על ספרה של לודמילה אוליצקיה: נשות הספר הרוסי

פרופ׳ מינה רוזן, אוניברסיטת חיפה

עם עובד

לודמילה אוליצקיה/ נשות הספר הרוסי.(תרגם מרוסית דן ורשקוב. את הסיפור "חמודי" תרגמו נילי מירסקי ומארק איווניר). עם עובד: תשפ"ג.

אני מתקשה להסביר מדוע החלטתי להזמין את ספרה של אוליצקיה. במילה "להזמין" כוונתי במשלוח אל ביתי, שכן אינני מסתופפת עוד בחנויות ספרים . אינני מסתופפת עוד בחנויות ספרים משתי סיבות, האחת, הינה שכמעט ואינני יוצאת מפתח ביתי, והשנייה שחנויות הספרים של היום אינן מושכות אותי כאותן חנויות של פעם. לחנויות הספרים הללו היה ריח של ספרים. בכל מקרה היה להן ריח מיוחד שהבטיח מסעות בעולמות רחוקים, ואילו חנויות הספרים של היום ריחן ריח של פלסטיק. לימים יצרתי בביתי שבעפולה מין עולם של ספרים שריחו היה הריח המדוייק שבו חשקה נפשי. בין ארבעת אלפי הספרים היו ספרי שירה בעברית, תורכית ויוונית, וגם כמה באנגלית . אלבומי אמנות, בעיקר אמנות עות'מאנית, ספרי מחקר ששימשוני בעבודתי, וכאלה שקראתי בלא שישמשו אותי לעניין כלשהו, אנציקלופדיות, שחלקן נס ליחן, וחלקן עדיין ליחן היה בין דפיהן, והמון רומאנים מכל המינים ובשפות שונות. ברור שהיו גם ספרי שימוש מוזרים למראה לאדם הסביר, כמו המילון התורכי עות'מאני – תורכי מודרני לכלי עבודה, שנזרק אחר כבוד ממדפיה של האוניברסיטה לאחר שאיש לא שאלו במשך עשר שנים, והמילון של הלינגואה פראנקה של הליבאנט של טיצה, ועוד כהנה וכהנה. ואז, כאשר בתי האמצעית הכריזה שהבית והספרייה הענקית גדולים עלינו, בגילנו המופלג, נאלצתי הסכים בקול בוכים. היא בנתה לנו דירה חמודה מעל ביתה שבקיבוץ גבת, והכניסה בה את כל החידושים המרנינים שאדם יכול היה לחלום עליהם, ואז התברר ששלושה רבעים מן הספרייה חייבים ללכת בדרך כלספר. חלק ניתנו לתלמידים לשעבר , חלק אחר לעמיתים , חלק אחר נמסר חינם אין כסף לסוחרי ספרים משומשים, ואני מקווה שמשוגעי ספרים אחרים נהנים מהם. אל תחשבו שטיצה ומילון כלי העבודה הלכו בדרך כל ספר. לא, לא. שכיות חמדה כאלה לא תלכנה לשום מקום. העניין הוא שלאחר שהספרייה צומצמה לכדי רבע ממה שהייתה והתנחלנו בנוף הפסטורלי של קיבוץ גבת, לא נגמלתי מתאוות הספרים שלי, ויום אחד בגבור עלי תאוות הספרים הזמנתי בשיטת "מדלת אל דלת" , כמה ספרים בהוצאת עם עובד. זה היה כמובן פשע שלא יסולח לקנות חמישה ספרים חדשים אחרי שסילקתי בבכי תמרורים מעל פניי כשלושת אלפים ספרים אחרים, אבל מה אומר? יצרי גבר עלי. אחד מהמוזמנים היה ספרה של אוליצקיה. וכן, אין לי מושג מדוייק מדוע בחרתי דווקא בספרה ( שאר ארבעת הספרים היו מן הזן הכעין מקצועי). אולי מפני שמגב הספר שפורסם באתר התברר לי שזהו ספר על נשים? ספר על נשים זה בשבילי. אני אשה. אולי בשל צילום הכריכה , ציור של מארק קילונסקי משנת 1961 בשם "נעורים", ובו נראית אשה צעירה לבושה בסגנון שהיה מקובל גם עלי בעפולה בתחילת שנות השישים עומדת על גג, ולמרגלותיה גבר צעיר צהוב שיער (הרוסים הם כאלה לא?) מטפס על סולם לקראתה. הנוף שברקע איננו נוף עפולאי כלל ועיקר אלא כזה של רוסיה הסובייטית והכרושצ'בקות שלה. האיור לא ממש מבשר מה שמזומן לקוראת בתוככי הספר, אבל אולי הוא עשה את העבודה כי קניתי אותו. אבל אולי הייתה סיבה אחרת לכך. בגילי המופלג אני חוזרת יותר ויותר אל שורשי האוויר שלי בשדות אוקראינה ויערותיה. ייתכן שזו הסיבה.

הספרייה הישנה שלי (עפולה)

למען תדעו, לאחר שקראתיו חרשתי קצת את המרשתת לברר מיהי אותה לודמילה אוליצקיה, ומצאתי כי היא נולדה בבשקיריה בשנת 1943, לאם יהודיה ואב נוצרי . התנצרה במהלך שנות השבעים אך מזדהה בתרבותה כיהודיה. היא גדלה במוסקווה והוכשרה כגנטיקאית, אך פוטרה מעבודתה במכון הגנטי של מוסקווה בגין פעילות אנטי ממשלתית. מן העולה מסיפוריה הפעילות הזאת הייתה קריאה והפצה של ספרות אסורה. בעקבות המלחמה באוקראינה עזבה את רוסיה, וכיום היא מתגוררת בברלין. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים ואף הוזכרה כמועמדת לפרס נובל לספרות.

הספרייה החדשה שלי (קיבוץ גבת)

מיהן נשות הספר הרוסי? זהו קובץ של סיפורים קצרים שזכה לשמו בגין אחד מן הסיפורים שקרוי "נשות הספר הרוסי", ואולם יש בכל הסיפורים חוט מקשר . גיבורות כולם למעט אחד ("חמודי") , הינן נשים על קו התפר שבין הנורמה הסובייטית המוצהרת ומה שמוגדר על ידה כ"הצלחה" לבין המציאות , שהינה בדרך כלל אפורה מאד, ואם נמזגים לתוכה הבהובי צבע וברק הם נקנים באמצעות ממכר הבשר או הרגש. "סוניצ'קה", הנובלה שזיכתה אותה בפרס "מדיסיס" מספרת את סיפור חייה של אשה חסרת חן, בתם של בעל מלאכה ותופרת ביתית , אשר גדלה בתור משוגעת לספרים וספרנית מקצועית. למרות אפרוריותה היא מושכת את תשומת לבו של צייר מבוגר ממנה בהרבה אשר נושא אותה לאשה, והיא מוצאת את עיקר מעייניה ביצירת בית חם למענו ולמען בתם היחידה והמפונקת.

הבת, מביאה אל ביתם פליטה פולניה יפהפיה אשר הופכת לפילגשו של הבעל, ולמוזה שלו. לא לגמרי ברור אם סוניצ'קה יהודיה, אם כי הדבר נרמז, אולם ברור שבעלה יהודי. כאשר הבעל הצייר נפטר, מסתבר שהוא זוכה לשם בינלאומי. הבת עוזבת את ברה"מ ומשתקעת בארץ. הפילגש חיה כמה שנים במחיצתה של סוניצ'קה ולבסוף עוקרת לפאריס. סוניצ'קה נשארת לטפח את קברו של הצייר וחוזרת לתאוות נעוריה, הקריאה. לאורך כל הסיפור הקורא נמשך אל המשעול שאליו מכוונת אותו אוליצקיה, סוניצ'קה, גיבורת הסיפור, הינה כשלון גמור. היא איננה יפה, היא איננה מושכת. כולם מנצלים אותה . אולם הרושם שיוצרת אוליצקיה הוא בעל פני יאנוס. סוניצ'קה איננה רואה בגורלה פגם. היא בטוחה שחייה מתנהלים כפי הראוי לה, ולמעשה גם המחברת המשרטטת את דמותה אומרת לנו כך: אתם חושבים שהיא מסכנה? שפחה של משפחתה? אולי לא? אולי היא איננה מסכנה? אולי היא עשתה בדיוק מה שחפצה נפשה, או שמא המוסכמות, הסובייטיות אילפו אותה לחשוב כך?

גם בסיפור אחר, "מלכת פיק" (מלכת העלים בקלפים), המרפרר לסיפור "פיק דאם" של פושקין, מסופר שעבודה של אשה. בסיפור המקורי "פיק דאם" , הרמן, קצין ומהמר כפייתי, מתאהב בליזה, המיועדת להינשא לנסיך ילצקי ומטפלת במסירות בסבתה, הרוזנת המרשעת. ליזה אינה אוהבת את ילצקי ונמשכת להרמן התמהוני ומלא התשוקה, אך עד מהרה היא מגלה שהרמן המכור לקלפים מעוניין בעיקר בסוד שלושת הקלפים המנצחים הנמצא בידיה של סבתה. בניסיון לגלות את הסוד גורם הרמן למותה של הזקנה, וכאשר ליזה מבינה כי הרמן מעדיף את חולשתו לקלפים על פניה - היא מתאבדת, ואחריה גם הרמן, כאשר הוא מגלה כי הסוד שנתגלה לו בחלומו בגד בו.אנה פיודורובנה רופאה מנתחת שמתגוררת במוסקווה עם בתה, נכדיה, ואמה, שחקנית מפורסמת בעברה, היא "פיק דאם" של אוליצקיה הרודה בבתה המבוגרת. מלכת העלים של פושקין מסתיימת בטראגדיה, מלכת העלים של אוליצקיה מסתיימת בסוג של פארסה מרירה. בעלה היהודי של אנה פיודורובנה שהיגר לישראל ולארה"ב והצליח מאד, מגיע לביקור בברה"מ ומציע לחלץ את אשתו, בתו ונכדיו מן החיים הסובייטיים, אבל מלכת העלים מסובבת את המציאות כך שהיא תוסיף להיות ציר חייהם והם ימשיכו לשרתה עד סוף ימיה.

הסיפור "חמודי" הוא למעשה הסיפור היחיד שגיבוריו הם גברים, אם כי מככבת בו גם אשה. כמו "מלכת פיק" גם הסיפור הזה מרפרר לסיפור נודע אחר, "מוות בונציה" של תומאס מאן. בסיפור המקורי הסופר גוסטאב פון אשנבאך נוסע לחופשה בונציה, שם הוא פוגש נער פולני יפה תואר בן ארבע עשרה. אשנבאך מתאהב בנער בטירוף , והמשיכה הזאת גורמת לו להישאר בוונציה ולהמשיך לעקוב אחר הנער גם כאשר נודע לו כי מגפת הכולרה פגעה בעיר. אשנבאך גווע בהתבוננו בנער היפה משחק עם חבריו, אף מבלי שתהיה לו הזדמנות אחת להחליף עמו מילה. בסיפורה של אוליצקיה פרופסור מכובד בגיל העמידה מתאהב בנער צעיר מאד , בנה של כובסת. הוא נושא את האם לאשה כדי להתקרב אל הבן. הוא מעניק לשניהם חיי רווחה ומגדל את הנער כאילו היה בנו בלא שנגע בו, אלא שגם כך שניהם נמצאים במלכודת התשוקה. הפרופסור נפטר לבית עולמו בלא שנגע במושא אהבתו, ממש כמו אשנבאך , אבל ל"חמודי" יש המשך טראגי. הנער שהיה לגבר ממשיך ומחפש אהבת גברים עד סופו המר. גם בסיפור הזה תמצא זווית שעבודה של האשה. הכובסת הפשוטה איננה מבינה מדוע הפרופסור המזדקן מבקש לשאת אותה לאשה, אם איננו מתכוון לקיים עמה יחסי מין. היא מסיקה לבסוף שהוא מבקש מנהלת משק בית טובה והיא ממלאת את תפקידה בשקדנות. אין לה די דמיון כדי להבין שהסיבה לכל הטוב שנפל עליה הינה תשוקתו של הפרופסור לבנה.

את שאר הסיפורים תצטרכו לפענח בכוחות עצמכם. אבל דבר אחד אוכל לתרום לכם, בכל אשר תפנו בספר הקטן הזה תמצאו את גיבוריהם ובעיקר את גיבורותיהם לכודים במלכודת זמנם ללא יכולת להחלץ ממנה, ואם נחלצו, זה היה במחיר כבד מאד.