איתמר יעוז קסט: נביא הדו-שורשיות

בלפור חקק, משורר

איתמר יעוז קסט: נביא הדו-שורשיות

איתמר יעוז קסט, להוויית הדו שורשיות בספרות הישראלית, הוצאת עקד, תשל"ט 1979, 56 עמודים 

בשנת 2021 הלך לעולמו המשורר איתמר יעוז קסט. הוא פרסם גם פרוזה, ערך את כתב העת "פסיפס" והיה מו"ל של "עקד". לפני ארבעים שנה פורסם ספרו הראשון "נוף בעשן: פרקי ברגן בלזן", ובשיריו הראשונים תיעד את חוויותיו כילד במחנות הריכוז:

דיברה האם:
"עַל שְׁתֵּי עֵינֶיךָ שְׂעָרִי נָשַׁר
לְבַל תָּקִיץ -
כָּעֵת שְׂעַר רֹאשִׁי
נִגְזַז...
כְּמוֹ שֵׂעָר עַל שְׁתֵּי עֵינֶיךָ
נוֹשֵׁר עָפָר".

היום, ממרחק זמן, מתברר שספרו הראשון היה תחנה אחת במסע תחנות ארוך שעבר המשורר. איתמר יעוז קסט פרסם מאז את כתביו בפרוזה, בשירה ובמסה ותיעד את מעברי הזהות שלו לעיני קוראיו. מסע הזהות שלו נע במסלול של מהגר הנע מן הפליטות והזרות אל מרכז ההוויה הספרותית הישראלית, כשהוא מתעקש לשמור על זהות ה"דו-שורש", כפי שכינה זאת המשורר.

צילום: תפארת חקק

לזכותו ייאמר שהוא היה זה שטבע את הביטוי "דו-שורש" וגם חשף את הדו-שורשיות כתופעה ספרותית גם בשירה וגם בפרוזה.

לא פלא שבהקדמה לספרו הוא כותב:

"כמה שנים דרושות לאדם, שעבר תהליך של עקירה ושתילה מחדש בגיל הנעורים, כדי שיראה במודע את ימי עברו שניסה להדחיקם במשך שנים - כחומר הגלם העיקרי של עולם כתיבתו? לשון אחרת: עד שיודה כי מהות הספרות המעסיקה אותו לעומק, הינה ספרות של מהגרים, בוואריאציה ישראלית ייחודית, שכן המדובר בספרות של 'מהגרים הביתה'?"

הוא גם נע במסלול של איש הקרוב לחיי החולין והישראליות החופשית ונטולת הסמכות האלוהית אל החוויה הדתית במלואה (קרי: חזרה בתשובה). אך במאמר זה אעסוק בחוויית הדו-שורשיות, שחשף איתמר יעוז קסט, חוויה שביטאה דור שלם, בעידן קיבוץ הגלויות.

כאשר כינס יעוז קסט את שיריו, הוא חש צורך, כנראה, לעשות סיכום ביניים ולאגד בספר אחד את כל כתביו השיריים.

זה הזמן להתחשבן עם רצף הדורות, עם הגיניאולוגיה הפרטית שלו:

שְׁנוֹתַי גָּבְהוּ, אָבִי

מִסַּךְ שְׁנוֹתֶיךָ.

רְאֵה,

חָלַף הַזְּמַן בּוֹ לְגִילְךָ הִגַּעְתִּי, וְאוּלָם

עוֹד חַי סְבִיבִי הַקַּיִץ וּבִנְחִירַי עוֹד רֵיחַ יָם

כשאנו קוראים את ספרו על הדו-שורשיות בספרות הישראלית, קל להבחין עד כמה התופעה הקיפה אז משוררים רבים גם ממזרח וגם ממערב. הספר שלו גם נתן לגיטימציה לתופעה, ויוצרים שחיו את הדו-שורשיות שלהם, חשו הקלה לבטא בגלוי את עברם המשפחתי–קהילתי. חשוב לומר, שלספר זה הייתה השפעה על הופעת גל חדש של משוררים מן המזרח, שנתנו ביטוי לתרבות אחרת שלא היה לה קול בספרות העברית (כך הדבר לגבי ארז ביטון, פרץ בנאי, אמירה הס, ובתחום הפרוזה: סמי מיכאל, שמעון בלס ואלי עמיר). גילוי נאות: התופעה נוגעת גם לשיריהם של הרצל ובלפור חקק על העבר של משפחתם.

צילום: תפארת חקק

מבחינתי, איתמר יעוז קסט הוא אחד ממבשרי הפלורליזם התרבותי והלגיטימציה לתרבויות המעוגנות בנופים חוץ-ישראליים. יעוז-קסט נתן לגיטימציה לשורר על השם המחוק. ואכן, בשנים הראשונות למדינה, ניסו מחוקקי התרבות שלנו למחוק את השמות הישנים וליצור כאן יהודי חדש. יעוז קסט הופיע הן כמסאי שנאבק למען הזהות של דו-שורש והן כמשורר שביטא בשיריו את הערגה לשורר את השם המחוק:

איתמר יעוז קסט:

וְרַק אֵיזֶה שֵׁם מָחוּק הוֹלֵךְ סוֹבֵב

בְּעִקְבוֹתַי,

וְרָץ אֲנִי,

וְעוֹדֶנִּי רָץ הַבַּיְתָה

לְמוּל לֹעִי בָּתִּים פּוֹלְטִים אֶת דְּיוֹקָנִי

עִם כָּל עוֹדְפֵי הַקַּיִץ,

בְּלַחַן מִזְרָחִי רָדוּם

מאז שנות היישוב והקמת המדינה רווחה כאן הכמיהה ליהודי חדש שהוא דור בארץ. זו הייתה שאיפה ואפילו יומרה לפתוח רצף חדש של ילידי הארץ שזהותם מעוגנת בנופים הישראליים, ותודעתם חפה מן העבר הגלותי. הציונות, שחרתה על דגלה את ערך “שלילת הגולה" לא העריכה את סכנותיו של ערך זה. הדור הצעיר הרחיק לכת ופרש זאת לפעמים כ"שלילת" העם היהודי בגולה, כשלילת התרבות היהודית שנוצרה בגולה, כשלילת שפות היהודים בגולה, כשלילת ההיסטוריה היהודית בשנות הגולה.

ההקצנה של העמדה הציונית באה לביטוי בתנועת ה"כנענים" בראשותו של יונתן רטוש. היה משהו מאוד מפתה ורומנטי בעמדה הכנענית. אך ההתמקדות בזיקה לארץ ישראל, עם כל החיוב והיפה שבה, באה לרוקן אותנו מנכסי העבר וגם לפורר את האחדות היהודית. במישור הפוליטי איימה עמדה זו על ראיית מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לכן, קשה היה לי כיהודי וכמשורר להשלים עם עמדה זו. העמדה שהציב איתמר קסמה לי, ואני מניח שהיא קסמה ליוצרים רבים שאילן היוחסין שלהם היה דו-שורשי. והם ראו בקו השירי שהתווה איתמר דרך לפרוץ למחוזות של העבר המשפחתי.

התפיסה התרבותית הישראלית בראשית שנות המדינה העלתה על נס את דמותו של הצבר הזקוף נטול המשא הגלותי. אל תוך מציאות זו בא איתמר יעוז קסט לכאן כיהודי פליט שואה בשם פטר, וכבר בשם שהוא בוחר לעצמו הוא מבטא את הדילמה בדבר הזהות בה יבחר. הוא רצה את השורשים הישראליים ולכן בחר בשם עברי: איתמר יעוז. מה יפה יותר מאשר להתחבר לערך הגבורה הישראלית! יעוז, שם שכולו עוז וגבורה. אך הוא ביטא גם את הרצון לשמור על שורשיו הגלותיים בשמירה על השם 'קסט': איתמר יעוז-קסט.

סופרים אחרים, אם נזכיר ברמז, ויתרו לחלוטין על שורשיהם בעבר: ברל פלדמן הפך לאמיר גלבע, מוסיה תהילים זוגר היה לדן בן אמוץ ופרנץ קישונט היה לאפרים קישון.

לאחר הלם הישראליות, החליט איתמר יעוז-קסט לתת לגיטימציה לזהותו הדו-שורשית וכתב את המסה על דו-שורשיות. שירתו הייתה הביטוי המוחשי למסכת ההגותית שלו. מול הפרנויה הציונית שמא יתנו מקום כבוד לשורשים חוץ-ישראליים, בא איתמר יעוז-קסט והציג את זהותנו הרב-תרבותית כאן כנתון. כמו אמר: אמנם השאיפה הציונית היא להשיג בקפיצת דרך דמות של יהודי חדש החף מן החטוטרת הגלותית, אך שורשינו הכפולים הם נתון עובדתי ואפילו ספרותי. עמדה זו נתנה הרבה כוח לצעירים שהיו אז בראשית דרכם הספרותית , והם לא ידעו אם להעדיף את המעיל של הבית או את החולצה של בית-הספר. המציאות הישראלית של כור ההיתוך כמו ניסתה לשדר שהעולם התרבותי של הוריי הוא זר כאן ועליי לאמץ את העולם התרבותי של המורים בבית -הספר.

יעוז קסט שורר את הלם העלייה לארץ:

אֶחָד אֶחָד

כְּמוֹ עוֹלִים מֵחֵיק הַיָּם

בָּקְעוּ

אֶל חַיֵּיהֶם הַמַּתְחִילִים שֵׁנִית

בֵּין צְעָקוֹת וּמִזְוָדוֹת

בַּגֶּשֶׁם שֶׁנִּתַּךְ עַל הַנָּמֵל לְלֹא הֶפְסֵק

כְּמֵי לֵדָה עֲנָקִית.

בשיר זה יש דו -שיח סמוי עם הפתיחה לספרו של משה שמיר "במו ידיו": " אליק נולד מן הים". פתיחה זו הפכה מאז לסמל של דור שלם שחש שהוא נולד כאן, ללא שורשים בגולה וללא עבר היסטורי.

בשיר שצוטט לעיל, הבאים אל הארץ נראים "כמו עולים מחיק הים" והמים הם מי שפיר של לידה חדשה.

איתמר יעוז קסט נתן לגיטימציה ליוצרים רבים שחשו זאת אך לא ביטאו זאת במלים. עמדתו של איתמר במניפסט "להוויית הדו שורשיות" הייתה מן המניפסטים הספרותיים שהתוו דרך, שסללו דרך לחשבון נוקב עם זהותנו העצמית ועם הגורל היהודי: עמדה זו פתחה צוהר אמיתי לראיית המורכבות של התרבות היהודית, ואיתמר היה חלוץ בראייה זו. בשנים האחרונות הולכת ומתבססת התפיסה שהתרבות הישראלית עדיין לא נוצרה והיא עדיין בשלבי התהוות. העליות השונות אף מחזקות עמדה זו ומציבות מולנו חלופה תרבותית שונה מן התרבות הישראלית המוכרת לנו.

חובה לומר, שבצד העמדה של איתמר, שהבליטה את השורשיות ואת הרב-גיאוגרפיות של התרבות היהודית, בשנים האחרונות הוא עבר באופן מודרג תמורה נוספת: הוא התחבר באופן דומה לנדבכים השונים של הזמן היהודי. לא רק שזהותו אינה מחוברת למקום אחד (המקום הישראלי), היא גם אינה מחוברת לזמן המצומצם של התקומה, הזמן הישראלי. ההתחברות של איתמר לנכסי הרוח היהודיים, והוא התחבר לאורח החיים הדתי.

לסיום: שמורה לאיתמר יעוז קסט ז"ל המעלה של אומץ לב: הוא נאבק לחשיפת תופעה זו וגם נתן לה ביטוי בשיריו. בית ההוצאה שלו "עקד" שימש במה ליוצרים רבים שראו עצמם דו-שורשיים.

הוא כותב בספרו:

"המונח דו שורשי מיועד לציין מהות של שייכות תרבותית-נופית כפולה: דהיינו שייכות שבהכרה לתרבות העברית, ובמקביל - שיכות שבתת-ההכרה לתרבות ארץ המוצא: ובעוד שהשייכות הראשונה היא בסימן המאבק הבלתי פוסק למען חיזוק השורשים בתוך ה'כאן', הרי שהשייכות השנייה והמודחקת עומדת בסימן של העקירה מן ה'שם'... זו הינה מהות עמוקה בעולמו של היוצר הדו שורשי, אך אינה סימן לתלישות מן המתהווה סביבתו הישראלית הקרובה. נהפוך הוא! כפילות זו בעולמו הרוחני של הסופר מאפשרת לו לחוש ביתר שאת את מצבה הנפשי של מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ, המצויה בסיטואציה דומה לשלו, בכל הנוגע לתופעה של עקירה ושתילה מחדש".

ביום השנה הרביעי לפטירתו יהיו דבריי אלה נר לנשמתו של יוצר דגול.

(הציטוטים מן השירים הובאו מתוך קובץ מבחר שיריו: "משירי איתמר יעוז קסט 2001-1956)"