָּה לִפְעָמִים
בְּדִמְעָה יִקְצֹרוּ. הַהֶמְשֵׁךְ פָּתוּחַ.

ואסיים בשיר שהוא, בעיניי, תפילה חילונית, המבקשת את הדבר החשוב לנו ביותר כיום – שלום. השיר מנחה אותנו לזעוק לשלום, ולא להסתפק בתפילה שקטה, כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט ב"שיר לשלום": "מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה". עמיחי טוען שיש לעשות זאת בציבור, ביחד, ולא רק כיחידים ויחידות. לו יהי.

שיר מספר 14 במחרוזת אֵלִים מִתְחַלְּפִים, הַתְּפִלּוֹת נִשְׁאָרוֹת לָעַד:
תְּפִלָּה בְּצִבּוּר: הַאִם לְבַקֵּשׁ, תֵּן לָנוּ שָׁלוֹם,
בִּילָלוֹת וּבִצְעָקוֹת שֶׁבֶר אוֹ לְבַקֵּשׁ בְּשֶׁקֶט רָגוּעַ.
אֲבָל אִם נְבַקֵּשׁ בְּשֶׁקֶט, הָאֵל יַחְשֹׁב
שֶׁאָנוּ לֹא צְרִיכִים שָׁלוֹם וְשֶׁקֶט.