לרפא על ידי הסיפור, להנכיח ולהנציח את החוויה ולהשאיר לנו, הקוראים את המורשת.

ד״ר רות קנאי, רופאת משפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הוצאת רסלינג

דנה פריבך-חפץ (עורכת), אנדרה מטלון, סטנלי רבין, יובל שורר ואיה בידרמן, אתגר האי ודאות: מבטם של רופאים ומטפלים, הוצאת רסלינג, 2024,

אנדרה מטלון ואיה בידרמן, רופאי משפחה שהובילו את המחלקה לרפואת משפחה במחוז דן ותל אביב ובמחוז דרום, חברו לד"ר יובל שורר, פסיכיאטר בכיר מסורוקה ולסטנלי רבין, פסיכולוג קליני ורפואי לספר זה, שהוא לקט של סיפורים על מפגש בין מטפל ומטופל. כל הארבעה הם מטפלים מנוסים ברפואת גוף ונפש, אדם, משפחה וקהילה ומובילים שנים רבות קבוצות באלינט: קבוצות העוסקות ביחסי מטפל-מטופל ובדילמות של אתיקה, תקשורת בין-אישית ותהליכים רגשיים שעולים במפגש הכל-כך משמעותי שבין המטופל או הפונה לבין הרופא או הפסיכולוג המטפל בו.

הספר מלא הפתעות: סיפורים שחלקם מרגשים, חלקם עצובים או מטרידים וכולם מעוררים ספק: האם פעלנו נכונה? האם יכולנו לפעול אחרת? להבין אחרת? המשותף לכל הסיפורים הוא אהבת האדם, הרצון להיטיב, לשרת את המטופל ולכבד את הבחירות שלו.

הכותרות של שערי הספר כבר מעוררות סקרנות: "פחד", "כאב", "סוד", "מלחמה", "מה שאבד", "אהבה", "חירות או: לכתוב" ואחרית הדבר שכתב ד"ר מטלון: "להתיידד עם אי הודאות".

המטפל והחולה עוברים תהליך הדדי של התמודדות עם בשורה קשה, עם אבחנות מסכנות חיים ועם הפחד מפני האין-אונים והמוות. גם המחברים משתפים בגלוי, איך תוך כדי מפגש עם המטופלים, הם נזכרים וחווים את דאגתם שלהם, את היותם בני תמותה ואת ההתמודדות שלהם עם הפצעים שלהם-עצמם. כי כולם "מטפלים פצועים" המביאים את פצעם לחדר הטיפול.

איה בידרמן מספרת על חולה בטיפולה שחווה מתח הקשור להמתנה לתשובת ביופסיה של גוש בשד ומשתפת בסיפורה על הסרטן "שלה" ועל השינוי שהאבחנה שלו עשתה בחייה: על הבחירות שלה ועל המשמעות החדשה שיצקה לחייה והכרת הטוב לכל אוהביה. גם אנדרה מטלון מתאר מטופלים שלו בימי הקורונה: האחד, עבר אירוע מוחי ובהתמודדות שלו עם השיקום הוא מספר על מותו של אביו בהיותו ילד בן 6 בקיבוץ והשנייה - חוותה נטישה של האב, התמודדה עם הפרעת אכילה וכעת היא טבעונית ומתנגדת חיסונים. שניהם נעזרים ברופא שלהם כדי לאסוף את שברי הסיפור ולקשר בין התסמינים הגופניים והנפשיים לסיפור החיים שלהם, ובמקביל, גם הרופא מספר על בדידות, הגירה, אובדן וחוסר שליטה שליוו את התקפי האסתמה שלו בילדות.

סטנלי רבין מתאר מטופלת מרובת תלונות הפותחת כל ביקור ב"מה יהיה דוקטור?" ומסרבת לכל הצעה טיפולית, בתרופות או בדיבור, שדווקא המלחמה המתחוללת בארץ מכניסה אותה לפרופורציות והיא מסוגלת לראות את הפער בין סבלה שלה לסבל העצום הסובב אותה ולהחליט להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי הממושך וה"תקוע" שלה.

יובל שורר מתאר זוג אוהב ששותה את הקפה שלו יחד 15 שנה מדי בקר. האשה לא יודעת שהבעל מכניס לקפה את התרופה האנטי פסיכוטית שנרשמה לה מאז ההתקף הפסיכוטי הראשון שלה. דילמה אתית שהפתרון המקובל שלה הוא להקפיד על אוטונומיה והסכמה של החולה, אבל כאשר רופא משפחה חדש שם קץ ל"שקר" הזה, התקף פסיכוטי חדש מאיים על החולה, על משפחתה ועל האמון השברירי שבין בני הזוג. ד"ר שורר הציע טיפול זוגי, כדי לפרק בעדינות ובמומחיות את הסוד ולסייע לזוג לאחות את השברים. כמורה לאתיקה רפואית, הסיפור הזה שבה את ליבי במיוחד, כי הוא מציב ערכים אתיים מוסכמים בסימן שאלה.

ד"ר מטלון מסיים באחרית דבר:

"חיי אדם מלאים באי-ודאות, המעוררת פעמים רבות תחושות קשות של חוסר אונים וחרדה. לא ניתן לעצור סופת שלג, התפרצות הר געש, חמסין. אי אפשר לשלוט בטבע, ולא לעצור את הזמן. אין מנוס מהזדקנות, ממחלות, ממוות. מטבע הדברים, כל היקר לנו ישתנה או ייעלם, יאבד לנו".

..אך הוא גם כותב, מפי ארווין יאלום ש"לכתוב זה כמו להילחם במוות" ו"להשאיר מורשת זה לאפשר למשהו ממך להמשיך".

וזה בדיוק ערכו של הספר הזה: לרפא על ידי הסיפור, להנכיח ולהנציח את החוויה ולהשאיר לנו, הקוראים את המורשת.