על ״קולונר שאבר״ מאת בלזק

חגי קמרט, סופר, צייר ומחנך

אונורה דה בלזק, קולונר שאבר, ספרית תרמיל, הוצאת קצין חינוך ראשי/ענף השכלה באמצעות משרד הביטחון, תל אביב, הדפסה מאי 1967

קולונל שאבר, שהיה קצין אמיץ ומכובד בצבא נפוליאון, נפגע קשות ונחשב למת. הוא נקבר תחת ערימת גופות. הוא הצליח לקום מבין ההרוגים, אך העולם סביבו כבר קבע את עובדת מותו. שאבר נאלץ עתה להילחם על הכרה בזהותו ובזכויותיו בעולם ששכח אותו.

א. מבוא

קולונל שאבּר (Le Colonel Chabert),‏ 1844 הוא אחד מהספרים הידועים והמפורסמים ביותר של הסופר המוכר כגדול סופרי צרפת, הונורה דה בלזק. להלן נבחן את התוכן והצורה, תיאור הדמויות, איך הוא בונה את הסיפור, יוצר את המתח, התיאורים שלו, שעל אף שלפעמים ארוכים הם, הרי שעדיין הם מסקרנים מושכים את העין, ואף פעם לא משעממים. וכן מה המסרים שהוא מעביר באמצעות הסיפור עצמו ובאמרותיו שאותן נסקור בנפרד. בחלק ראשון של הסקירה אתייחס לתוכן ובחלק השני לצורה. קרי - אמצעים הספרותיים הפרוזאיים של המחבר.

ב. רקע

בלזק חי את החברה הצרפתית הכיר והבין את טיפוסי המעמדות השונים וידע לזהות יפה את הפסיכולוגיה האנושית השורה בכל מעמד, וממילא את תוצאת ההתנגשויות ביניהם. ניכרים הדברים בספריו השונים לרבות הספר שבסקירה זו "קולונל שאבר".

למותר לציין שבלזק כתב לפחות מאה ספרים לרבות כאלו שלא סיים את כתיבתם, מהם רומנים ומהם סיפורים קצרים, וקרא לפרוייקט הזה שלו " הקומדיה האנושית". בספרים אלו ביקש למסור לרחבי העולם ולציבור הקוראים תמונה מקיפה לגבי החברה הצרפתית מעמדותיה, מנהגיה, גינוניה, במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. כך בספריו המוכרים לנו כמו "אבא גוריו", "אז'ני גראנדה", "קולונל שאבר" ואחרים.

"בקולונל שאבר" עולה מבין השורות ביקורת נוקבת על אנשי הסלון הצרפתי, זאת אומרת החברה הגבוהה, ובהצטעצעות ודבקות בעושר ובמגף הכסף הדורס את אנשי עמך, אפילו אנשים ידועים שהגורל התאכזר להם וירדו אל סף המדרגה. כמו למשל - שאבר. הכסף המעוור עיניים וגורם לפגעים, לעיוותי צדק, עד כדי השפלת האדם והפיכתו לצל של עצמו. בלזק מעמיד מולנו את הדו פרצופיות של אשת החברה הגבוהה כאשר עומדת היא מול שוקת סדוקה. ( נראה זאת בהמשך בתיאור הדמויות).

ג. מהלך העניינים

הסיפור נסוב סביב קולונל של חיל פרשים הידוע כעז נפש וחביבו של נפוליאון, שנראה נופל בקרב ומוכרז כהרוג. אמנם נשלחים שני אנשים לראות אם ניתן להציל אותו אך הם אפילו לא ניגשים אליו בחושבם שהוא מת. אישה ובעלה מצילים את האיש שאובחן על ידי האישה כאדם שנשמתו עוד פועמת בו.

בין כה וכה אשתו זוכה לקבל את הפנסיה שלו, נישאת לרוזן בשם פירו ונולדים להם בן ובת.

השנים חולפות, ואל המרחב המקומי מופיע איש זקן, נראה עלוב מראה, דומה קבצן הוא, עומד בבלוי סחבות ואומר בריש גלי שהוא הקולונל שאבר. אנשים לא מאמינים לו, ואפילו צוחקים לו ורואים בו כמשוגע או נוכל. שאבר הפגוע מוצא למזלו עורך דין צעיר בשם דרוויל שיורד לעומק אישיותו של הזקן הזה, ומאמין שהוא אכן הקולונל שאבר. עם זאת כאשר שאבר מופיע בפני אשתו ,שעתה היא רוזנת עשירה – הרוזנת פירו, היא מצליחה בעורמה לנפנף אותו ממנה ולגרום לכך שלא יקבל פרוטה ויגיע בסופו של דבר אל שפל המדרגה., והוא חסר כל בבית משוגעים.

כך מעמיד בלזק את פרצופה המכוער של החברה הגבוהה הצרפתית על הבמה בדמות אישה מהמעמד הפשוט שעלתה לגדולה והכסף והמעמד החברתי הגבוה, עיוור את עיניה שכנגדה בקדמת הבמה האיש הפשוט שירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתה מושפל ומדוכא, חסר כל ועזוב, לעיצבונותיו וכאילו אומר לנו בלזק ראו בבקשה את פרצופכם האמיתי בראי הבמה. המפתיע שבלזק מאיר עינינו להבין שרבות הן הנשים הפריסאיות כדוגמת הגברת הרוזנת פירו שבסיפור.

אגב, אומן הסיפור הקצר ויקטור הוגו אמר על קברו של בלזק שהוא ניחן בראייה מעמיקה ובדמיון פורה. הייתי מוסיף על כך גם כשרון לפתח נושאים ולהפיח רוח חיה בתיאורי הדומם שלו. עד כדי כך שלא נמצא אצלו ולו קטע משעמם אחד. הוא לוכד את הקורא אל תוך הסיפור מתחילתו ועד סופו.

ד. תיאור הדמויות

ד1. הלבלרים

המדובר בשישה לבלברים היינו פקידיו של העו"ד שאליו מגיע שאבר.

לאחר הפתיחה המתוארת בשורה אחת מכניס אותנו בלזק לאווירת המשרד של פשוטי העם הלבלרים. הוא מתאר בצורה פנטסטית את הלך הרוח בעבודה; מצד אחד הדפסה של בקשה מסוימת ואגב כך פטפוטים במרחב האופן ספייס ( המשרד הפתוח) הלבלברי. העובדים הלבלרים אוכלים ומדברים.

אחד הלבלרים אגב אכילת לחמו לוקח פירור אחד מעגל אותו לצורת גולה וזורק אותו מהחלון הגולה הלחמית פוגעת במגבעתו של אלמוני שעבר במקרה ברחוב ויויאן בו שכן האדון דרוויל עורך דין“. אני רואה במשפט זה משהו סמלי: הגוּלָה הקטנה כמו הלבלר בעל המעמד הנמוך. והיא מתגלגלת אל פאתיי המעמד הגבוה יותר, של העורך דין. שוב מהפיאנו אל הפורטה מעין קרשנדו נוסף לקרשנדו של הפתיחה,

הבט אחר צורה סיפורית ריאליסטית. (כמו למשל קרן אור שחודרת בעד לחלון אל שולחן הכתיבה ומאירה מול עיניי הפרופסור את הכתובת שהונחה על השולחן והוא נדהם זה למשל כאמצעי ספרותי טכני לתחילתו של ספר או סיפור).

מעניין איך אחד הלבלרים המופיע בתחילת הספר ( עמוד 6) בשם גודישאל שאומר, בתחילת הספר, לחברו על שאבר " כיצד נוכל ונשטה באותו ברנש?" עולה בסוף הספר למעמד גבוה של עו"ד ואומר לאותו ברנש - שאבר, הנחשב עתה כמשוגע כך:" – מסכן שכמותך- אמר גודישאל – רוצה אתה מעט כסף כדי לקנות טבאק? והוא הלבלר שהפך לעו"ד שלגלג על שאבר מרחם עליו ונותן לו כמה מעות. צחוק הגורל. במילים אחרות מצבו הפיסי רוחני של שאבר כפונקציה לשינוי התייחסות של הלבלר גודישאל אליו.

אך אותו לבלר גודישאל שהפך לעו"ד והולך יחד עם מעבידו לשעבר דרוויל ועתה באותו מעמד רואה ולא מזהה את שאבר מתנשא ואומר לו לדרוויל:" הבט וראה את הישיש הזה, כלום אין הוא דומה לאחת מאותן המיפלצות שבספרי הגרמנים? ובריה כזאת חיה, וברייה כזאת אפשר והיא מאושרת!"

כאן מעמיד בלזק בפני הקורא את הלעג והציניות כלפי הרש. הרמת האף של אותו לבלר מתנשא שבאופיו לא השתנה ולא כהוא זה. ומול זה את הבוז לרש, שהוא – גודישאל שהפך לעו"ד נותן כסף לאביון - קולונל שאבר - שבעברו היה ראש גדוד וחיל מוערך נערץ על ידי הקיסר נפוליאון ואמיץ.

ד2. קולונל שאבר

מפקד גדוד פרשים איש חיל אמיץ וגיבור מלחמה חביבו של נפוליאון נלחם בקרב ידוע ומפורסם נגד הרוסים קרב אילאו 1807 לרוע מזלו נפגע קשה בקרב ונחשב למת. אישה בעזרת אישה ( בעלה) הצילו את חייו. אך המסר לנפוליאון היה שהאיש מת. הניח אחריו אישה, בית כארמון, פנסיה, והון שצבר משך השנים. אשתו ,אהובת לבו, חושבת שאישה מת יורשת אותו ומוצאת לעצמה רוזן עשיר בשם פירו, מתחתנת אתו ומלידה שני ילדים בן ובת. האישה שהיתה בת המעמד הפשוט הופכת לאשת הסלון הצרפתי ומוחזקת כאשת החברה הגבוהה.

בנקודת זמן זו מופיע שאבר בפריס והוא זקן, בבגדים בלויים, בלא גרוש על הנשמה. נראה כקבצן. מטרתו להוכיח את חיותו ואת זהותו. הוא רוצה לקבל את רכושו שנלקח ממנו על ידי אשתו.

עד כאן הרקע הוא מוצא עו"ד צעיר בשם דרוויל בעל עין חדה שמאמין לו ומוכן לעזור לו אפילו לתת לו על החשבון כספים שאותם יחזיר כאשר יזכה, כצפוי, במשפט, עד כאן מעין רקע למעשה עצמו.

שאבר עצמו מתואר כחוש ורזה שדמה לאחד שלא מן העולם הזה, עיניו מצועפות דוק שקוף, פרצוף חיוור אפרורי דומה לפרצוף של בר מינן.

הכל צוחקים משאבר. איש לא מאמין לו עד כדי כך שחושבים אותו למשוגע. שאבר הפגוע סומך ומכבד את העו"ד הישר דרוויל, ומקווה שיעזור לו. תכונות אופיו של שאבר מתגלות בפני הקורא כבר מרגע הופעתו:

נחישות: שאבר מגלה נחישות: למרות שאין לו גרוש בכיסו למרות שלועגים לו כקבצן, כהזוי, כמשוגע, הוא לוקח עו"ד שישלם לו בהקפה כלומר בתום המשפט, הוא מוכן להופיע אצלו גם באמצע הלילה העיקר להשיג את המטרה.

מיוסר נראה כולו "כמעין גוש קודר שאין בכח אדם לתארו" "סימני יגון עמוק אותות ייסורים שטשטשו את פניו"

בעל הומור ציני כאשר דרוויל שואל אותו " עם מי יש לי הכבוד לדבר " עונה לו שאבר: " עם הקולונל שאבר. שואל אותו דרוויל: " איזה?" עונה לו שאבר " זה שמת באיילאו."

רגיש מאוד ולוקח ללב שאבר רוטן על כך שהרוזנת פירו ,היא אשתו, יש לה הכנסה של שלושים אלף פראנקים השייכים לו, והיא לא נותנת לו אפילו פרנק שחוק אחד . הוא שותק.

מושפל מאוכזב ולוקח ללב אומר לו דרוויל "הואילה נא" להמשיך. שאבר חוזר על הביטוי הואילה נא ובוכה . הבכי מרוב רגישות לאמירה המנומסת הזאת שכמותה לא שמע מאז... ( דומה מאז פתציעתו)

הוא נזכר שבכה ליד בית מלון בשטראסבורג מקום בו בעבר קיים נשף, ועתה אפילו בפת לחם לא זכה לקבל שם (ע"מ 41).

כאשר דרוויל אומר לו "אין אתה זקוק לחסדי איש. כסף זה יינתן לך בהלוואה. אתה עומד לזכות בנכסים רבים . אדם עשיר אתה" שאבר מתרגש כל כך עד כדי בכי (ע"מ 45).

" אדוני" מילה אחת המושמעת בעיתוי הנכון במשחק פנים ובטון רך ואוהב כביכול עושה מהפך בלב הבעל החוקי ומעלה את הצד האוהב שבו אל פני השטח התגובה של שאבר: " רוזינה- אמר עתה החייל הזקן –מילה אחת זו יש בה צרי לכל יסורי (ע"מ 90).  בהמשך שאבר מתרכך עד כדי כניעה כמעט מוחלטת הוא אומר שהיא צדקה " שוב אין בלבי כלום עלייך. אנו נשכח הכל  וכו' (ע"מ 93).

רחמים עצמיים :"ארמוני נמכר ונהרס"(ע"מ 42) עו"ד זקן צחק ממנו כשאמר שהוא שאבר. אשתו יודעת שהוא חי וקיים, אך " שוב אין היא אוהבת אותי!"(ע"מ43) והוא עצמו לא יודע אם הוא אוהב אותה או שונא אותה " אני משתוקק אליה ואני מקלל אותה גם יחד" " אושרה ועושרה ממני באו לה והיא לא נקפה אצבע לסייע בידי"

איש טוב לב בצוואתו כתב שביום פטירתו יש לתת רביעית מנכסיו לבית יתומים של פריס. כל עוד לא תפס את מזימת אישתו הוא מוכן לסלוח לה ולדאוג לה.

יושר והגינות כקטליזטור להיפוך הרגשות: היושר וההגינות אצל שאבר מעוררים את הצד החזק שבו עד כדי סלידה וקבס מהאישה שלפניו

הוא אומר: "יקירתי – הוא אומר ונוטל את ידה בידו: "גמרתי אומר להקריב את עצמי למען אושרך שלך..."

הרוזנת עונה ואומרת: הגע בעצמך, הרי תצטרך לוותר על עצמך בכל וכל... בחתימת ידך הרישמית...

ברגע אחד הכל נהרס אצלו. בלב אולי תקווה לשינוי אולי לחזרה לאחור אולי תמימות שהיתה בו,, והנה נפקחו לו עיניו לראות מציאות עגומה שלפניו שהנה אומר הוא בתמיהה ובכעס:ה " מה זאת אמר הקולונל – כלום לא די בהן צדק שלי?"

מלה אחת "רשמית" " כנגד מילה אחרת "אדוני" (ראה לעיל) גרמה למהפך קיצוני כתוצאה מאכזבה ושיברון לב מידי.

כאשר דילבק המזכיר העו"ד של הרוזנת כותב תעודה המכילה סעיפים אכזריים וקשים מתפרץ הקולונל שאבר ואומר " חזיז ורעם!חמור – גרם אהיה אם אחתום על כך! וכי זייפן אני – קרא בקצף"

ואל הגברת אומר שאבר: " גברתי איני מגנה אותך, אני בז לך, אני מודה עתה למקרה שהפריד בינינו אפילו תשוקת נקם אין בי, שוב אינני אוהב אותך. אינני רוצה ממך כלום. " אל תגעי בי" גוער בה כשרוצה לתפוס בידיו ולעצרו.

ד3. אשת שאבר הרוזנת פירו

לפי בלזק: רבות כמוה נמצאות בפריס לפחות בזמנו.

זו טיפוס של אישה שהרכוש והמעמד הגבוה, חשובים לה ביותר. אפילו יותר מאהבה. וכדי להשיג את שני הדגשים האלו היא תעשה הכל לרבות שקרים, תחמונים , משחק בשפת גוף הבטחות שווא וכד'.אישה חסרת מצפון היודעת להעמיד פנים ולנצל לטובתה טוב לא של אדם ולבחוש ברגשותיו ולעשות בהם כרצונה.

אך הנורא מכל שהיא מתעמרת באישה לשעבר בכל רק שאפשר מנשלת אותו מרכושו וזורקת אותו לכלבים אפילו מעלה את האפשרות להכניס את אישה הגיבור ראש גדוד הפרשים וחביבו של נפוליאון אל בית המשוגעים....

היא אפילו מנצלת את מזכירו של אישה האדון עו"ד ערמומי ורמאי בשם דילבק למטרותיה שלה כדי להכריע סופית את שאבר.

והיא מעיזה ואומרת: "אין דרך אחרת אלא לתיתו בבית המשוגעים- אמרה-מאחר שהוא כבר נמצא בידינו." (ע"מ 102)

ד4. עו"ד דרוויל

בחור צעיר, עו"ד ממולח, ישר, הגון וטוב לב, בעל תביעת עין חדה ונוקבת. מצליח יפה לקרוא את הלקוח שלו ומכיר בו כאיש אמין וישר. הוא גם יודע בבוא העת לבקש את כספו ומקבל אותו מידי אשת שאבר.

על כישרונו להפיל בפח אנו לומדים כאשר דרוויל אומר לגברת שקיבלה מכתבים מאישה הראשון לפני שנישאה לאישה השני.

והיא עונה ואומרת: " שקר הדבר!" ומוסיפה: " מעודי לא קיבלתי מכתב מאת שאבר ואם יש אדם המכנה עצמו בשם קולונל שאבר הרי אין זה אלא איש נוכל "

משיב לה דרוויל:

" יש בידינו השובר של המכתב הראשון גבירתי – מאחר ויש בו ניירות ערך..

כאן הוא בעצם טומן לה מלכודת כי היא מיד קופצת ועונה:הה ניירות ערך לא היו בו כלל..

" מכאן שקיבלת את המכתב הראשון הזה השיב דרוויל בבת צחוק

התוצאה שהיא הסמיקה בשקריה.

בקיצור דרוויל עושה בה שמות כמו שכותב בלזק: " אדוני- אמרה הרוזנת שקצרה רוחה בראותה את דרוויל מהפך וחוזר ומהפך בה על גבי גחליו".

כאן הוא בעצם טומן לה מלכודת כי היא מיד קופצת ועונה: הה ניירות ערך לא היו בו כלל..

" מכאן שקיבלת את המכתב הראשון הזה השיב דרוויל בבת צחוק

התוצאה שהיא הסמיקה בשקריה.

בקיצור דרוויל עושה בה שמות כמו שכותב בלזק: " אדוני- אמרה הרוזנת שקצרה רוחה בראותה את דרוויל מהפך וחוזר ומהפך בה על גבי גחליו".

ה. אמצעים אומנותיים

ה1. פיתוח

יפה אצל בלזק, כאמור, אופן פיתוח הסיפור והצגת הדמויות ,מעין קרשנדו בהשאלה מהמוסיקה, כשהוא מתחיל במעין פיאנו של תיאור הלבלרים במשרד העורך דין הידוע ומהם עולה הלאה אל העורך דין ואל שאבר כלומר אל הדמויות המרכזיות החשובות בסיפור. בתיאור דמותו של שאבר ישנן עליות וירידות מעין צורת סינוס פעם ומופיע כנגד הקורא שאבר אמיץ הלב בדרגת קולונל, המנהיג גדוד פרשים. והוא חביבו של נפוליאון. (שיא הפירמידה שיא הסינוס) ופעם מופיע בתחתית כזקן עלוב עטוף בבלויי סחבות שהכל לועגים לו כמו לשוטה הכפר. כך גם עם אשתו פעם הוא נכנע לה ברגשותיו ופעם כועס עליה בכל תוקף הקיטוב הזה בתיאור הדמות יוצר, מן הסתם, מתח דרמתי במיקרו לעומת המתח במקרו שהו מהות הסיפור עצמו – שאבר הגיבור המוכר מול שאבר הזקן הלא מוכר.

מן הראוי לציין שכמו בשירה כך גם בפרוזה, בלזק מושך את הקורא אל תוך הסיפור בפתיחה מסקרנת ומותחת הוא כותב:

" הביטו! הנה שוב בעל האיצטלה הלזה בא"

היינו ראו הקוראים הנה שוב עולה על הבמה האיש הלזה ( הלז היינו הלא ידוע המסתורי משהו) בעל האצטלה. תרתי משמע בגד עליון מיוחד או האדם המזויף הנוכל הזה שמסתיר את זהותו וכוונתו האמתיים.

ה2. אופן התיאור

בספר זה אני רואה בבלזק כאומן התיאור. יתירה מזו, דגש על התיאור הארוך היכול להשתרע על שנים עד שלושה עמודים. ההברקה הטכנית סיפורית של בלזק שהוא בונה את התיאור בצורה מעניינת שמדחיקה את השעמום לקרן זווית

והטכניקה היא שבנוסף לתיאור הבנלי של העצמים הדוממים הוא מחייה מידי פעם את האווירה בהבזקה אל תיאור חי דינמי.

והנה דוגמא כשהוא מתאר את הלישכה ( עמוד 9)

מציג את הקמין הקלאסי הצינורות שמונחים באלכסון כאן עוצר בתיאור העצמים ומזכיר את פרוסות הלחם, שאריות גבינת ברי, בקבוקים וספל ושוקולדה של הלבלר הראשי כלומר הפריטים האלו מזכירים את האנשים האוכלים המשאירים שאריות על השולחנות היינו מהדומם המתואר אל הדומם החי שמאחוריו בני האדם החיים במקום. ולא די בכך, אלא שמזכיר הוא את " ריח המאכלות" עם באשת האח המבוערת יתר ע ל המידה ועם הבושם המיוחד למשרדים" כלומר פרטי פרטים אנושיים.

ויורד שוב לתיאור הדומם: " הרצפה מכוסה רפש,שולחן עגול של הלבלר הראשי, שולחן קטן, ומיד מזכיר את בעליו שנמצא בדיון משפטי.

וכן הלאה:

אך יש עוד פן מעניין במהלך התיאור של הלשכה והוא החוש האסטטי של בלזק שמתיאור הלכלוך הזוהמה וחוסר להט אחרי נוי עולה בפני הקורא:

" לא הפרקליט, ולא 'הצדדים ' ולא הלבלרים אינם להוטים אחרי דברים של נוי בחדר..."הרהיטים המזוהמים עוברים בירושה מפרקליט אחד למשנהו " ובהומור מר מוסיף ואומר " מתוך דקדקנות דתית כל כך עד שתמצא מדפים ומגרות שכתובות מתנוססות עליהם מתקופת החוק הישן"

עד כדי כך בוחל בלזק בטינופת שבמשרדים הללו שהוא אומר: " משהו המעורר שאט נפש במבקרים, משהו שהפך אותה לאחת המפלצות הכעורות ביותר שבפאריס".

בלזק בעל החוש האסטטי מנסה להבין מדוע ההזנחה הזאת קורת בלשכת עו"ד או במאורות קוביה, בתי משחק, בתי בושת, לדעתו " בבמות אלו מתחוללת הדרמה בתוך נשמתו של אדם, ולכן הוא אדיש כלפי הטפל שמחוץ" ועוד אומר על כך: " וזו טעמה של פשטות הנודעת להוגים הגדולים ובעלי השאיפות הגדולים.( עמוד 11)

ה3. הומור

הומור ציני למשל : " אדוני – פתח הנפטר- יתכן כי ידוע לך וכו' ( ע"מ 26)

או למשל: " ... היו סולחים לו את הפגיעה הזו בהוד רוממותו של הטבאק"

היינו האנשת הטבאק לרמה של הוד מלכות.

או " הנה אישה זו תוכל ללכת בימים הזוגיים אל הרוזן פירו ובימים הלא זוגיים אל הרוזן שאבר"(ע"מ 84)

ו. ציטוטי אימרות של בלזק המופיעות בספר

" נשים מאמינות לאדם רק בשעה שהוא מפטם את אמריו במילה "אהבה" (ע"מ 38)

(במילים אחרות את קונה אישה במילות חיבה רוך ונועם).

"אפשר שבבמות אלו מתחוללת הדרמה בתוך נשמתו של אדם, ועל כן הוא אדיש כלפי הטפל שמחוץ: וזה טעמה של פשטות הנודעת להוגים הגדולים ובעלי השאיפות הגדולים."

(הרקע למסקנה זו - ההזנחה בניקיון וסדר, וחוסר האסתטיקה במשרדי עורכי דין או בלשכות אחרות כמו: בתי משחק, מעורות קוביה ובתי בושת "הזנחה שנגרמת בגלל הדרמה בנשמת האדם" הייתי מפרש זאת כמתח הנובע מהתרכזות האדם בעצמו, בעיסוקו ואי מתן שימת לב לסביבתו הקרובה בה הוא נמצא.

"שלוש המצוות הקדושות לכל חייל: קוביה, יין, נשים" (ע"מ 54)

"יש מין הרגשות שנשים מנחשות אותן על אף מאמציהם של הגברים השקודים להסתירן" (ע"מ 72)

בלזק מתייחס כאן לחוש הנשי המיוחד היודע לקורא מסתורי נפש אצל הגבר.

"אשה נאה לא תודה לעולם כי זקן לבוש סגין ישן וקפלט מרופט ומגיים בלים הוא בעלה ואפילו לא מאהבה" (ע"מ 75)

" מוטב לי שאהיה עשיר ברגשות משאהיה עשיר בבגדי" ומוסיף: אינני חושש עוד לבוזו של אדם. (ע"מ 109). בלזק מעמיד כאן את עוצמתה של הרוח לעומת נחיתותו או זילותו של החומר

״יש בחברה שלנו שלושה סוגי אנשים שאינם יודעים להעריך את האדם :הכהן, הרופא, ואיש החוק. שלושתם לובשים בגדים שחורים״.

ז. על הנשים הפריסאיות

" רבות נשים בפריס החיות בדומה לרוזנת פירו כשהן נושאות בלבן מפלצת מוסרית ומהלכות על עברי פי – חת; מקום הנגע מעלה קרום עבה והן יכולות עדיין לצחוק ולהשתעשע" (ע"מ 74)

בלזק מציין שהכמות הי רבה לא אחת או שתיים והתיאור יוצר אישה מפלצתית שחקנית דו פרצופית ובעלת עור של פיל. איך אפשר להעמיד פנים של חסידה וצדקנית ובעצם להכות להשפיל ועוד לצחוק ולהשתעשע...

אופיה של האישה חסרת המצפון האגואיסטית מתבטא בדו שיח שבין דרוויל לגברת שאבר- פירו. היא שואלת את העו"ד אם שאבר לדעתו עוד אוהב אותה התשובה היא כן. כאשר היא שומעת את "הכן!" היא רוצה לנצל את אהבתו אליה לטובתה : "תקווה חדשה היבהבה בעיניה שמא אמרה לנצל את חיבתו של בעלה הראשון כדי לזכות בתהליך בלהטים של אשה

ח. כמה מילים על אונורה דה בלזק

אונורה דה בלזק 1799עד1850 (51). סופר מחזאי צרפתי. ידוע מראשוני זרם הריאליזם בספרות וסופר משפיע שבלט במאה התשע עשרה. בעל היצירה המפורסמת הקומדיה האנושית הכוללת רומנים סיפורים קצרים שעיקרם חתך נוף של מעמדות בחברה הצרפתית

נולד בעיר טור שבצרפת הוריו רצו שיהיה עורך דין. ואמנם עבד בלשכות של פרקליטים 1816-1819 מכאן גם הידע וההסתמכות על כך גם בספר הנדון כאן. אך לבו משך אותו לכתיבה וצרפת והעולם רק הרוויחו מכך. בלזק נהג לכתוב כ 15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.